במקומה
רונית, אמא החורגת, ראתה מצוין שרותם ממש לא בעניין של להתחתן עם אלעד לא כי יש לו ילדה קטנה בבית, ולא בגלל הגיל. הסיבה האמיתית? רותם פחדה ממנו פחד מוות. המבט הדוקרני של אלעד לא החמיץ אף נקודה בלב שלה, והלב היה דופק כאילו נלחם במישהו שלא רואה בעיניים. רותם נמנעה מלהרים מבט, וכשהיא בכל זאת הצליחה להסתכל, כולם שמו לב שהעיניים שלה מלאות בדמעות.
הדמעות האלה גלשו מרוב ההתרגשות והבושה והרטיבו לה את הלחיים. היא רעדה בכל הגוף, והאגרופים הקטנים רעדו גם הם, כאילו רצו להדוף את אמא החורגת ואת החתן שהוצע לה. הלשון שלה בגד בה, חתיכת בוגדת, ופתאום היא פלטה: בסדר, אלך.
“שידוך כמו זה אסור להחמיץ,” הצהירה רונית בהתרגשות. אצל אלעד אין אבק בבית, הכל נוצץ! אשתו הקודמת, המסכנה, הייתה רזה כמו חצי סנדוויץ ונראתה כמו מסתובבת עם דלקת ריאות מתמדת. תמיד אלעד סחב אותה, טיפל בה, מעולם לא הרים עליה את הקול כמו האבא שלך המנוח.”
רונית המשיכה להתפעל, כשהייתה בהריון, שהתה כל הזמן במיטה, ואלעד היה זה שבלילות קם לילדה. אין עליו. אמא שלו תמיד אמרה מגיעה לו אישה עם צבע בלחיים, אחת שמסדרת בית, קוטפת זיתים, שוזרת ורוקמת לא ילדה עדינה ומתהלכה כמו עננה. איתך הוא יניח תיכף אותך בפינת כבוד בבית! לא כל יום זוכים בכזאת הזדמנות!”
“שלא תדאגי על החתונה את הכיבוד אכין, וכך אלעד לא יכעיס את אשתו ז”ל במסיבה רועשת. ואופס, הוא גם אמר לא לדאוג למנחות או לריהוט. הבית כבר על הסף של עודף!”
אלעד התחתן עם שרונה (ז”ל) מאהבה, למרות שידע מהתחלה שהיא בריאותית כמו לחם קלוי חולה ליעף וחלשה תמיד. כל הכפר ריכל שהוא פשוט מוקסם או הושבע בקמיע איזה. כי אחרת, מה יש לו להפוך את חייו לבית הבראה מיותר?
הרופאים אמרו לה שיש לה ריאות חלשות מידי כל נזלת נהפכת לסיפור, דלקות, וסוף-סוף להסתבכות רצינית. אלעד חשב שאהבה תנצח, שהוא יטפל בה ויצליח להביס את הקושי. בהתחלה הכל נראה כמו בפרסומת; צחוק, אושר ותקווה.
ואז, עם ההריון, החיים נהיו סחרחורת של חולשה, עייפות ומבוכה; שרונה נהפכה כל-כך חלשה שכמעט לא הצליחה כלום להזיז את מדיח הכלים, או אפילו לסרק את השיער הארוך שלה. “תסמיני הריון נורמליים,” הבטיחו הרופאים, תלדי, תתחזקי. אלעד טיפל בה בעדינות ובאהבה, ואמא שלו כל הזמן לרחרחה שאין להכלה בבית אלא תיק על הגב. הוא נלחם למענה כמו לביאה על הגורים, וביקש מאמא לא להגיע אליהם יותר.
שרונה ילדה בת (עמית), והיה נראה שהשמחה חזרה לבית, אבל לא להרבה זמן. קור חודר שהתפתל מסביב הרחיק את שרונה מהיכולת להתחזק, והיא הלכה ודעכה.
לקחו אותה לבית חולים והרופא זרק בלי להתבייש: הריאות שלה על הפנים”. הכל היה בחמלה של נחלה במושב, בלי טיפה של נימוס מיותר. שרונה ידעה שסופה מתקרב, חייכה חיוך כואב וקשה, והעיניים מהבהבות פחד.
לפני שהסתלקה, קראה לאלעד ואמרה מי שחושב שיש לו כוח לשנות את הגורל, שייצא מהסרט. נלחמנו, אבל נגמר. סלח לי ולילדה, הבאתי עליכם רק כאב.”
אלעד אחז בידיים הקרות-חמות שלה ונישק שוב ושוב. לפי הנשימות הכבדות, הבין שאלה רגעי הסיום שלה כאן. היא דיברה מהר על הדאגה לבית ולילדה, התלבטה דרך המילים ואז פתאום אמרה באיטיות: “תתחתן עם רותם. אני יודעת שהיא תהיה אמא טובה, היא למדה לסבול בבית קשה עם אמא חורגת, אחיות חורגות, ואבא שותף קבוע בפלאפל. מכירה אותה טובת לב, עובדת קשה, וסבלנית. אל תפחד, תן לה הזדמנות עשה לה טוב, כמו שאתה עושה לי. תזכור, לעמית לא מגיע עוול.”
היד האוחזת סגרה חזק הפעם האחרונה. אלעד בכה, לא ראה כלום מבעד לדמעות. ברגעים בה נפרדה, המשיכה להחזיק ביד, עיניים מאירות כמעט שלוות.
כעבור שנה הלך אלעד לבקש את ידה של רותם. רונית כבר קיבלה הנחיות מאמא של שרונה, שדאגה במיוחד לעמית נכדתה. בריאותה לא ממש זוהרת, רצתה לדעת שלילדה יהיה טוב.
החתן והשדכנית עמדו בצד, רותם שותקת. לא ברור אם הסכימה להתחתן כי כבר נמאס לה להיות עוזרת אישית של אמא החורגת, או להחזיר את אבא השיכור מהמכולת, או להגן עליו מהעקיצות של אשתו, או מסתם רחמים על הילדה הקטנה עמית.
אחרי ההסכמה, הבין רותם שעוד מבחן לפניה: לשכנע את הלב לאהוב את אלעד.
בהמשך, אלעד החל ליזום פגישות בין רותם לעמית. רותם הגיעה לבית והייתה בהלם: הבית נראה כמו בקטלוג עיצוב, רהיטים שעיצב בעצמו, תמונות רקומות במסגרת עץ מפואר, והכל מצוחצח. עמית, ילדה ביישנית מאד, פתאום פרצה בשובבות, שלפה את צעצועיה וביקשה מרותם לשחק איתה, אפילו ניסתה להגניב יד קטנה ולגעת בידה של רותם כמה שיותר.
“אני אסדר לך את השיער, תהיי נסיכה אמיתית,” אמרה פתאום רותם. הם שיחקו ביחד, עמית חיבקה אותה מדי פעם, ואלעד לא האמין למראה עיניו. בדמעות של שמחה ראה את החיבור מתחזק.
היה לאלעד קשה להביא הביתה מישהי חדשה, הרי עמית כל הזמן שאלה איפה אמא, הסתכלה מהחלון, רצה לדלת בכל פעם שדפק מישהו, מקווה שנחזור לימים הישנים. הוא ניסה להסביר, אבל ילדה בת שלוש וחצי לא צריכה הסברים היא צריכה רק חיבוק של אמא.
הוא פחד לטעות בבחירהברותם, אבל כשהבין שעמית כמעט בוכה כשהיא הולכת, נרגע. עמית אפילו לקחה אותה ביד לחדר הילדים ועשתה לכבודה פינוק רציני, קפצה על המיטה מהתרגשות.
רותם נזכרה בעצמה כילדה, איך נכנסה לבית שבא אליו אמא חורגת, איך תמיד לעגה לה, לקחה ממתקים לילדות שלה, נתנה לה שמלות קרועות וחבטות מיותרות, איך ניחמה את אבא הפצוע מנפילות באמצע הסלון, ואיך אמא חורגת אמרה שמורידה אותה מהמגרש כמו עז ישנה. עם מחנק בגרון, חיבקה את עמית ולא שיחררה.
עמית נרדמה צמודה אליה, חיבוק חזק, חלום טוב, ואלעד כל כך התרגש, ישבו יחד בסלון, שתו תה בלי מילה, רק חיוכים מאוזן לאוזן. הוא אפילו לא חשב לשלוח את רותם חזרה הביתה.
בשורה התחתונה: אשה עם בעלה, לא עם אלה שבבית רק סופרים מתי תיעלם!
