לא אתן את הדירה
– למה הגעת?
ורד עמדה בפתח הדלת, לא נסוגה. הידיים מונחות על המשקוף, כאילו חוסמות את הכניסה לא רק לבית, אלא לחיים.
– שלום, ורד דגן.
– שאלתי למה.
הילה לא ענתה מיד. היא הביטה בשטיחון שהניחה כאן פעם, כחול עם שוליים לבנים, קנתה אותו ביריד בתחנה המרכזית. עוד נמצא שם, קצת מרופט אבל לא הושלך.
– אפשר להיכנס?
הפסקה הייתה ארוכה מאוד. ורד לא זזה. בסוף זזה הצידה, בלי לומר דבר, והלכה ישר למטבח. זה נחשב כאן כהזמנה.
הילה סגרה אחרי עצמה את הדלת. במבואה הריח היה מוכר, אבל שונה. פעם היה ריח טבק ממעילו של ניר, שהיה תלוי כאן על הקולב השמאלי. היום תלוי שם רק חלוק פלנל וכובע צמר ישן.
במטבח ורד כבר רעשה עם הקומקום – לא שנראה שהתכוונה להציע כוס. הייתה צריכה להעסיק את הידיים.
– ראיתי אור מהחלון, – אמרה הילה. – עברתי במקרה.
– בעשר בלילה?
– האוטובוס איחר. חיכיתי בתחנה.
ורד הניחה את הקומקום, הביטה בהילה במבט של מי שלא יכולה לסמוך על מישהי, אבל לא הצליחה לשחרר לגמרי.
– תתפשטי כבר, – גיחכה. – נכנסת, לא?
הילה תלתה את המעיל על הקולב השמאלי, מתחת לכובע. התחרטה, והעבירה לימני.
ישבו זו מול זו ליד השולחן. ורד מזגה תה, לא שאלה, לא חייכה. הניחה ספל מול הילה והזיזה את צנצנת הסוכר מבלי להביט. כל תנועה שריד להרגלים ישנים, כי אורחות כאלה לא נעלמות, אפילו כשרצון הלב עקשן.
– מה שלומך? – שאלה הילה.
– רגיל. – ורד אחזה בספל בשתי ידיים. – כמו תמיד.
הילה הביטה בידיה. ידיים של נשים בגילן, עם כתמי זמן ומפרקים בולטים. אבל הן אחזו בספל חזק מדי בשביל “רגיל” ו”כמו תמיד”.
– רציתי לדבר, – אמרה הילה.
– על מה?
– על הכול מיני.
– על החוזים?
הילה היססה.
– לא רק.
ורד לגמה תה, הניחה את הספל בליווי חבטה קלה שיכלה להיות סתם או משמעותית מאוד.
– על חוזים דברי עם עו”ד. אמרתי מה שיש לי.
– יודעת.
– אז למה שוב?
הילה לא ענתה. הרימה את כוסה, טעמה. חם מדי. הניחה.
בחוץ ירד גשם דק של סתיו תל-אביבי, לא זלף ממש אלא ריחף באוויר. פנס הרחוב נזהר, צל אפור ריחף על אדן החלון.
הילה הכירה את המטבח הזה. ידעה שבמגירה השמאלית פתיליות וכפתורים ישנים, שניר שמר ל”אם צריך עוד קצת”. ידעה שמתחת לכיור יש דלי שמביאים רק כשיש נזילה – כל סתיו. ידעה שמאחורי המקרר יש חריץ שבו נפל פעם שקל, והם חיפשו אותו עם סרגל, וניר צחק, ועמית צחק, וגם היא.
עמית. שלושה חודשים.
– הבאתי ריבת שזיפים, – אמרה. – השקית ליד הדלת, לא סגורה אם שמת לב.
ורד הציצה לעבר הדלת, אחר כך שבה להביט.
– ראיתי.
– את אוהבת שזיפים.
– אהבתי. – עצרה. – אוהבת.
הניסוח הזה קלע בול. כאילו ורד לא יודעת באיזה זמן חייו של מישהו היא נמצאת עכשיו.
הילה הבינה את זה. גם היא לפעמים דיברה עליו בהווה, ונתקעה בהפסקה שרצית שלא הייתה קורית.
– שמעתי שרצית לבקר את תמר ברחובות, – אמרה הילה.
– רציתי. עוד לא יצא.
– מה מעכב?
– סתם, – ורד משכה בכתפיה. – עניינים.
הילה הביטה בה. שתיהן יודעות שאין באמת עניינים. דירה שבא לא רוצים להשאיר לבד. הפחד לחזור לבית ריק. ואולי גם הפחד מתמר שתרחם עליה, והיא לא יודעת להתמודד עם רחמים.
– ורד, – אמרה הילה ברכות פתאום. – לא באתי בשביל החוזה. באמת.
– באמת, – ורד הדהדה, לא ברור אם מאמינה או רק חוזרת אחריה.
– אני יודעת שאת כועסת עליי.
– אני לא כועסת.
– בסדר.
– אני פשוט לא מבינה, – עכשיו היה בקולה משהו אמיתי, בלתי נשלט. – לא מבינה איך. חצי שנה עברה. את כבר… המשכת. ואני כאן.
הילה לא טרחה להגיד “את טועה”. ישבה בשקט.
– ראיתי אותך, – המשיכה ורד. – רונית מהקומה מעל ראתה, סיפרה לי. היית עם מישהו בבית קפה באוגוסט. ליד גן העיר.
– חבר לעבודה. עבדנו על פרויקט.
– חבר לעבודה, – הדהוד.
– כן.
ורד קמה לחלון. עמדה בגבה, הביטה בגשם ובפנס.
– עמית אהב אותך, – אמרה. – מאוד. אולי יותר ממה שחשבת.
– ידעתי.
– לא בטוחה.
הילה הידקה את אחיזתה בספל. בפנים משהו התערער, כמו הצל על אדן החלון. שתקה.
– אני לא אומרת שאת רעה, – המשיכה ורד. עדיין בחלון. – לא חושבת ככה. את צעירה, ארבעים ושתיים, כל החיים. אני שישים ושמונה, היה לי בן. בן אחד.
– יודעת.
– ועכשיו אין. ואת מביאה ריבה.
המילים יכלו להיות אכזריות, אילולי שדייקו כל כך והילה העריכה את הדיוק היבש.
– אני לא יודעת איך אחרת, – לחשה. – אין לי מילים. באתי עם ריבה כי לבוא בידיים ריקות היה עוד יותר גרוע.
ורד סוף סוף פנתה אליה. בחנה אותה.
– בכית לפני שנכנסת?
– קצת.
– במדרגות?
– כן.
משהו בפנים של ורד התרכך, טיפ-טיפה. חזרה לשולחן.
– שתינו דפוקות, – פלטה.
סוף סוף, משהו סטרילי, בלי רובד נוסף.
שתיקה. הגשם התגבר.
– תסבירי לי על הצוואה, – ביקשה הילה. – מה פגע בך. לא דרך עורך דין, במילים שלך.
ורד נדה, מופתעת כמעט, כאילו לא האמינה שיבקשו ממנה להסביר בהחלטה שלה ולא לשמוע תרוץ מוכן.
– הדירה, – אמרה. – שלו. קנינו לא עם אבא שלו, אסף. חסכנו שמונה שנים. היה צעיר, רצינו שלו יהיה משהו מוכן. הוא גר שם, גם את. לא רע. אבל עכשיו, על פי הניירת…
– על פי הנייר, הדירה עוברת אליי, – אמרה הילה.
– לא הייתם נשואים.
– גרנו יחד שש שנים.
– יודעת. – ורד שלבה ידיים. – אבל נדמה לי… שהוא היה רוצה שגם לי תהיה נגיעה. לא שתהיי לבדה, ככה.
– הוא כתב את הצוואה בעצמו, ורד.
– יודעת. – פסקה. – אולי צדק. אני כבר לא בטוחה. כעסתי בהתחלה. עכשיו אני לא כועסת. לא מבינה.
– מה לא מובן?
– למה את מחזיקה בדירה. אמרת לנועה, בת של רונית, שאולי תעברי. קשה להיות לבד בדירה כזו. אז למה לא נותנת?
הילה הביטה בה.
– אמרתי את זה ביולי, כשלא יכולתי להסתדר. אני עוד לא יודעת.
– אם תמכרי… – התחילה ורד.
– לא מתכננת למכור.
– אם תתחרטי, – התעקשה ורד. – תגידי לי קודם? לא לזרים, לי.
פה הילה הבינה זה העיקר. לא רישום, לא כסף. רק להיות הראשונה לדעת. לשמור חוט לבן, משהו שמקשר עדיין לַבֵּן, דרך אישה שחיה איתו, ידעה אותו אחרת. רק לא להיות זרה.
– אגיד קודם, – הבטיחה הילה.
ורד הנהנה קצרה. מזגה לעצמה עוד תה.
– אכלת משהו היום? – שאלה.
– בבוקר.
– בבוקר. – פתחה את המקרר. – בישלתי מרק איטריות. רוצה?
– רוצה.
עד שורד חיממה, הילה בחנה את גבה. חשבה איך בעולם אחר, אולי, יכלו השתיים להיות אחרות. לנסוע איתה לים, לחגוג חגים יחד, לדבר לא רק בעניינים. ואולי גם ככה היה נשאר. אחרות-אבל-לא-זרים, לא קרובות באמת ולגמרי לא אדישות.
מרק פשוט, ללא יומרות גזר, בצל, איטריות, קצת כוסברה. בדיוק בשביל עצמן, כשיושבים לאכול לאורח, רק כדי לאכול.
– טעים, – שיבחה הילה.
– אל תגזימי.
– באמת.
ורד אכלה, שתקה. ואז אמרה:
– הוא חיפש אותך בבית חולים, ידעת?
הילה קפאה.
– מה?
– נסעת אז, באפריל, לכנס. הוא אושפז, באתי לבקר, חיכה שתשובי. כל יום אמר אולי היום, אולי מחר, אולי מחרתיים.
הילה הניחה את הכף.
– חזרתי יום אחרי, כששמעתי.
– יודעת. לא כאשמה. סתם שתדעי.
– למה?
– סתם. שגם את תדעי, לא רק אני.
היה בזה משהו כן. הילה חשה יובש בפה, שתתה מהתה שהתקרר.
– לא גילית פחד, – ציינה. – חשבתי שהוא רגוע, שכלום לא מערער אותו. שדווקא רחוק מהמוות כשהוא לבד.
– לא סבל רחמים.
– נכון. חשבתי שבחרתי נכון.
– אולי. – ורד אספה את הכלים. – אולי לא. מי כבר יודע.
השתיקה ביניהן כבר לא הייתה ניכור, אלא משהו חי.
הביאו יחד את הכלים לכיור, ורד שטפה, הילה ניגבה, משהו פשוט, כמעט משפחתי.
חזרו לשולחן. ורד פתחה קופסה עם עוגיות פשוטות, כאלה שאספה מירקן השכונתי.
– רונית אומרת שאצטרף למועדון כלשהו, – ציינה ורד. – נשים פנסיונריות מציירות באקוורל, בבית תרבות, בימי רביעי.
– את רוצה?
– לא יודעת. מרגיש מגוחך.
– למה?
– בגילי.
– בגילך זה הזמן המושלם, – חייכה הילה. – באמת.
ורד הביטה בה במבט ספקני.
– את נשמעת כמו עובדת סוציאלית.
– ואת כאילו את בת מאה.
– שישים ושמונה.
– זה לא מאה.
ורד לקחה עוגייה, נשכה ונשארה במחשבות.
– תמיד הייתי עסוקה. אסף, עמית, אחר כך עבודה, אמורים היו להיות נכדים, לא יצא. לא יודעת להיות סתם. לצייר עבורי זה “סתם”.
– אולי הגיע הזמן ללמוד.
– זה קל לדבר.
– גם לי קשה, – הודתה הילה. – לא פשוט לדבר על זה.
ורד הביטה בה.
– גם את תלכי למועדון?
– לא. אבל גם לי חסר. יש עבודה, יש חברות. אבל כשהבית ריק, כלום. רק דמיון שעמית ייכנס ויגיד שטות, ואולי הכול יסתדר.
פסקה.
– הוא היה אלוף בשטויות, – גיחכה ורד.
– נכון.
– היה נכנס ואומר “אמא, כשהייתי ילד חשבתי שקיפודים זה חרצני קיווי”. מה זה משפט כזה, חרצן קיווי בכלל?
– לי אמר שסלון בעברית זה “חדר קבלת אורחים”, והוא תמיד קינא שיש לנו כזה בבית ואמר שכשהוא יגור לבד, יקרא לחדר שינה סלון.
ורד גיחכה. קצר, מופתעת מעצמה.
– וואי. מאיפה הוא הביא את זה.
– קרא המון.
– נכון. כל הזמן עם ספר. רק בשולחן אוכל עזב ספרים.
– ראה לי תמונה הייתם בנמל תל אביב, והוא על שפת הים עם ספר, כולם משחקים והוא בפינה עם קריאה.
– זוכרת. היה גינה לאסף. מ-6 בבוקר עד הצהריים. ועמית עם ספר, הייתי עצבנית מה זה ילד כזה, לבסוף התרגלתי.
– מה הוא קרא בגיל שמונה?
– על ספינות. היה בטוח שהים אמיתי יותר גדל ממה שכתוב. רק בגיל שש עשרה סוף סוף ראה ים, עמד דקות ולא אמר מילה. אסף אמר “נו, איך?” עמית ענה: “קטן ממה שתיארתי”.
הילה חייכה. שמעה גרסה שונה, אבל העיקר אותו עיקר. מעניין איזו באמת נכונה, ואולי אף אחת, הכול זיכרון.
– הרבה סיפר לי על אסף, – הוסיפה הילה. – התגעגע.
אסף דגן נפטר שש שנים קודם, קצת לפני שהילה נכנסה לחייים. מעולם לא נפגשו.
– נכון, – השיבה ורד. – התגעגע.
– ואת מתגעגעת?
– כל יום, – בלי צל-של-מרירות, קבלה פשוטה. – התרגלתי, אבל געגוע לא נעלם.
– נכון, לא סותר.
שתיקה.
– תספרי לי עליו בילדות. אני לא יודעת הרבה, הוא כמעט לא פתח על הילדות.
ורד הביטה בה.
– למה את רוצה?
– כי את עוד כאן. וחשוב לי לדעת.
ורד שתקה רגע, ואז החליטה. קמה והביאה קופסה קרטון מהארון.
– זה שלו. מיינתי בספטמבר. חצי מסרתי, חצי שמרתי.
הוציאה מחברות, צעצועים קטנים, דפים מצוירים. הילה נטלה מחברת, פתחה כתב ילדותי, עמוד בראש “עמית דגן, כיתה ב'”.
– וואו, – לחשה הילה.
– בדיוק, – ענתה ורד. – בדיוק ככה אני מרגישה בכל עיון.
דפדפו יחד. ורד סיפרה על הפעם שנפל מהספה כי ניסה לעמוד על הראש, על החתול שעמית הביא אסף לא רצה, ואז אהב, ואז חתול עזב, “הוא החליט לצאת לעצמאות”, הסביר הילד. בגיל 14 הודיע שיהיה מתכנת “ככה אפשר לעבוד בכפכפים, לא רצים ברחוב”.
– הוא עבד בכפכפים, – חייכה הילה.
– עמד במילה.
כמעט חצות הייתה כשהילה הרימה עיניה לשעון.
– אני צריכה ללכת. תכף נגמר האוטובוס.
– תישארי, – שחררה פתאום ורד, כאילו הפתיעה גם את עצמה. – ספה פנויה, אכין לך מצעים.
– לא נעים.
– למי לא נעים?
הילה הביטה בה. ורד הביטה הצידה כאילו לא שלה ההצעה.
– בסדר, – הסכימה הילה. – תודה.
כשורד עשתה מיטה, הילה שטפה כוסות. נעמדה מול החלון החשוך, בבואתה שקטה על הזכוכית, אור צהוב מהמטבח. חשבה שלפני שלושה חודשים לא הייתה בכלל מדמיינת ערב כזה: מרק, מחברת, “תישארי”.
הבינה שלפעמים מה שצריך זה פשוט לבוא, עם כַּלַּך או בלי, לשבת ולהיות, ולחכות שדברים ישתנו מבפנים, לא מניירות ועורכי דין.
לא ידעה אם התהווה כאן משהו חדש ביניהן. אולי, היום, משהו זז סוף סוף.
החדר אותו חדר, הסתכלה על הספרים על המדף, ספרי אסף הצהובים והדקים. אחת לא שייכת, “מכתבים משום מקום”, לא הכירה. פתחה. בדף הראשון הקדשה “לאמא, ליום הולדת. תקראי לאט. אוהב, עמית”.
הילה החזירה את הספר למדף. בהתה בו רגעים ארוכים.
בדירה היה שקט, רק צעדי ורד במסדרון, הסדק הקטן ברצפה של הארון, המים בכיור.
החיים הקטנים נמשכים למרות הכול.
בבוקר ורד בישלה דייסה. הילה התיישבה. קיבלה קערת דייסת שיבולת שועל, לא מתוקה אלא עם מעט מלח וחמאה. כילדה, אכלה כך, ואחר כך שכחה שטעם כזה בכלל קיים.
– מתי את צריכה לצאת? – שאלה ורד.
– ב-10. אספיק.
– תחנת רכבת שלישית, זוכרת.
– את זוכרת, – הופתעה הילה.
– עמית סיפר.
הילה אכלה. טעם שחזר מילדות, כמעט נשכח.
– אני רוצה להראות לך משהו, – אמרה ורד ושלפה מעטפה. – מכתבים שכתב מהצבא. כן, לא התגייס, אבל היו ימי התנסות במכללה. שמרתי. קחי, שתקראי לא תמידי, רק רגע.
היא נתנה להילה מכתב, כתוב שלוש עמודים בכתב צפוף.
עמית תיאר בוקר של ערפל, עץ ברוש מול החלון, כמה הדברים משתנים והברוש איתן. געגועים לבית ולפשטות.
– אפשר לצלם? – שאלה הילה.
ורד שתקה רגע.
– קחי את זה. לי לא חשוב כבר.
– אבל זה שלך.
– הילה. – לראשונה קראה בשמה בלבד. – תיקחי. הוא היה שלך גם.
הילה החזירה למעטפה והכירה תודה על השתיקה ביניהן, שבעיקרה היה בה הסכמה.
ניקו כלים יחד, ורד שטפה, הילה ייבשה.
– תלכי לתמר כבר, – העירה הילה. – הדירה לא תלך לשום מקום.
– היא התקשרה, – הודתה ורד. – נעלבה שאני דוחה אותה.
– אז תסעי.
– נראה.
– ורד…
– נראה, אמרתי.
הילה לקחה את המגבת, תלתה על הקולב.
– אפשר שאבוא לפעמים לבקר? לא הרבה, מדי פעם.
ורד סגרה את הברז, החזיקה את המגבת רגע.
– בואי, – אמרה לבסוף. – אכין שוב מרק.
– עם איטריות?
– רוצה עם גריסים?
– עם איטריות טוב.
– סגור.
הילה לבשה את המעיל, ורד ליוותה אותה לדלת.
– תודה על האירוח.
– יאללה. תלכי, תאחרי לעבודה.
הילה פתחה את הדלת, ואז עצרה:
– ההיא מהמדף. הספר שעמית השאיר לך. קראת?
– התחלתי. לאט.
– הוא כתב לקרוא לאט.
ורד חייכה קלות. – הכיר אותי כנראה.
הילה נפרדה. יצאה. שמעה מבעד לדלת את המנעול נסגר בייחור, כאילו ורד חיכתה שתלך באמת.
בחדר המדרגות היה ריח לחות קל. הנורה בקומה השנייה ריצדה, לא כבתה. היא ירדה לאיטה.
בחוץ אותו חורף תל-אביבי, אנשים מיהרו, יונה פסעה בהחלטיות. הכול אותו דבר, אבל בו בזמן שונה מאוד.
בהליכתה לרכבת חשבה פיוס הוא לא רגע ולא החלטה. הוא המרק, המחברת, לילה על ספה זרה, המסרון הקטן שמגיע בשקט.
לא ידעה מה יהיה. איך תהיינה מעתה לא חמות, לא כלה, לא חברות, לא זרות. מחוברות באהבת אדם אחד. זה מספיק.
המכתב במעטפה בתיק. תפתח אותו רק בערב, בבית.
ברכבת, רגעים לפני התחנה שלה, שלחה לורד וואטסאפ: “הגעתי. תודה על הדייסה”.
תוך עשרים דקות ורד ענתה, בזמן שהילה כבר הייתה במשרד.
“על לא דבר. ריבה במזווה”.
הילה הניחה את הטלפון, פשטה את המעיל.
במסדרון צחקו, מישהו סיפר בדיחה. ענן לבן־אפור נראה מהחלון. אולי תיפסק הגשם הערב. אולי לא. חורף בישראל הוא הפתעה.
הלכה לישיבה.
ביום שישי, שלושה ימים אחרי, התקשרה ורד כשהילה חיממה אוכל בבית.
– אני נוסעת לתמר, – פתחה ורד. – בשבת.
– מצוין, – ענתה הילה.
– לעשרה ימים.
– יופי.
פסקה.
– לא מפריע שהתקשרתי?
– ממש לא. להפך.
– טוב. – פסקה. – הילה.
– כן?
– שם, בחדר האורחים, קחי גם את הספר מהמדף. זה של עמית. כשתבואי שוב.
הילה עמדה ליד הכיריים, ערבבה את הסיר.
– אקח, – אמרה.
– לכי, אני צריכה לארוז.
– נסיעה טובה.
– תודה.
השתיקה ביניהן הייתה נינוחה.
– להתראות, – אמרה ורד.
– להתראות.
הילה הנמיכה אש. הביטה החוצה, אור כתום מאיר את הרחוב.
ברחובות, תמר מחכה כבר, אולי, ומכינה אוכל לשבת. על המדף ממתין ספר עם הקדשה “תקראי לאט, אוהב”. בריבה ממזווה במטבח היא כבר לא בטוחה של מי.
וזה מה שנשאר. לא הרשום בניירת, לא המטרים. אלה ריבה בארון אחר, מכתב במעטפה, מילה שנאמרה סתם, בזמן הנכון.
הילה ערבבה את המרק, והבינה: המשפחתיות, בסוף, בנויה מחסדים קטנים, ולא מתעודות מהעורך דין.
