“אמא, תעברי לגור אצלנו! למה שתהיי כל הזמן לבד?”: גברת מרים עברה לגור אצל הבת שלה, אבל חיכתה לה אכזבה
אמא, תעברי לגור אצלנו! למה שתהיי לבד? אצלנו יהיה לך טוב יותר, נוח יותר, וסוף סוף מישהו ישגיח עלייך חזרה ואמרה לי בתי, נועה, כל פעם שהתקשרה בערב לשאול אם הכל בסדר אצלי.
זמן רב סירבתי. בכל זאת, אני בת שבעים וחמש, יש לי את ההרגלים שלי, את הקצב שלי.
אני אוהבת לקום מוקדם, להכין לעצמי קפה באותה ספל ישנה, לשבת רגע ליד החלון ולהתבונן בעצים מחוץ לדירה. אולי זה לא יוקרה, אבל זה הבית שלי. השקט שלי. העולם שלי.
אבל לאחרונה הרגשתי יותר בודדה, במיוחד מאז שכלבתי תמר עזבה אותי לפני שנתיים. השקט בדירה היה לפעמים צורם מדי. הטלוויזיה כבר שיעממה אותי, ספרים עזבתי אחרי כמה עמודים, והשכנות נסעו יותר ויותר לבקר את הנכדים מאשר באו לשתות איתי תה. התחלתי לחשוב שאולי נועה צודקת.
ובאותו אחר הצהריים, שוב הטלפון ונועה אומרת:
אמא, תעברי אלינו. נכין לך חדר, הכל יהיה לך קל יותר…
בסדר עניתי, מופתעת מעצמי. אם את באמת רוצה, אעבור.
לא ידעתי שההחלטה הזו תשנה הכול. קודם לטובה. ואחר כך קצת פחות.
נועה הייתה בעננים.
אמא, את לא יודעת כמה אני שמחה! חזרה שוב ושוב, כאילו פחדה שאחזור בי. יאיר יבוא לאסוף אותך בשבת. כבר קנינו לך מצעים חדשים, וילונות ומנורה חדשה. יהיה לך מקסים!
רציתי להאמין שזה יהיה עבורי פרק שקט וחדש. שאהיה סוף סוף קרובה למשפחה. שלא אצטרך להירדם לבד, להקשיב לתקתוק השעון. באותו ערב ארזתי בגדים, תמונות, כמה ספרים שאני אוהבת. השאר יחכה. ניסיתי להגיד לעצמי שזו רק תקופת ניסיון, לא מעבר קבוע.
בשבת יאיר הגיע בזמן. מחייך, עוזר, קצת תזזיתי מדי בשבילי, אבל נחמד. כשסגרנו את דלת הדירה, עבר בי רעד משונה. כאילו נפרדתי מחלק מעצמי.
הדירה של נועה הייתה גדולה, מוארת ומלאת חיים: משחקים של נתי, הנכד שלי, פזורים בסלון, כתמי צבע על השולחן, ערימת כביסה שמחכה למכונה. החדר שלי באמת היה מוכן יפה מצעים חדשים, אור חם מהמנורה, עציץ. חשבתי שאולי באמת יהיה טוב.
הימים הראשונים היו נפלאים. נועה הכינה לי קפה טעים, נתי סיפר בהתלהבות על הגן, ויאיר התבדח בארוחת ערב. יצאתי עם נועה לטיול בפארק, בישלתי מרק עוף, ונתי זלל את הלביבות שלי עם הריבה בהנאה. הרגשתי נחוצה. הרגשתי שרוצים אותי.
אבל ביום הרביעי כבר התעורר קושי.
החלה הרעשנות. יאיר התרוצץ בבית עם נעליים, נועה עבדה מהבית לדבר בטלפון בלי סוף, ונתי שיחק במכוניות שמרעישות מנוע וצופרים וקולות אזעקה. הרגשתי שהאוזניים שלי עומדות להתפוצץ.
כשהערתי לנועה על הרעש, היא חייכה:
אמא, ככה זה עם ילד. תתרגלי.
ניסיתי באמת. אבל בערב, כשהשקט סוף סוף ירד על הבית, הלב שלי דפק חזק. אחרי חמש עשרה שנה של חיים לבד, הבלגן הזה היה כמו סופה שלא נגמרת.
אחר כך הופיע עניין נוסף. בארוחת ערב, יאיר מזג לעצמו כוס יין, ואז עוד אחת. לא ביג דיל, ואז עוד שתיים פתאום התחיל להרים את הקול. ואני תמיד פחדתי מקולות רמים, מאז שאבא שלי טוב, לא משנה. לא רציתי להיזכר בזה.
נתי התחיל לרטון, נועה נראתה מותשת, יאיר רטן ש”אף אחד פה לא יודע לנוח”. ישבתי בקצה השולחן, לופתת את הידיים לברכיים, ושאלתי את עצמי איפה החום המשפחתי שדמיינתי.
מעבר לימים גיליתי דברים קטנים נוספים.
כשנועה הייתה עייפה, אמרה לי:
אמא, אולי תנסי לפחות לא להפריע? יש לי מלא עבודה.
יאיר השאיר כלים מלוכלכים במטבח ואמר חצי בצחוק, חצי ברצינות:
תמיד היית אלופה בנקיונות, נכון?
נתי כמעט לא נכנס אלי לחדר. אני בעצמי כבר כמעט לא יצאתי ממנו.
שמתי לב גם שכשהצעתי לבשל להם, נועה ענתה:
אמא, לא צריך. תני לעצמך לנוח.
וכשביקשתי שנצא לטיול, שמעתי:
עכשיו אין זמן. מחר. אולי.
אבל מחר לא הגיע אף פעם.
בשבת אחת, סביב חצות, העיר אותי ריב קולני. יאיר ונועה התווכחו בצעקות כאילו כל השכונה שומעת. ניסיתי להיכנס להרגיע, להגיד: “ילדים, די, זה לא בריא,” אבל נועה הביטה בי במבט קר.
אמא, תעזבי. זה עניינים שלנו. לכי לישון.
צייתתי. חזרתי לחדר וסגרתי את הדלת בפנים הרגשתי שמשהו בי נשבר.
בלילה קיבלתי לחץ דם גבוה. קראו לרופא. הייתי צריכה להסביר שאין לי תרופות, למרות שרוב האנשים בגילי כבר נוטלים. ועכשיו, כמו שאמר הרופא: “כנראה הגיע הזמן.”
אז לראשונה חשבתי על הדירה שלי. על המטבח עם המפה הפרחונית. על הכורסה ליד החלון. על הספרים. על השקט. על החירות.
מיום ליום המחשבה הזו חזרה. עד שאחר הצהריים אחד, מצאתי את נתי יושב בחדר, שקוע בטאבלט ולא מבחין בי בכלל הבנתי.
אני זרה פה.
אני אורחת, לא חלק מהמשפחה.
לא אורחת שמצפים לה.
אורחת שמקבלים כי צריך.
בערב אמרתי לנועה:
אני חוזרת הביתה.
היא דחפה את הצלחת והביטה בי מופתעת, אולי גם קצת כעוסה.
אמא, אבל יש לך פה הכל. למה לחזור לבדידות?
יקירתי עניתי בשקט בדידות זה לא אותו דבר כמו חוסר שקט. תביני כשתגיעי לגילי.
נועה ניסתה לשכנע אותי, אבל ליבי כבר ידע מה נכון.
למחרת ארזתי את הדברים, וביקשתי מיאיר שיחזיר אותי לדירה שלי.
כשנכנסתי חזרה לדירת החדר שלי, נשמתי לראשונה אחרי שבועות.
ניקיתי, למרות שהיה נקי. סידרתי את העציץ. הכנתי תה בכוס הישנה שלי. התיישבתי מול החלון.
השקט שוב היה שלי. הוא לא הפחיד אותי. הוא הרגיע. ורק אז חייכתי באמת, לראשונה זה חודשים.
חשבתי על חתלתול ג’ינג’י, עם עיניים ירוקות. על חבר קטן שימלא את הבית שוב בגרגורים.
כן. מחר אלך לעמותה.
אפשר להתחיל מחדש בכל גיל.
רק שבאמת יהיה בבית שנכון לנו.
