לילה, אישה, חתול והמקרר
אל תסתכל עליי ככה!
נעה שלחה מבט חמור לעבר החתול שלה, כזה שהיא התאמנה עליו עוד מהילדות. אפילו הרימה גבה, למרות שאמא שלה תמיד אמרה לה לא לעשות את זה. “מה את מרימה גבות, נועה, זה לא מחמיא לך,” הייתה אמא אומרת, כשהגבות השלמות ההן שהיו מחוברות אחת לשנייה נצמדות לה מעל העיניים. הגבות היו, כמובן, מהצד של אבא. היא הרי רצתה להיות כמו אמא, עם הגבות הדקיקות והמוצבות.
מאז, בטח שמאז, נעה כבר סידרה את הגבות בדיוק כמו שרצתה. והיא כבר לא ילדה, אז בטח שהחתול יודע שאין באמת מה להיבהל ממנה כשעושה פרצוף קשוח. והוא, בצדק, פשוט המשיך לשבת על אדן המטבח, מסתכל עליה כמו שופט בתחרות, בעיניים ירוקות ולאותיות שבוהקות בחשיכה כשמנורת הכניסה נשפכת מעט לאור המטבח.
הדלת שהשאיר פתוחה מאחוריה, רק קצת, ‘שיהיה מפלט’, כמו שקראה לזה, חורקת קלות בזרמים. נעה קצת מתעצבנת שלא נסגרת עד הסוף כי היא באמת רק רוצה שתהיה לה הצדקה לצעוד שוב אל הדלת השנייה: דלת המקרר…
נעה יושבת מצפה ליד הקיר שבמטבח, כבר יותר משעה, ומביטה במקרר כאילו היא טיפה מחשבת נתיב של טילים. היא הרי יודעת בדיוק מה יש בכל מדף ומדף, לא פספסה גם את הנקניקייה הקטנה, כי היא האחראית לקניות בבית, ומאז שהילדים נולדו, כולם צוחקים מזה.
נעה, למה קנית זיתים קלמטה? מי אוכל אותם חוץ ממך? בעלה, יריב, היה שואל כשהוא מסובב את הצנצנת.
טעים לי, אוקיי?
נו, אז תמצאי דרך לשלב אותם באוכל ושנשרוד.
ונעה תמיד מוצאת פיתרון, ממציאה מתכון מוזר, אבל כשזה עולה על השולחן כולם בהתחלה חושדים, ואז לא משאירים אפילו חתיכה, דורשים עוד.
כולם חוץ ממנה.
היא אף פעם לא אכלה ממה שבישלה. פשוט לא יכלה. עצם ההכנה ממלא אותה אושר קטן, אבל ברגע שהמנה מוכנה נעלמת לה כל התיאבון, כאילו סבתא רחוקה ולא מוכרת נכנסה לחדר ולחשה כמה מילים עם קריצה צינית, והשאירה אותה רעבה לאוכל של עצמה.
ואז היא אוכלת מה שמוכן מראש נקניקיות, גבינה צהובה, עוגיות, ולפעמים היא גונבת לבן מהבן הקטן שלה כי “זה יותר בריא”. כך היא מסבירה לעצמה כי באמצע כל המטלות והילדים, מה שחשוב זה לשמור על הבריאות, לא?
ולא שנעה הייתה שמנה, חס וחלילה. כל ביס שהיא אכלה נבלע באינסוף הריצות של החיים: עבודה, שלושה ילדים, בית, יריב… וחתול, כמובן. כל אלה דרשו ממנה הכל אכפתיות, נוכחות, דאגה.
היא לא התרגלה להתלונן על הבריאות, כי למדה מאמא שלה שילדים לא בוכים:
“איך את מגזימה, נעה! אין לך חום. טוב, מדדת בעצמך? יופי, תשתה תה עם דבש, ותשכבי לישון זה יעבור.”
בזכות זה, נעה באמת האמינה שכל דבר פשוט חולף. אמרו, אז זה נכון. לכן גם אחרי הלידה הראשונה, כשקצת כאבה הבטן, לא עשתה עניין: “זה יעבור”.
עם הילד השני, זה כבר היה יותר קשה. לפעמים היא לא הצליחה לקום בבוקר, והילד בוכה, והיא מתביישת לבקש עזרה מיריב. “מה, אני לא אמא?”
אבל יריב, גבר חכם, קלט הכול.
נעה, לכי לישון, אני איתם.
אתה בטוח…?
בטח, מה? את צריכה לנוח.
והיא נרדמה לישון שעות, אבל קמה עייפה יותר ממה שנרדמה.
כל הזמן ליוותה אותה תחושת האשמה. מה זה שווה, אם היא לא מצליחה? מה היא שווה? אולי אמא שלה צדקה היא תמיד קצת לא בסדר.
את התחושות האלה שתלה בה אמא, ואולי גם סבתא, שמאז הילדות הדריכו אותה להקטין, לתקן, ליישר, לא להשתולל מדי ״תהיי מתונה״
“נעה! תשבי זקוף! את רוצה שתהיה לך גיבנת? אמא, את לא רואה? צריך לדאוג לה, היא כל הזמן מנשנשת, אני שומרת הכנסת פתי בר בארון רק כי היא גונבת לי…”
והבת אז בת חמש, שותקת, זולגת דמעות על קצה הצלחת.
רק הרבה אחרי, כבוגרת, מצאה אלבומי תמונות ישנים של אמא! והיא רואה שם ילדה מלאה, יפה ומנחמת, עם פנים עגולות ופתקונים ממש כמוה.
ומבינה אז למה זה? למה שהן כולן שפטו אותה כל החיים?
ובסוף, כשניסתה לשאול, הבינה שאמא העבירה לה את הפחדים שלה ממראה ודימוי עצמי. “כשאני הייתי בגילך, עזרו לי לרזות, לאמא שלך לא היה אכפת מכלום…” וכל השיח שוב חוזר: “את לא מבינה? מי יתחתן איתך?” נעה, כבר אז, מחליטה לבנות לעצמה מקום בעולם.
אז איך צומחים עם זה? היא התחילה לרוץ לבד, בימי נוער, יושבת על ספסל בלילה וחושבת: “לא יצא ממני דוגמנית אהיה מועילה. אסור לבזבז את עצמי סתם.” וככה בחרה להיות רופאה, כמו שדמיינה שהכי מועיל בעולם.
ובהתחלה קיבלה גיחוך מהבית. למה דווקא את? כי אני יכולה.
ולמדה, ועבדה, ובעיקר לא הספיקה להרגיש משהו על עצמה חוץ ממועילות.
באיזשהו שלב, הבינו בבית שהיא לאמהות אחרות קצת שונה אבל בעצם, היא בסדר. “היא לפחות מועילה! ואחת הסבתות מגייסת שדכנית כמו שצריך.
וכך, בתהליך חצי מביך, השדכנית מגיעה: ״הבת שלכם חמודה כל-כך, בלי עין הרע! ונעה מופתעת: היא?! נראית ״סבירה״, אבל בטח לא ״יפיפייה״…
החתן אף הוא לא בדיוק מהדמיון נבוך, מגמגם, בקושי מסתכל לה בעיניים. נעה, גידלה נימוסים, אז מנהלת את הכול בחיוך, מבינה כמה מאמץ הושקע בזה מהסביבה. קובעים דייט היא מאחרת בגלל לימודים ומגיעה לקפה אחרי שכבר עזב, והמלצר ניגש עם פתק: “אל תחפשי אותי”
בלי לשים לב, היא נאנחת בהקלה. הנה, יש לה תירוץ, אף אחד לא יכריח אותה להתחתן מסיבה ש”צריך”…
והמלצר, בעל חיוך שלא נגמר, מציע לה פגישה. שמו יריב. היא עונה לו מיד: “אתה מרחם עליי?”
“לא, למה?” הוא עונה ברצינות מופלאה, ומתאם איתה פגישה בחורשה ליד הפקולטה לרפואה יודעת איפה.
הפגישה כמו קסם. הם אוהבים ג’אז, שונאים גבינה לבנה, חולמים על חתול, לא מעוניינים בכלב… ובקיצור נשמות שמתחברות אחד לשני במקום הנכון.
נפגשים שנה, ונעה מאושרת. גם כשאמא מודאגת:
הוא לא בשבילך!
אמא, למה?
מה, הוא רק מלצר…
הוא סטודנט, אמא, והמלצרות מלמדת הרבה על אנשים. נשמה טובה, עובד קשה, דואג למשפחתו… עדיף ממהנדס שלא רואה אותך ממטר, לא?
ובאמת, העולם שלהם, לה וליריב, מתמלא בדאגה כשאמא של יריב חולה מאוד והם דוחים את החתונה, מתחתנים בלשכה מצומצמת, לוקחים את אחותו הקטנה שלו להיות עדה מרגשת במיוחד.
וכשאמא של יריב כבר נפרדת מהעולם, נעה מנחמת את האחות, מקשיבה ובוכה איתה. ואצלה בבית עם אמא, הקשר הולך ודועך, נעה סופגת שוב אשמה ומתח בטון רשמי ומרוחק. כל מה שלא מצליחה לשנות נהיה גוש בגרון.
עד שיום אחד, אחרי שנים, היא שואלת את אמא:
אמא, יש לך עוד בת חוץ ממני?
לא! מה פתאום?!
אז למה את מרחיקה אותי כל-כך?
ופתאום אמא נשברת, פורצת בבכי. זה שובר את הלב של נעה, והיא מבינה שאמא פשוט לא ידעה איך לאהוב אחרת. ככה חינכו אותה בלי פינוקים, לדבר בגובה העיניים, לא להשאיר סודות
נעה נרגעת מהגילוי הזה, אבל עדיין חושבת: “אולי אני אהיה כמו אמא?” וזה מוביל אותה שוב, בלילות, להתיישב ליד המקרר. לבד, רק עם החתול שלה. המקום שבו מתבהרים לה הדברים.
ובסוף, כשיריב נכנס בלילה, פותח מקרר, מוציא גבינה וסלט, ומגיש לה כריך בשקט:
תאכלי, נעה, די עם כל המחשבות האלה
עוד פעם אני אשמין מכל זה.
תאכלי, אמרתי! ואני? לא אוהב אותך במקרה תהיי מלאת חיים?
החתול שלהם קופץ למיטה של הקטן ונרדם עוזב את הלילות השקטים עם נעה במטבח, כי המשפחה גדלה והבית מתמלא באור.
בלילה, כשהכול שקט ונעה נשענת על יריב, היא מגלה לו לבסוף:
אתה יודע, אנחנו שוב בהריון
ידעתי! כבר מכיר אותך על בורייך!
ושניהם מחייכים בעיניים עצומות, החתול זורק מבט אחרון ועובר לישון בחדר הילדים החדש כי ככה, בדיוק כך, המשפחה בונה את עצמה מחדש, עם חתול ועם מקרר ועם הרבה אהבה קטנה ושקטה באמצע הלילה.
