קטנטנה
הוא קרא לה “קטנטנה” כבר בפעם הראשונה שנפגשו, כשנפל על הכיסא הצמוד למולה, מושב אדום וקטיפתי, בלוי מהמרפקים הרבים זהה לזה שישבה עליו אבישג.
רגע חיפש במבטו את האולם, ואז הביט בשכנתו.
“נו, קטנטנה, כבר השתעממת?” נשף, ניסה להניח רגל על רגל, אך המעבר הצר באולם לא איפשר זאת, הנעל הצרה שלו נתקעה בגב הכיסא שלפניו, הרגל התעקמה באי נעימות, ומתן סינן מבעד לשפתיים.
אבישג העמידה פנים שלא שמעה, התמקדה במבטה על הבמה, אף שלא קרה שם דבר ראוי לציון. שולחנות מסודרים בשורה, פודיום, אנשים מתרוצצים עם ציוד כל הכנסים נראים כך. מחניק.
תמיד היה קשה לה במקומות סגורים ועמוסים, כשהכתפיים נצמדות ואין איך לברוח.
“ממ… נראה לי שנחנקנו במקום הזה,” סינן מתן וליטף את זקנו. “את יודעת, קטנטנה, אין פה שום דבר חדש. באמת! קראתי את כל התקצירים, זה חלק מהעבודה. הכל חרטא.”
אבישג הסתובבה אליו, מביטה במבט נוקב.
לבוש מהוקצע, חליפה, עניבה, נעליים מצוחצחות ובכל זאת, משהו בו לא התאים, כמו דמות שחתכו והלבישו בטעות. שובב, פרוע, פטפטן ומצחיקן כזה הוא היה. שיערו דוקרני, שתי מערבולות בראשו, מסתלסלות כמו קרמלים רכים.
“מתן,” הושיט לה את כף ידו הגדולה עוד לפני שפתחה את פיה, “בואי נלך לאכול משהו? את כזאת רזה, קטנה חייבים להאכיל אותך. כן, בואי.”
האורות החלו כבר לדעוך, והנהלת המרכז נכנסה לבמה, כולם מחאו כפיים, אך מתן גרר את אבישג בדרך החוצה, לא מתבייש לרגע, דורך על רגליים ומכניס את העניבה לג’קט, ששוב חומקת ונראית כמי שמוציאה לשון לכל האנשים המשעממים מסביב.
“מה אתם עושים?! תשחרר אותי! שמעת?!” ניסתה אבישג לשלוף ידה, נדחקה בעקבותיו למסדרון.
יצאו אל הפואייה ברגע שבו מחיאות הכפיים גאו, מישהי דפקה על מיקרופון לדרוש שקט.
“תעזוב! אני חייבת לחזור, לרשום יש לי משימה!” התעששה בכעס, מחבקת את פנקסה, מפילה עט, שהרימה מיידו של מתן.
“עזבי את הפנקס הזה, קטנטנה! אני אשלח לך תקצירים, תקראי בבית. בואי נאכל משהו. אבל קודם מים את חיוורת. והדופק שלך רץ… אה! ידעתי!” בדק את מפרק ידה ולחש: “אויר, אוכל ושום כנסים היום!”
באמת לא הרגישה טוב, הלב דפק במהירות, הולם ברקותיה.
מעולם לא דאג לה כך איש. בדרך כלל היא דאגה לאחרים אמא, בעלה, בתה. זה היה לה טבעי. לפעמים רצתה שמישהו יאסוף אותה לזרועותיו, שתרגיש קלה, טיפשה, תשתה יין ותצחק כמו שחקניות. אבל לא נקלעה הזדמנות.
אבל מתן נתן לה את ההזדמנות.
לא הבחינה מתי כבר ישבו במסעדה חמימה בצד השני של הרחוב, והמלצר מגיש להם כוסות מיץ תפוזים ולימונים, טרי ובהיר, כמו שמש סגרירית.
“תשתי. ולמים גם. אז… מה נאכל?” שאל מתן.
הייתה חביבה למראה, דקה ורזה, הייתה יכולה להיחשב יפה בעיני גברים, לולא מסכת עייפות תמידית, חסרת תקווה, פניה כבויות. שנות הארבעים, משפחה, בלי אהבה, שגרה מעייפת איך תפרח שושנה?
אבל ככה אהב אותה מתן כקטנטנה עייפה מהחיים.
“אני בסדר, אני שוב אחזור מהר לאולם,” מלמלה אבישג.
“לא מהר,” חייך מתן. “קודם לברק עם ירקות, סלט… וקטנטנה, מה תשתי?”
הוריד עיניו מהתפריט, עיניו נוצצות, שיערו פרוע, ריחו סיגריות ואפטרשייב, חזק ומגונן. הביט ישירות לתוכה.
האדימה. קימטה גבות.
השתגעה זר זר גורר אותה לאכול, קונה לה כינויי חיבה, אפילו מסדר לה קווצת שיער. והיא מתרככת ונמסה.
במקום בו נגע בה, הרגישה נצרת אש, עור ברווז פלש לגבה.
שתו יין לבן, והוא סיפר על ימים שעבד בבניין, נסע לפתח תקווה, רדף אחרי פרויקטים, אחר כך…
“אחר כך, קטנטנה, פתחתי עם חבר עסק לא משהו גדול, התחלנו סיווג בניינים, הקמנו צוותים, וזה התחיל לרוץ. כולם רוצים לחיות טוב, בחום ובנוחות, ואף אחד לא רוצה לחצות רחוב לקרוואן בשיא החורף. ואנחנו ידענו איך לסדר את זה. תאכלי, קטנטנה! לחיים בשבילך. איך שראיתי אותך ידעתי לאכול את חייבת! נזמין עוד?”
נענעה לשלילה. התמוססה, השתכרה מהיין, מהאוכל, מהמפגש הנדיר בו מישהו טורח להאכיל אותה, כי היא “קטנטנה”, עייפה ורזה.
בבית היה שונה. כל ילדותה עם אמא אמא תמיד עבדה, בבוקר כבר לא הייתה, אבישג אכלה לבד, בערב אמא הגיעה עייפה, אבישג לא נרדמה עד שבאה, חממה ארוחת ערב, רחצה כלים בזמן שאמא התקלחה, שתיהן נפלו למיטה מאוחר.
בערב ראש השנה אמא מרים חזרה מאוחר; היא עבדה בחנות, ורגע לפני החג קהל קונים רב.
מרים חזרה מותשת, חיוורת. אבישג הכינה לה שמלה, עזרה לה לאסוף שיער, ויצאו יחד לחגוג.
האורחים תמיד היו שם שכנים, חברות, קרובים פליטים מהירקון. כולם סביב שולחן קרוע, פטפטו, צחקו, ואבישג שומרת שאמא לא תירדם עם הכוס הראשונה.
מרים שתתה רק עראק. שמפניה לא באה בחשבון זו שטות, אמרה.
אבל הגוף המותש כבה אחרי לגימה, והחל נוחר בשולחן. אבישג דחפה אותה בלוקוט, מתעוררת לרגע, שוקעת שוב, ואז דרשה עוד כוסית. שאגה לחיים, צחקה, אך תמיד בוכים.
לא הזמן לראש קטן.
אבישג נישאה מוקדם. אלון היה מבוגר בעשור, אינטליגנטי, ענייני, לא מפנק, מעשי הכניס את אבישג למסגרת, גלגל אחד מתוך המכונה, מה שצריך, נעים, פונקציונלי לא יותר.
כנראה שלא רצתה יותר. תשוקה ראשונית עברה, עתה עיקר לבית ולמשפחה. העיקר לא למראה החלון לקבר אמא ולא לחדר המתקלף והישנים. הייתה לה דירה בשדרות ירושלים של אלון, מטבח מרווח, אמבטיה גדולה, מרפסת ושני חדרים. כולם קנאו בה! בנפרד מחמות גן עדן של ממש.
ותמיד, עד למפגש עם מתן, קראו לה “אבישג”, או בשם מלא: אבישג דגן.
אלון, אמא, חברות תמיד “אבישג”.
ופתאום “קטנטנה”. יין, אוכל… ומישהו מתעניין במה שהקטנטנה חושבת, מרגישה.
לאלון לא היה פנאי לדברים כאלה. ענייני בית, קניות, חופשות הוא פשוט הודיע, שאלונה תישאר חסרת דעת. גם לחלון היה אובססיה תמיד פתוח, לא משנה כמה קר.
אבל מתן, כשנכנסו למסעדה, מיד ביקש שיישבו במקום שקט, ללא רוח.
מתחשב…
שאל, אבישג ענתה מהוססת. כן, יש לה בעל; כן, בת. איך קוראים? יעלה. יעלה לומדת באוניברסיטה, אבישג מצאה לה מורה מעולה, בקרוב תיסע לתוכנית חילופין.
את יעלה לא “חיכו”, לא “ייחלו”, פשוט “הכינו”. לאלון הגיע הזמן, אמרה אמו, להיות אבא. לאבישג צעירה זה יהיה קל. אבל ההריון לא בא. זה לקח זמן.
בסוף, כשנכנסה להריון, אלון התנכר. לא ליטף בטן, לא דיבר עם העובר כמו בסרטים. זה הביך וסילק אותו.
“כשתלדי אז אתחיל להרגיל. מתי את לאולטרסאונד?” היה נוהג לומר בקוצר רוח. היה מסיע, אוסף מבית החולים עם אורחים ובלונים, מודה לה על בת. כל לילה קם ליעלה, בודק חום, מביא טיפות.
כשבאה אחות טיפת חלב, אלון בחן את ידיה שטופות, הסתכל על החלוק, חימם בסטטוסקופ עצמו.
“עייפה?” חברה טובה, גלית, שאלה אותה בעודה עייפה וכחולה בעיניה. “תינוק לא פרח, את יודעת. אלון עוזר?”
אבישג משכה בכתפיים: עוזר, לכאורה. אבל לא די…
היה לה טעם מתוק של רחמים-עצמיים. הייתה תמיד שעונה, רצים-רץ, יודעת שמרחמים עליה, ומדי פעם אלון ננזף, על כך שאינו שומר עליה.
אבל מתן באמת דאג, הכין לה אוכל, הבאיש אותה במבוכה.
“אוכלי כבר, קטנטנה! נראה אותך עוזבת ככה רעבה!”
הייתה לוחצת שפתיים, מביטה על מצילתה במבט עצוב, ואוכלת.
באותו היום ליווה אותה עד לרכבת, ואבישג התנגדה להצעתו להמשיך, הסתתרה מאחורי שלל תירוצים.
בערב נשלחו לה תקצירי כל ההרצאות במייל:
“ל’קטנטנה’ ממתן!” נכתב בכותרת.
אבישג סגרה מהר את הלפטופ; יעלה עברה במקרה, אולי ראתה, חייכה בזעף.
“שטויות, מה המצאות!” הזדעקה. “מסמכים רציניים, שטויות הם כותבים!”
יעלה כבר לא הקשיבה, הסתובבה לאוזניות.
“אבישג, יעלה, באתי! לאכול, קדימה!” נשמע קול מהכניסה.
אלון, עייף מהתחבורה הציבורית, הוריד חולצה, נשאר בכנסיים קצרים עם דקלים ירוקים, פתח את המרפסת, נשם עמוק.
ריח זיעה חמוץ, מיושן.
“אני לא אתקלח כל יום, אבישג! תניחי לי. העור שלי מתגרד מהסבון שלכם, כמו מצורע. מחר אתקלח!” דחה בעייפות ניסיונות שכנוע.
אכלו בדממה. כל אחד במחשבותיו. אבישג על מתן, על ריחו הנקי, על הלכות הנימוס…
התקשר למחרת לעבודה.
“שלום קטנטנה! אכלת?” שמעה בקול. נבוכה, הביטה לאחור, לוודא שאין מאזינים.
“לא… עוד לא, המון עבודה,” גמגמה. קטנטנה. הלב דפק מעל למצופה.
“עזבי הכול, תרדי. אני אצלכם, מקום רגיל, צריך לאכול. אני מחכה!”
מלמלה משהו, ביקשה להיות משוחררת מהקולגות, נכנסה למעלית, רגע היססה. הלחיים שלה היו בוערות, כולם, כך נדמה לה, כבר יודעים לאן היא הולכת.
בלבה כינתה אותו “המאהב”. זה היה מהול בתעוזה.
הפעם פגש אותה בחולצה גזורה וג’ינס, שוב מעט פרוע.
שתו קפה, היא שיתפה בזכרונות, הוא הקשיב.
“קטנטנה, את יפה, יודעת?” קטע אותה פתאום. “בואי, נקנה לך שמלה! יש לי מכרות בחנויות רוצה לראות אותך בשמלה.”
ואכן ראה. לא מיד אלא בערב המאוחר, ב”פסז'” בדיזנגוף, כשישב מנותק, ועובדות מדדות סביב קטנטנה.
איך הביט בה! מבט רעב, חי, לא כמו של אלון.
“מעולם לא ראיתי ככה,” לחשה לגלית, חברתה היחידה באמת. “בסרטים, אולי. פתאום הרגשתי אישה. זה נורא אבל אהבתי את זה.”
“ואלון מה איתו?” הסתקרנה גלית.
“שום דבר. אסור שידע. אפילו לי זה עוד לא ברור! אל תגידי לו, בסדר? ותחביאי אצלי את השמלה. פה, בשקית. איך אפשר להסביר? היא יקרה! ה’ ישמור…”
גלית למשכה כתף. מה שיהיה יהיה.
“לא יודעת, אבישג… אלון גס, אבל זוכרת, פעם נסע במיוחד לכרמל להביא חלב יענים בשבילכם? והוא עובד קשה. אחר היה שוכב עם בירה כל היום. אלון שלך חרוץ, מכובד. רצתה אוטו קנתה, שיפוץ עשה. לים לוקח כל קיץ. הוא ברור, שפוי. ומי זה מתן? מאיפה הכסף שלו?”
“לא שואלת. מה זה משנה? גלית, אלון בלתי נסבל, תביני! את פשוט מקנאה!”
ייתכן שהיא באמת קצת קינאה. אבל לא בגלל מתן, אלא דווקא באלון…
אבישג התחילה לחזור מאוחר, תמיד עסוקה, לפעמים רק בוהה בכוס תה פושר.
“מא, מה איתך? כבר חמישה פעמים ביקשתי לחם!” קראה יעלה, קמה בעצמה לחפש. “נו באמת!”
אבישג קימטה פנים, ברחה לחדר. לשקוע בחלומות.
אלון ויעלה מביטים עליה בפליאה.
אבישג יכולה לחלום שעות, לחוש ידה מזיעות מהתרגשות.
מתן היה עדין, ידע לנשק, לגלוג על ביישנותה, טיפל בה, קרא לה תמיד קטנטנה, האכיל, פינק, שלח מתנות לפקודתה של גלית; מדי פעם הפציץ בהודעות ליליות. הייתה בורחת לשירותים, קוראת, שוטפת, קוראת שוב, מכבה את הנייד, רוחצת פנים, שוכבת.
אלון הסתובב, חבק אותה ביד כבדה, גיהק, מלמל. היא הנהנה, קפאה.
חבל שיש לה אלון בחיים… כל כך הרבה שנים לא הייתה קטנטנה, יפה, חושנית. שנים שלמות של אבדון.
אבל יש את מתן הוא האושר שלה.
נפגשו אצלו בדירה גדולה ומבהיקה, חלונות פנורמיים ללא וילונות, תל אביב שמחת חיים בחוץ. הראש פלג מיין מבעבע, והמיטה כמשי חלק…
העולם נפרץ לאלף ניצוצות, כמו זיקוקים. פלא.
בבית נהייה קשה. נדמה שכולם יודעים. יעלה מתרחקת. אלון מביט בקפידה.
אז אבישג המציאה סיבות לאחר, לשוב אחרי שכולם כבר במיטה, יושבת לבדה במטבח, קפה שחור, ומדמיינת…
… “אבישג, איפה את? קניתי כרוב, צריך לחתוך. הרי קבענו,” שמעה בקולו בסלולרי, ושלחה מבט מוטרד אל מתן, ששט ליד דופן בריכת גורדון, גופה צונן במים.
מעולם לא שחתה ב”גורדון”, היום מתן הביא אותה, ביקש להחליף בגדים, ואח”כ שוחים וצופים באדים שנישאים עם הרוח הקרה למעלה. שקט, אין הרבה אנשים. מגבוה רואים את נמל תל אביב כולו. כל כולה פונה אל מתן, סוף סוף יש אהבה.
“כרוב?” גמגמה, מתעטפת במגבת. “אני אהיה מאוחר. אנחנו… אני עם גלית בבריכה. אמרו לי שצריך גב לטפל. לקחנו מנוי. כרוב נעשה מחר. ביי!”
סגרה מהר את השיחה, נזכרה להזהיר את גלית מפני שיחה מאלון.
חיכתה שתענה, לחשה משהו על הבריכה, ואז גלית נשמעה רגוע:
“באתי להביא לכם קינמון. הכרוב עם קינמון. קניתי בשוק, עברתי. אלון כבר שם, מרתיח מים,” ענתה. “הבאתי… קינמון…”
אבישג נשכה שפתיים, חיפשה את מתן, והוא מדגים שרירים, מתכונן לקפוץ מהמקפצה. נערות מסתכלות עליו מהקצה, מגחכות.
“נו, קטנטנות? אחת, שתיים, שלוש!” קרא מתן, קפץ, צלל לפי הספר, יצא, אותת לאבישג. “אבישג, בואי!”
הנערות הסתובבו להביט, ואבישג שוב הרגישה לא יפה, רגילה, עם בטן משתפלת וירכיים עייפות. שמשיתה במים כשהיא שוחה, פני סובלים.
ה”קטנטנות” החדשות של מתן כבר התחילו משחק כדור מים, צוללות לגעת בו.
הוא צחק, לא נורא שפתאום אבישג לא לידו. עבודות, משפחה, כרוב… שתלך.
… בכניסה לדירה חשוך, גם בחדרים. רק במטבח דולק אור.
אלון הניח לפניה מחבת עם ביצה מקושקשת.
“רעבה, אחרי הבריכה? תאכלי. רוצה פסטרמה?” מזג לה ספל תה גדול.
נענעה לשלילה. פחדה להביט בו. מה הוא יודע? מה עכשיו? איך נשאר רגוע?
“אבי,” פתח לבסוף, “גלית השאירה כאן איזה שקיות. רצתה לעזור, אבל העפתי אותה. מה היא נדחפת?! אלו שלך? לא?”
אבישג הרימה את קצה של המפה, מצאה את השקיות, משכה כתף.
“גם אני אמרתי שטות,” שמח אלון. “תמזגי לי גם תה, יותר טוב אני רוצה קוניאק, נו.”
אבישג קפצה, חיפשה את הבקבוק, ואז קפאה.
“קטנטנה,” שמעה את אלון, הסתובבה חדה. “מה? קטנטנה על השולחן, הפירורים. יעלה תמיד מפזרת. תנקי בבקשה,” השלים, הביט חזק, הוריד ראש.
שתו קוניאק יחד, בדממה, עוד שניות למפגש עיניים.
סוף סוף קם ויצא.
… “גלית, הוא עזב! התלבש, השאיר מפתח, הלך. איך עשה לי דבר כזה? גבר אמיתי עושה ככה? השאיר אותנו לבד!” ייבבה אבישג לטלפון; ראשה כפוף מעל המראה, עיניה עייפות; אפילו הקטנטנה שלפני שלוש שעות לא נותרה בגופה, רק ריח כלור ועייפות בגב.
“בדיוק כמו גבר אמיתי, אבישג. אחר היה מרביץ, אלון פשוט קם. שימי לב: מהדירה שלו. ואת עדיין מדברת עליו? פעם לא הבנתי יש כסף, יעלה חכמה, אלון לא שותה. נכון, לא מאלף אבל מה עדיף, ריקנות? את רצית חום, מגע? אף פעם לא החמאת לו, לא עודדת אותו. גברים כמו ילדים. תברכי והם פורחים. פה אני כבר לא יכולה לתמוך, לילה טוב.”
אבישג הניחה את הטלפון, התכווצה, בכתה חרש.
יעלה גמרה בחינות, נסעה לחברים במושב. לא דיברה עם אמא, רק הותירה פתק שלא תיצור קשר.
… מתן הופיע אחרי שבוע, חיכה לה בפתח הבניין, צץ מתוך החושך.
“שלום, קטנטנה!” לחש, מסתתר בצווארון מעיל העור. “התגעגעת?”
התקשרה אליו שוב ושוב לא ענה; והנה עכשיו הופיע…
“מתן…” ייבבה, בעיניים כבויות. “מה אתה פה?”
“חוב צריך להחזיר, קטנטנה!” חייך מתן.
“איזה חוב? מה אתה רוצה?”
אחיזתו התהדקה. “האכלתי? פינקתי? ועכשיו אני צריך עזרה, מתוקה. תביאי כסף. בעיות יש לי, והדירה של אמא שלך שווה חמישה מיליונים. נתחיל למכור. גם את הדירה שלכם. קדימה, ניכנס, נברר.”
הקטנטנה נבהלה, ניסתה להימלט, אך הוא החזיק בחוזקה, מוליך אותה פנימה, מתחננת שמישהו יעבור וישמע. ברחוב ריק.
“תפתחי, קטנטנה, קר לי,” דחף אותה.
אבישג קרסה כמעט, בכתה. ופתאום שיחרר אותה, התנודד ונפל הצידה.
מעליו עמד אלון, יחף, מרושל, כועס. נופף באגרופים.
“צא מפה! שמעת?! אחרת לא תישאר עם עצמות! צא!” התנפל עליו, אך אבישג משכה אותו לאחור.
מתן הבין מי לפניו, חייך ברשעות, אבל שתק כשחטף אגרוף.
“ולא תראה אותה יותר!” שאג אלון, הרים את כובע הצמר, ניגב את האף, פנה לאשתו. “בואי הביתה. קר.”
… על מה דיברו שניהם כל הלילה, על מה כאבו רק הירח בחלון והרוח ששקשקה. על השולחן כוסות תה לא נגעו, ורק תקתוק השעון הדהד. אחר כך באה חשיכה ועמה הם בעל ואישה, מחליטים, משום מה, להמשיך…
מאז אף אחד לא קרא לאבישג “קטנטנה”. והיה מי שהיה רק הייתה רועדת ומסתובבת.
מתן כבר לא הופיע בחייה. בעלה חזק מידי.
פעם שמע מתן את אבישג משוחחת באוטובוס על דירת הירושה, כמה קשה לה, כמה בודדה והוא חשב: יש דרך לעזור לה, ולפתור את הבעיה, יחד עם הבדידות… אם רק היה עדין, אולי הייתה נענית ונותנת הכל. הרי הוא מתן ביית אותה, האכיל וחימם אך מיהר. הנסיבות לחצו, החבר לחץ לפרוע חוב, כך שחום צרב בצלעות… ניסה ללחוץ, לדרוש. לא עבד. לא נורא! יש עוד “קטנטנות” רעבות, עייפות, נטולות חיבוק. מתן ימצא אותן, יטפל וייקח בסוף את המגיע לו.
בינתיים עבר מהדירה המשגעת עם החלון לים ולמצעים של משי. לא נורא. מתן שלו עוד יחזור. אם רק החבר ההוא לא יחליט אחרתובאותו בוקר, כשניעורה משינה טרופה, שמעה את הציפורים בחלון לא סופות ולא זעקות, סתם צפצוף שגרתי, אפילו מנחם. יעלה התקשרה מהדרך: “אמא, שכחתי נעליים תשלחי לי בדואר?” ואבישג חייכה לעצמה, נזכרת לרגע שכשרצה יכלה להיות קטנטנה, אבל באמת? תמיד הייתה חזקה, הרבה יותר משחשבה, הרבה יותר ממה שאחרים ידעו.
כשערכה שולחן לארוחת בוקר לעצמה, חתכה בשלווה עגבנייה ופרסה לעצמה פרוסת גבינה, התבוננה על הפירורים שנפלו, לא טרחה לאסוף. העתיד חייך ברפיון, לא מושלם, אבל שרד. אלון ישב מולה, בלי ניצוצות, אבל לא היה עוד קרב, רק הבנה שקטה זוגיות היא בעיקר הבחירה להישאר, עוד יום, ועוד אחד.
וכשסיימה לאכול, סגרה את הדלת, חייכה אל השתיקה, ושמעה בכל הלב: “אבישג.” זה כל מה שהייתה צריכה.
