סדק באמון
2 בנובמבר, יום חמישי
מרים רבינוביץ, את בבית? זו אני, רחל מהקומה השנייה! השארתי בשבילך בורקסים חמים, וגם יש משהו לחלוק… תפתחי?
קפאתי על מקומי לצד החלון, כוס תה קרה בידי. החצר מתחת אפורה ורטובה, עלים צהובים עפים ברוח בניהם של שני בנייני דירות. אני כבר התרגלתי לשקט; לתקתוק השעון המסתובב על הקיר, לזמזום של המקרר, לחריקת ריצוף העץ. ובעיקר לכך שאף אחד לא דופק על הדלת.
מרים, אני רואה שאת בבית, תני לי להיכנס! אני הרי חברה טובה שלך…
הקול של רחל היה רם, מובחן ובעל אותה נימה קומית שמסרבת להידחות. הנחתי את כוס התה על אדן החלון, ונכנסתי לאטי אל המסדרון. נעצרתי רגע מול הדלת, והצצתי בעינית. רחל עמדה שם, מחייכת ברוחב פה, שיער ג’ינג’י אסוף, שפתון אדום בגוון מודגש, ומעיל פוך סגול.
באמת, בשביל מה את ננעלת כמו במצודה, המשיכה רחל. מעליבה אותי…
שחררתי את השרשרת, פתחתי את הדלת, ורחל נכנסה כמו משב אביב, נושאת איתה ריח בושם, קור, וריח טיגון ממכר.
אפיתי היום בורקסים, חשבתי לבוא אליך, דחפה לי את השקית ליידים. עם תפוחי אדמה, בשר, וחלק מהם עוד רותחים. את לבד, מי בכלל מבשל בשביל אחת? רזית מאוד…
תודה, רחל, לא היית חייבת…
נו, בחייך! שמתי לב שאת קצת עגמומית לאחרונה, ואני אוהבת לעזור לאנשים. תאכלי, תאכלי, וכמובן תעשי תה חזק, את נראית קצת עייפה היום.
נכנסה ישירות למטבח, כאילו זו דירתה האישית, הפעילה קומקום, שלפה שתי כוסות מהארון. עמדתי ליד השולחן עם השקית ולא ידעתי מה לומר. כל כך התרגלתי להיות לבד, שהנוכחות שלה הייתה כמעט תוקפנית, כמו חלום שמופיע פתאום בין לילות השינה.
תתיישבי, פקדה רחל. נשתה תה, נקשקש מעט. לא קל אחרי שאיבדת את שלמה, עם הילדים בקצה השני של הארץ. החיים לפעמים משעממים מדי. דודה שלי כמעט התחרפנה מהבדידות אחרי שמת דוד יעקב.
התיישבתי. הריח של הבורקסים היה משגע. מזמן כבר הפסקתי לבשל לבד, רגילה להזמין אוכל מהסופר, להכניס למיקרוגל ולסיים את הארוחה בלי תיאבון.
אל תחשבי שאני מסיקה מסקנות, מזגה לי תה והעמיסה ארבע כפות סוכר לעצמה, פשוט אכפת לי ממך. רואה שקשה, לא מתעלמת. בעלי אומר “רחל, את תמיד עוזרת לכולם, אבל שוכחת לדאוג לעצמך”. אין לי מה לעשות, זו אני.
הפליגה בדיבור מהיר, סוער, צוחק, מגיב בידיים. הרגשתי איך משהו מתרכך בתוכי. מתי בפעם האחרונה שתיתי תה עם מישהי, ככה, על שולחן מטבח פשוט? נדב מתקשר אלי פעם בשבוע, אבל הנוכחות שלו רחוקה, השיחות מנומסות. שלום, הכל בסדר אמא, את צריכה משהו? לא, תודה, נדב. אני אחזור לדבר. ושוב שבוע של שתיקה.
תדעי לך שרציתי מזמן להזמין אותך, התקרבה, עיניה איכפתיות כמעט כמו משפחה. אנחנו כמה נשים נפגשות לפעמים ב”פיצה סוף”, ליד הצומת. נשב יחד עם קפה, נקשקש, נחליף חדשות. תצטרפי אלינו פעם הבאה? תצאי קצת.
לא יודעת, רחל קשה לי
מה קשה? אני באה לאסוף אותך, אל תתחמני. את חייבת לראות אנשים, לצאת מהדירה הזו, זה ממש לא בריא, תאמיני לי.
נענעתי בראשי בהיסוס, לא יודעת איך לסרב. רחל סיימה את התה, סקרה את המטבח:
וואו, איזה יופי פה! ותראי את מערכת הכלים הזו! התקרבה לארון מימין, שם עמד סט פורצלן לבן, עם פס זהב דק. מדהים! זה עתיק?
שלמה קנה לי ליום הנישואים השלושים, לחשתי.
שמרי עליו, באמת תכשיט. טוב, חייבת לרוץ. תאכלי, ועוד מחר אני דופקת אצלך, ב-15:00 סבבה?
יצאה כסערה. נשארתי לבד, בוהה בבורקסים, שתי כוסות והכתם ורוד של שפתון על אחת מהן. השקט שוב עטף את הדירה, אבל פחות העיק. אולי בכלל קצת נעים.
***
ככה זה התחיל. רחל נהגה לקפוץ כל יום, פעם בבוקר, פעם בערב, תמיד עם תירוץ אחר. רגע נגמר לה מלח, פעם אחרת משל ללמוד מתכון חדש, או סתם לרכל על הבניין. שוחחנו, הלכנו יחד לסופר, ל”פיצה סוף”, חלקנו שולחן עם עוד ثلاث נשים. הן קשקשו, צחקו, התווכחו על חדשות, מחירים, ועל תכניות בערוץ 11.
בהתחלה הרגשתי זרה להן. הן היו פשוטות, חדות, צחקו ממה שאני לא העזתי. השתמשו בביטויים שלא נעים לומר. אבל רחל חיבקה אותי, התיישבה לידי, הציגה אותי “זו החברה שלי, מרים, פעם הייתה מורה! אישה אינטליגנטית”, וזה נשמע לי ממש נעים.
לאט לאט התרגלתי. התחילו לי געגועים אליה, ציפיתי לביקוריה. נכון, זה היה שונה מהחיים פעם מהטיולים עם שלמה, מהתיאטרון, מהמפגש עם חברי סגל. העולם ההוא מת יחד איתו. נשארו רק הקפה הזול, שיחות ברקע הלחות, ו זה עדיין עדיף מהבדידות.
יום אחד ישבנו אצל רחל ופתאום היא שאלה:
מרים, איפה הסיכה שלך מאתמול? עם הענבר עדיין יש לך? מסקרן אותי לאללה.
כן. ענבר, עניתי. קיבלתי מאמא.
אפשר להסתכל? אני מתה על תכשיטים ישנים, עושה לי טוב.
הבאתי את קופסת התכשיטים, רחל התלהבה, הפכה והביטה באור.
מדהים! תקשיבי, אתן להילה, הבת שלי, לראות. את מכירה אותה יש לה סוף שנה בטכניון בעוד חודש, והיא חולמת לענוד משהו מיוחד. תחזירי בעוד יומיים, נשבעת!
היססתי. הסיכה הזו העתקה אחרונה מאמא. אבל היא כל כך רצתה, שלא נעים היה לסרב.
בסדר, בזהירות, לחשתי.
ברור! תודה, מרים, אין כמוך.
שבוע חלף. הסיכה איננה. רמזתי, התחמקה: “הילה עדיין לא החליטה ממש מתלהבת!” ועוד שבוע. ואז: “הילה איבדה אותה, אבל נמצא, תרגישי רגועה”.
לא הרגשתי רגועה. לא הצלחתי לישון, הלכתי עם מועקה. ניסיתי לדרוש ברצינות, רחל ממש נעלבה:
נראה לך שאני משקרת? אני, שבאתי כל יום, דאגתי לך? אם לא נעים לך, אז אפשר להפסיק לראות אותי.
לא, לא, סליחה, פשוט… הסיכה חשובה לי, רשפתי מבפנים.
נמצֵא, מבטיחה. הילה הופכת את כל הבית.
ניסיתי באמת לא לדאוג. רחל חזרה בכל יום, עם קופסה של עוגיות, עם טיול, אבל עכשיו גם עם בקשות קטנות:
יש לך אולי 200 שקל עד הקצבה? דניאל חולה, תרופה דחופה, מבטיחה שאחזיר כשאקבל מהעבודה!
נתתי. רחל כבר הייתה החברה הכי קרובה שלי. כמה מאות, ואז עוד, ולא חזרה שום אגורה. כשרק העזתי להזכיר, היא נפגעה עמוקות:
חשבתי שאנחנו חברות… אצל חברות אין חובות! הייתי מתה בשבילך, ואת בגלל כמה שקלים…
***
נדב התקשר באמצע השבוע. בדיוק התכוננתי לישון, עטופה בחלוק, חצי צופה ב”רואים עולם”.
אמא, מה נשמע? קולו עייף.
טוב, חמוד. איך אתה?
בסדר. חשבתי… את רוצה לבוא אלינו בשבת? יעל והבנות מתגעגעות, ומבקשות שתכיני קובה.
לא יודעת, נדב… יש לי תכניות.
איזה תכניות? הופתע.
יש לי חברה, רחל. הולכות לקפה, מטיילות. אני לא כזאת בודדה.
חברה? מי זו?
רחל… מהבניין, דואגת לי ממש, כל יום נכנסת.
אבל את באמת סומכת עליה, אמא?
ברור, חודשיים אנחנו ביחד. אחרת הייתי נשארת בצד לגמרי.
שתק. שמעתי אותו נאנח.
טוב, אני שמח. רק תשמרי על עצמך, וגם על שאר הדברים…
מה אתה רומז? רחל כמו אחות בשבילי!
לא רומז, אמא. לילה טוב, אוהב.
והוא סיים. יצאתי עם הטלפון לסלון, מתלבטת אפילו הילדים לא מעריכים שיש מי שדואג גם לי. כנראה נוח להם שאתן לי להישאר לבד.
למחרת רחל במפתיע:
מרים, הזדמנות! זוכרת שסיפרתי על חופשה בספא במעיינות חמת גדר? חברה שלי עובדת שם במכירות, אפשר להוזיל לשלושת אלפים ש”ח במקום חמש. שנחסוך יחד ונטוס באפריל?
קפאתי. מזמן לא טסתי לשום מקום. רק פעם, בקרית שמונה עם שלמה, לפני שנים.
זה יקר…
שלושת אלפים?! רחל צחקה. לך יש חיסכון, נכון? מגיע לך קצת לפנק את עצמך.
אולי באמת.
יופי, מחר נלך יחד לבנק, אתרי את הכסף ואני אעביר לסגור את העסקה.
הלכנו לסניף ההסתדרות. רחל ביד שלי, מפרטת מה יש לארוז. נשברתי, משכתי שלושת אלפים והעברתי לה.
אחזור עם קבלה ממנהלת המכירות, הבטיחה.
לא קיבלתי קבלה; רק סיפורים: “חברה בחו”ל”, “החופשה עוד בתהליך”… ניסיתי לשאול, רחל שוב חייכה והביאה עוד בקשה:
תגידי, אפשר ללוות את מערכת הכלים שלך? הילה מתחתנת, חייבים משהו מכובד על השולחן. אשיב, מבטיחה.
המערכת… שלמה נתן לי… כמעט בכיתי.
היא יקרה לליבי…
הנה שוב, נעלבה. כל יום אני אצלך, והנה, בלבך את לא מאמינה בי…
קחי. רק בזהירות…
ברור! בין חברות אמון.
***
שלושה שבועות אחרי, יעל התקשרה:
מרים, זה נדב ראה שבוצעה משיכה מחשבונך, שלושת אלפים ש”ח. תוכלי להסביר?
למה זה חשוב, זה הכסף שלי.
נכון, אמא, פשוט נדב דואג. זו רחל, כן? רק שלא ינצלו אותך…
תודה שדואגת, יעל, אבל אני יודעת להיזהר. רחל היחידה שזוכרת אותי. בניגוד אליכם.
אמא, זה לא הוגן!
אני עסוקה, ביי.
***
רחל הגיעה כרגיל עוגיות, רכילות.
מרים, ראיתי ב”פיצה סוף” כלי אוכל מדהימים, מבצע, חמש מאות ש”ח, אולי תשקלי לקנות חצי איתי ואחזיר לך כשיהיה לי?
אין לי, רחל. כבר נתתי שלושת אלפים.
מה אכפת לך? מהחסכון… חצי… תעזרי, תשי כפרה.
יהיה בסדר, רחל חייכה.
***
הלכנו יחד לחנות, רחל התלהבה מצבעים, ומכרה אותי לקניית סט באלף ש”ח ברכישה בתשלומים. כמעט לא שמתי לב שזו הרכישה על שמי, כל כובד הסיטואציה נפל עליי רק כשיצאתי מהחנות.
ופתאום יעל:
אמא, מה את עושה פה?
רחל הציגה את עצמה, יעל הסתכלה ברצינות על השקית שלנו.
משכה אותי הצידה:
אמא, שוב קנית משהו בשבילה? בתקציב שלך? ברכישה? את לא מבינה שאותה רחל משתמשת בך? גם מוסרת כסף, גם סיכה, גם מערכת!
היא תחזיר, מבטיחה!
היא לא תחזיר, אמא. היא נוכלת ידועה. בלבך, את יודעת.
זעם, פחד, עלבון. לא הצלחתי להגן על עצמי. אמרתי לה ללכת. התרחקתי מיד לרחל.
***
בבית, רחל הביטה בי:
אימצת את מה שאמרה הכלה שלך?
אמרה שאת נוכלת.
את מאמינה לה?
לא, לחשתי.
אנחנו חברות הכי טובות. לא להאמין לאף אחד, רק לי.
הלב שלי סירב להקשיב למציאות.
***
שבועיים אחר כך. אני לא עונה לטלפון של נדב או יעל. רחל כבר כמעט לא מגיעה, מבטיחה לפרגן, לא מקיימת.
התחלתי לסבול מסחרחורות, מהתקפים של דיכאון. כל לילה הפכתי במחשבות: אולי יעל צדקה? אולי רחל רימתה אותי? ואולי אני סתם אישה מבולבלת ואומללה שמחפשת תשומת לב?
ואז דפיקה. חשבתי שזו רחל. זה נדב ויעל, עם שקיות ירקות, בשר, לחם טרי. יעל מבשלת, נדב עוזר.
אמא, פנה אליי, חיפשנו על רחל. היא כבר רימתה זקנות לפני. תני לנו לעזור לך.
לא רציתי לשמוע. נעלבתי עד עמקי נשמתי.
לכו, אמרתי.
הם יצאו. הרגשתי כל כך מגוחכת וחסרת אונים.
***
שלושה ימים אחרי, שוב דפיקה. רחל עומדת, כולה זעם, עם קופסה.
הנה, קחי את הכלים! זרקה את הקופסה ברעש. אל תפני אלי שוב!
הלכה בלי להביט לאחור. פתחתי. הכלים שבורים, מקולקלים, חלקם חסרים.
רעדתי כולי. התקשרתי לנדב:
תבוא.
מיד, אמא.
כשהגיעו ישבנו יחד סביב השולחן השבור, יעל חיבקה אותי, ואני בוכה, אבל רגועה הם כאן.
נתקן את מה שאפשר, יעל אמרה. יהיו סדקים, אבל זה עוד יכול לשמש.
כנראה ככה זה בחיים, לחשתי.
הם נשארו עד ערב. יעל הכינה מרק כדורי בשר, נדב הדליק קומקום, החלפנו דיבורים יום-יומיים.
אחרי שהלכו, הדירה שקטה. הוצאתי דבק, ניסיתי להדביק את אחת הכוסות. היא לא הייתה כמו קודם פה שבר, שם קו סדק. אבל בכל זאת, נשמרה.
נדב התקשר:
מחר אביא את הבנות, תכיני שוב את הקובה שלך. בסדר, אמא?
שמתי את הכוס המודבקת על המדף. היא לא מושלמת, אבל מחזיקה.
כן, עניתי ברוך. אני אשתדל.
