שירה צעדה בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס בדרכה למשרד במרכז תל אביב, כשבבת אחת נזכרה שכחה את הטלפון בביתה. היא הסתובבה על עקביה, עמדה שנייה מתחת לבניין בקריית אונו, והחליטה לעלות חזרה במעלית לקומה שמינית, אל הדירה שלה.
המעלית עלתה באיטיות, כבר עמדה אוטוטו לצאת, כשלפתע נתקעה ושירה ננעלה בפנים, בודדה וחרדה. היא ניסתה לחייג לאחזקה, אך כמובן, הפלאפון נשכח בדירה. שום אינטרקום לא עבד. השקט הדהד במעלית. פתאום, דרך סדק בדלת, היא התחילה לשמוע קולות מהמסדרון.
קולו של בעלה, אורי, היה ברור. הוא דיבר ברוך שלא שמעה ממנו הרבה זמן. “אהובתי, נועה אין לי סבלנות לחכות כבר לערב. כשאהיה שוב איתך” אמר בלחישה כמעט.
“אורי, היום בלילה,” ענתה בקול גנוב אישה מהבניין, נועה. “אני מחכה לך אחרי עשר, אל תשכח. בעלי שוב במשמרת לילה כל השבוע, הולך בתשע וחצי, חוזר רק בבוקר.”
שירה לא האמינה לאוזניה זו הייתה ללא ספק נועה, השכנה מהדירה הארבעים. הלב שלה דהר. בזמן ששירה נותרה כלואה, אורי, אהובה, ניהל רומן מתחת לאפה, ממש בבית שבו חיה. ברגע של זעם עכור וחמוץ, הוצפה הבנה ברורה: ככה זה קורה. הוא אומר שהוא יוצא לנשום אוויר, אבל זו הייתה הסיבה לאותן הליכות ערב ארוכות.
הטכנאי סוף סוף הגיע, פתח את הדלת הכבדה, שירה יצאה, מסדירה נשימה. כבר באותו רגע רקמה לעצמה תכנית נקמה.
בערב, בסביבות השעה עשר, בדיוק כפי שנועה אמרה אורי התכונן כבדרך אגב לצאת “להתאוורר קצת”.
“שירוש, אני קופץ לסיבוב בחוץ, רק שעה,” אמר.
“אבל בחוץ גשם,” הקשתה שירה.
“אה, לא נורא, אקח מטריה. חייב קצת לזוז, קשה לשבת אחרי יום מלא בעבודה.”
שירה רק נהנהנה, עיניה מחייכות לזמן קצר בלבד.
כעבור חצי שעה בלבד, הדלת פתחה ונטרקה במהירות. אורי נכנס רעד כולו, יחף וללא המטריה.
“אורי, איפה הנעליים? איפה החולצה? מה עם המטריה שלך?”
“תאמיני או לא, שלושה צעירים תקפו אותי ברחוב! גנבו לי הכול גם את הנעליים והג’קט. תני לי להיכנס, אני רועד!”
שירה שלפה מזוודה שהכינה לו בצד, פתחה את הדלת על השרשרת: “הבגדים שלך מחכים אצל הפח. תמסור ד”ש חם לנועה.” וסגרה את הדלת מיד אחר כך.
היא התיישבה מול הטלוויזיה, נשמה עמוק, ולחשה: “טוב שהילדים שלנו כבר לא בבית הזה. שלא נאלצו לראות את הבושה הזאת.”
אורי רץ, לבוש בגדים בלויים, מצא את המזוודה ליד פח האשפה בקומה ועטה אותם במהירות. הוא יצא מהבניין, מבולבל וחבול, החליט לעלות למונית אל בית אמו ברמת גן.
אלא שאז גילה כי הטלפון נשאר בדירתה של נועה. במבוכה, שב לבניין במטרה לבקש משירה טלפון. ניגש למעלית ושוב נתקע, בדיוק בקומה השמינית. הפעם לא היה איש שיפתח את הדלת במשך זמן רב, כי ברדיו הודיעו על הפסקת חשמל כללית בשכונה.
רק כשהזרם חזר, ופתחו את הדלת, כבר הייתה שירה במשרד שלה, והוא חיפש אחריה לשווא. במדרגות פגש את נועה, גם היא עם מזוודה גדולה, מחכה למעלית.
“טלפון שלי אצלך?” לחש אורי.
“בכן,” ענתה נועה בקול רועד, “וגם כמה מהבגדים שלך…”
ירדו יחד במעלית, דוממים, דרכם כבר נפרדה כל אחד לכיוון אחר. כל אחד עם הסוף של המשפחה שלו.
