לא תאמיני איזה ערב מטורף עבר עליי, נראה כאילו כל החיים התהפכו תוך שיחה אחת בבית של אמא שלי.
אני עוד מתקתקת שפתון מול המראה, מתאמת עגילים, פתאום שומעת את הקול של אמא שלי אילנה מהמסדרון: “לאן את יוצאת עכשיו, כזאת יפה? את בשעון בכלל? שמונה בערב!”
אני בכלל לא מתרגשת. מסדרת לעצמי קווצת שיער, לוקחת נשימה, ואז מסתובבת אליה: “אמא, אני כבר בת שלושים, לא ילדה בת שש עשרה. ממש לא חייבת לדווח לך על כל צעד. בטח לא כשזה לא קריטי בשבילך.”
הפנים שלה מתקשחות בשנייה, יש לה כבר קמטים קטנים במצח והשפתיים הלכו ונעשו קו דק, לך תדע מה ייצא עכשיו. “אבל את גרה אצלי בבית!” היא מזדעקת, כאילו זה הפסגה של כל הוויכוחים. “ואגב, עם מי דן (זה הבן שלי, בן שמונה) יישאר? כי אל תחשבי שאני יושבת בייביסיטר על הילד שלא סופר אותי ממטר!”
כמובן, הצגה של אמא כמו שרק היא יודעת קשה, חסרת סבלנות, כאילו אני כפוית טובה שבכלל פתחתי פה מילה. ואני נזכרת איך רק לפני חצי שנה כמעט התחננתי אצלה שאקבל חדר אחרי הגירושים שכחתי שעם אמא שלי לכל טובה יש מחיר.
“אני רוצה לשבת לראות סדרה, לשתות תה בשקט, לא לרדוף אחרי הילד שלך ברחבי הבית, לא לנהל איתו קרב על שיעורים, לא להתמודד עם התסביכים שלו! את מבינה כמה זה שוחק, נכון? כל פעם אותו סיפור: לא רוצה לאכול, משעמם לי, שיעורים זה עוול עולמי ואני, תמיד אני אמורה לסדר לו את העולם?”
אז פה כבר נשברתי. “דן ישן אצל רוני הלילה,” אני עונה לה בקור רוח. “ואני לא אפנה אלייך לשמור עליו בחיים. תסלחי לי, פשוט אני לא רוצה שהוא יראה דוגמה שלא מתאימה לו. ילדים קלטנים למשמעויות שלא נאמרו.”
אמא שלי קופאת לשנייה, ואז אופ, דרמתית בשיאה יד על הלב, ראש מוטה אחורה, עושה כאילו היא על סף התקף לב מרוב עלבון. “ככה את מדברת עם אמא שלך! אני השארתי אותך אחרי הגירושים שלך, נתתי לך חדר עשיתי הכול. ואת על מה?”
אני עוצרת אותה עוד לפני שהיא מתגלגלת הלאה: “אל תשכחי שרבע מהבית הזה שלי. את לא היחידה שמחזיקה פה זכויות, וכמו שאת רואה לא צריכה אישור ממך בשביל לגור פה.”
היית צריכה לראות את המבט שלה! לא רגילה לזה שאני מחזירה אש. היא התרגלת שכשהיא לוחצת, אני מתקפלת.
“ומה איתך? את לא יכולה לסלק אותי, נקודה. אז תתמודדי זה זמני, אנחנו כאן שבועות בודדים, מקסימום חודש. ואז תישארי פה לבד ותנשמי לרווחה.”
כמובן, היא רק הניחה ידיים על החזה, מתלוננת בציניות: “ולאן תלכי? דירה אין לך, משכנתא בכלל לא בא בחשבון, אין לך שקל על הנשמה!”
בלי בושה, מתחילה למנות לי את כל הדברים שלא יצאו לי בגירושים, כאילו אני לא יודעת בעצמי: ששום דבר לא עבר אליי, שהייתי נאיבית כשלא חתמתי על הסכם ממון ולמה? “זה רק מראה איך לא חינכתי אותך טוב בושה.”
רציתי פשוט לצרוח עליה. אבל התאפקתי. היד שלחצה על רצועת התיק שלי הפכה לבנה. “אמא, זה לא עניינך. אני לא הילדה שהכרת. ביי. ולידיעתך, דן כבר מזמן לא בבית.”
יצאתי מהדלת, עקבים נוקשים על המרצפות, ראש מורם. פשוט עזבתי. לא הסתכלתי אחורה. לא רציתי עוד טיפה מהאנרגיה שלה עליי. בחוץ היה קריר, אבל אני שרופה מבפנים. כל מה שבא לי זה להתרחק, אפילו לא משנה לאן. הכול בראש נהיה רועש, משפט חוזר לעצמו: “למה דווקא אמא שלי יצאה כזאת?”
הכי הזוי? מבחוץ אמא שלי נראית מתוקה. אין לה בעיה לחייך לשכנות, לעזור פה ושם, כולם מסתכלים עליה כאילו היא סבתא למופת; אבל מי שמכיר אותה באמת, יודע שזה הכול פוזה. בבית, הכול זה לפי הכללים שלה. מי יאשר לך עם מי להתחבר, מי יסדר לך עבודה, מי יאשר מה תלמדי, כאילו היא בוס. ככה תמיד היה: “עם הילדה מהמשפחה הזאת אל תתחברי לא מתאים. את זה עזבי בעייתי.” ורק את זאת, המיוחסת, תביאי הביתה אמא שלה בעירייה.
ולמדתי שלא שואלים אותי מה אני רוצה ללמוד היא קובעת. היא דרשה שאלמד רפואה. פחדתי מדם, היא החליטה שאני סתם עושה סצנה. שום הסברים לא עזרו.
אז כשהייתי בת 18, אמרתי לעצמי: עד כאן. אולי החתונה הראשונה הייתה הצעד הכי ילדותי שלי; פשוט ברחתי לבחור הראשון שביקש, רק שיהיה שקט בבית. בכל מחיר, רק לצאת משליטה של אמא.
התחלה הייתה כל כך נאיבית; חשבתי שזוגיות תפתור את כל הצרות אפילו אם לא הכרתי את גיא לעומק, לפחות הייתה לי תקווה להתחיל מחדש. אבל השנים רצו, גיא התחיל להתפרק ולהסתובב בלילות, לא אכפת לו. אני לבד עם תינוק, בלי כסף, בלי גב, בלי מקצוע.
כשהתברר שהוא בכלל לא נאמן, אפילו לא התאמץ להסתיר: “פגשתי מישהי, סתם קטע. את לא חייבת להישאר.” אני חיבקתי את דן הפצפון ולא הגבתי, לא היו לי כוחות לא היה לי לאן ללכת. אמא שלי בבית, כמו שציינת, זה לא מקום מפלט. חברות שיכולות לארח אמא גרושה עם ילד? כמעט אין.
אז נשארתי. בלעתי. שתקתי בלילה, בוכה בשקט. וויתרתי על לימודים, ויתרתי על עצמי.
אחר כך כשדן הלך לגן, סוף סוף היה לי זמן לחשוב ניסיתי ללמוד הנהלת חשבונות. לא היה לי חלום להיות רואת חשבון, אבל לפחות ככה אצליח להתפרנס. כל ערב שיעורים, מחברת פתוחה בין הלב למטבח, עבודה, בית, ספרים. אבל הציונים הטובים הדליקו בי מחדש את התקווה.
אז כשהרגשתי שיש לי משהו בידיים לקחתי אומץ, גררתי את עצמי לגירושים. נשאר רק עניין הבית: שכירות בתל אביב? משכורת שלי לא גומרת חודש אפילו, מה שהיה לי זה רק האפשרות החוקית להידחק שוב לבית של אמא. לא רציתי לחזור, אבל לחיות ברחוב? אי אפשר.
נשמתי עמוק, והרמתי לאמא טלפון
*********
אני זוכרת, באתי לרוני, החברה הכי טובה שלי, לכוס תה במטבח, ספרתי לה הכול.
“רוני, זה זמני. אין לי ברירה. שבועות בודדים, אסתדר,” אמרתי לה. היא כמעט התחננה, “דנה דן לא יחזיק את אמא שלך אפילו שבוע! את לא זוכרת איך היא מדברת עליו? היא פשוט תהרוס לו את הביטחון, הוא לא מהילדים שמוריד ראש.”
“נכון,” עניתי, “אני לא נלהבת אבל זה מה יש. ואחר כך, תראי, נתרחק כמו שתמיד קיוויתי.”
היא הביטה בי, כאילו בוחנת אם אני מסתירה משהו. ואז אמרה: “יש לך תוכנית, נכון? את נשמעת בטוחה מדי.”
צחקתי, הסתכלתי בכוס תה, אמרתי בעדינות: “אני שומרת קלף קרוב לחזה. מישהו חדש בחיים שלי, בינתיים שקט, אולי יתפתח משהו. לא רוצה לפתוח פה לשטן, אל תיפגעי, סומכת עלייך, אני פשוט שומרת לי.”
רוני לא התעקשה. רק אחזה לי את היד, אמרה, “אני איתך, רק תיזהרי.” זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.
ואז היא שוב בדקה, “אכפת לך ממנו בכלל? שזה לא עוד ניסיון בריחה מהבית. אולי עדיף שתבואי לגור איתי, דירת שני חדרים, יש מקום, דן והבן של השכנה גם ככה חברים.”
אז חייכתי, סוף סוף חיוך אמיתי: “כן, רוני, הוא בן אדם טוב. אבא מדהים, הבן שלו בקושי בן עשר, דן מסתדר איתו. הכרנו בגינת משחקים, דרכך הכי פשוטה דרך הילדים. דיברנו, התחברנו, ראיתי שהוא לא מהלוחצים, לא מהקובעים. הוא לא מחליף אותי כאמא, לא שופט, לא מחפש לשנות.”
ואז דיברתי בכוונה: “עם מיכאל אני רגועה. הכול קל, פשוט. אין דחפים לתקן, רק רצון לעזור. הוא מבין, לא מנסה להכתיב לי חיים חדשים רק להיות שותף.”
ישבנו עוד שעה, פשוט מדברות. ואמרתי בשקט: “הפעם, אני הולכת על זה, לא עוד בריחה מפחדים. אני בוחרת, סוף סוף, באמת. לראשונה.”
רוני רק חיבקה אותי, הוסיפה: “את חזקה. אם תצטרכי משהו תמיד יש לך לאן לברוח.”
אמרתי לה תודה, ממש מכל הלב.
*****
בסוף, כל מה שאמרתי לאמא התברר כנכון. תוך חודש וחצי מיכאל הציע לי נישואין. זה לא היה רק סידור נוח זאת הייתה אהבה, אמיתית, שותפות, משהו שלא הכרתי אף פעם. אספתי מזוודות, צעצועים של דן, כמה בגדים, ותוך כמה שעות אמרנו שלום לנחלאות ולבית שמזמן לא הרגיש כמו בית.
דן פשוט עף מאושר. הוא, עם כל הקריזות של אמא שלי, ידע מגיל אפס שהיא מסוג אלה שרק שולטות, אף פעם לא מחבקות באמת. הוא למד לספוג, אבל היה ברור שמתחת לפני השטח רק מחכה שנעזוב.
אמא שלי, איך לא, פתחה מופע שלם בשכונה כששמעה שהתארסתי שוב. התחילה באולטימטומים: “אני רוצה לראות את הבחור, אם לא אין חתונה!” ניסיתי להסביר לה, “אמא, זה לא עסק שלך.” לא עזר. היא ירדה לרחוב, נתנה לכל השכנים לשמוע איך הילדה שלה “נפלה בשנית”, “אין בה טיפת הוקרה”, רק בגדה באמא שנתנה לה הכל. היו כאלה שניסו להרגיע, אבל היא רק ירתה החוצה את כל מה שיש לה עליי. היה עצוב לראות איך כל צביעות החיוכים נשברת לרסיסים, אבל בשבילי זאת הייתה התחלה חדשה.
עם מיכאל התחלתי סוף סוף לחיות. נראה לי בפעם הראשונה באמת שמישהו אוהב אותי כמו שאני. שילבתי עבודה ולימודים במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה לא קל, אבל כל בוקר עם ספר ביד הייתי מאושרת עד השמיים. דן פורח, מפסיק לפחד, ויש תחושת בית, מקום שנותן לנו חיבוק כזה גדול, משהו שלא הכרנו לפני.
למדתי לחסוך, לנהל תקציב, להניח כמה שקלים בצד לכל מקרה. זה אולי קטן, אבל החופש והביטחון שאפשר לי קצת לחיות, קצת לחלום, היה שווה הכול.
כל יום אני מודה על זה שלא ויתרתי: בחרתי את הדרך שלי, וקשה אבל אני סוף סוף האדון לגורלי. ועכשיו אין מצב שמישהו אחר ינהל לי את החיים. פעם ראשונה שהכול שלי בעצמי.
יאללה, זהו. תרימי לי כשיהיה לך זמן, ספרי גם את שלך תחזיקי לי אצבעות לפרק באמת חדש.
