אשת נינוחות
נעה, את שומעת אותי? קולו של איתן היה שטוח, כמעט ענייני, כאילו הוא מספר שנגמר החלב.
נעה עמדה ליד החלון והביטה לחצר. שם גדלה עץ רימון זקן, שנטעה לפני עשרים ושלוש שנה, בדיוק כשעברו לבית הזה. הרימון התפתח, נהיה עבה ובטוח בעצמו. משום מה, נעה חשבה על זה עכשיו.
שומעת, אמרה.
אני רוצה שתביני נכון. זה לא אומר שהכול רע. פשוט הדברים יצאו כך.
היא הסתובבה. איתן ישב ליד השולחן כשידיו משולבות, כאילו הוא בדיון עסקי. בן שישים ואחת. גבוה, לבוש מוקפד, עם היציבה הבטוחה שמאפיינת גברים שמזמן הפסיקו לדאוג לכסף. עשרים ושש שנה הכירה את הפנים האלו. ידעה איך הוא מכווץ מצח לפני שיחה רצינית, איך הוא מתופף עם אצבעותיו על השולחן כשהוא מתוח. הפעם הידיים שלו היו דוממות. זה היה מוזר.
הדברים פשוט יצאו כך, חזרה על מילותיו, זה הכול?
נעה, אל תגיבי כך.
איך “כך”?
הוא קם, עבר במטבח. מטבח גדול ומואר עם ארונות עץ בהירים מאיטליה, שבחרו יחד לפני שמונה שנים. היא התווכחה רבות על צבעים. רצתה שמנת. הוא התעקש על לבן. בסוף היא ויתרה. בדרך כלל היא הייתה מוותרת.
אני לא חייב להסביר לך, אמר בקול יבש, אבל אני מסביר. מתוך כבוד.
כבוד.
כן. חיינו חיים טובים. יש לנו הכול. הילדים גדלו. אני לא רוצה מהומות.
משהו התקשה בתוכה. לא כאב. יותר כמו קיפאון שנופל כשמבינים משהו כה עצום, כבד, ועוד לא מצליחים לעכל.
אתה עוזב, קבעה. לא שאלה.
אני עוזב, הנהן, לא להרבה זמן. אני צריך זמן.
זמן, שוב לקחה את המילה, כבר פעם שלישית. כאילו היא צריכה לגלגל אותה במקום אחר, אולי אז תפענח אותה.
איתן התקרב אליה, הושיט יד. היא פסעה צעד קטן אחורה. כמעט שלא מורגש, אבל הוא קלט.
אל תכעסי, לחש.
אני לא כועסת.
נעה.
אני לא כועסת, איתן. אני פשוט חושבת.
הוא עמד לידה, הנהן, ויצא מהמטבח. היא שמעה אותו מסתובב בחדר השינה, מהדף ארון נסגר. הוא ארז משהו, לא את כל בגדיו רק חלק. “לא להרבה זמן”, אמר. היא הביטה ברימון, ראתה כבר את הציפורים מתחילות לאכול את הגרעינים האדומים. “יהיה חורף מוקדם” זו הייתה אימרת אימה. אימה נפטרה לפני שבע שנים ונעה עדיין תפסה את עצמה לפעמים מהרהרת “צריך להתקשר לאמא”. אחר כך נזכרה.
הייתה בת חמישים ושמונה.
***
חברתה יעל הופיעה למחרת, בלי הודעה מראש, רק התקשרה מהחניה.
פתחי, אני למטה.
יעל, אני בפיג’מה.
תתלבשי. אני לא זזה.
יעל ברגר הכירה את נעה מהאוניברסיטה. שלושים ושבע שנים של חברות, אם מחשבים בדיוק. יעל אישה קולנית, ישירה, קצת חצופה. היא התגרשה בעצמה לפני שלוש שנים, בכתה הרבה ואז הפסיקה לבכות ופתחה חנות קטנה של ציוד תפירה במרכז פתח תקווה. החנות הכניסה מעט אך יציב, ויעל טענה שמעולם לא הרגישה טוב יותר.
ישבו במטבח. יעל חיבקה את נעה כבר בכניסה, חיבוק אמיתי. דמעות צרבו בעינה של נעה, אבל לא בכתה.
ספרי, ביקשה יעל, ממלאה תה לכוסות.
את כבר יודעת.
רוצה לשמוע ממך.
נעה סיכמה בקצרה. איתן אמר שהוא הולך. לא להרבה זמן. צריך זמן. לא שאלה למי. לא כי לא הבינה. אלא כי כל עוד לא שואלים יש מקום לאי־ודאות הזו, השברירית.
ולא שאלת למי? הביטה יעל בעיני נעה.
לא.
נעה.
מה?
את יודעת למי?
שקט. מישהו, בחוץ, התווכח. החיים זרמו להם מחוץ לחלון, קרים לכך.
אני מנחשת, אמרה נעה. העוזרת שלו, רונה. בת שלושים ושתיים.
יעל שתקה, אמרה לאחר כמה שניות, בזהירות:
מזמן?
לא יודעת. אולי שנה. אולי יותר. ראיתי סימנים. התעקשתי לא לחשוב.
למה?
נעה התבוננה על כוסה. אלה כוסות יפות, מחו”ל מסט פרגי ישן. הייתה זו נסיעה טובה. אז איתן עוד היה מצחיק, חיבק אותה על גשר ושאנז־אליזה.
כי אם מתחילים לחשוב צריך גם לעשות משהו, אמרה לבסוף. ואני לא ידעתי מה לעשות. עשרים ושש שנה לא עבדתי, יעל. ראשית הילדים, אחר כך הבית, אחר כך… פשוט כך.
הוא פרנס אותך.
כן. טיפלתי בבית, בילדים, בהורים שלו כשהיה צריך. הייתי… חיפשה את המילה, הייתי חלק מהחיים שלו. חלק חשוב, כך חשבתי.
ואת חושבת שזה לא נכון?
חושבת שהייתי חלק נוח. אמרה בשקט. הייתי אשת נוחות. לא רבתי. ויתרתי. מטבח לבן, לא שמנת. חופשה בגולן, לא אילת. ארוחת ערב בשמונה, לא בשבע. הכל לפי סדרו.
יעל הביטה בה ושתקה. זה היה חריג ליעל.
את כועסת? שאלה לבסוף נעה.
לא. עוד לא. אולי אחר־כך.
ומה כעת?
נעה שקעה, בחוץ היה דומם. הרימון בחוץ עמד על מקומו.
אני מנסה להיזכר במה שאני אוהבת, לחשה. מעבר לבית הזה. מעבר לחיים שלו. מה אני אוהבת. וקשה לזכור. זה… מוזר.
יעל הניחה ידה על ידה של נעה. שתקה. לפעמים זה הכי נכון.
***
הבת התקשרה אחרי שלושה ימים. הדס גרה בבאר שבע עם בעלה ושני ילדיה. בת שלושים וארבע. תמיד היתה “של אבא”, החלטית, מהירה בביקורת.
אמא, אבא סיפר לי. מה איתך?
בסדר.
אמא. “בסדר” זה לא תשובה.
הדס, באמת בסדר. חושבת.
על מה?
בצליל של הדס היה מתח. ברור שכבר בחרה צד, רק לא אמרה.
על כל מיני.
אמא, אבא אמר שזה זמני. שאתם צריכים קצת…
הדס, קטעה אותה נעה, בשקט אך נחרצות. אני לא רוצה לדבר על זה איתך. לא איתך ולא עם עמיחי. בינינו. בסדר?
פאוזה.
בסדר, אמרה הדס. ואז ריככה: את לבד שם?
כן. טוב לי.
רוצה שאבוא?
אין צורך. באמת. כשתרצה אבקש.
סיימה את השיחה וישבה דומם בסלון. עמיחי, הבן, גר בירושלים. הוא עוד לא התקשר. אופייני לו. תמיד נמנע משיחות קשות. סתר את עצמו בעיסוקים: “אמא, תביני, יש לי עכשיו דד־ליין”.
היא הבינה.
נעה קמה, סבבה איתו בבית: ארבעה חדרים, מסדרון רחב, שני חדרי רחצה. הכל במקום, הכל מסודר. טיפלה בעציצים האמיתיים שעל עדן החלון, החליפה וילונות לפי עונה. במטבח ניחוח שקט של לבנדר שרקחה בעצמה בסכי בד והניחה בפינות.
הבית היה יפה. אבל במובנים מסוימים כמו מוזיאון: מתוכנן, מדויק, לא באמת שייך לה.
נעצרה מול מדף הספרים. במדף האמצעי היו מעט ספרים שלה. רובם מתנות ספרי בישול, רומן או שניים, “חיי עולם” שירה שאהבה פעם. פתחה בעמוד אקראי, קראה כמה שורות. משהו זע בתוכה, כמעט לא מורגש.
לא קראה שירה עשרים שנה.
***
איתן התקשר אחרי שבוע. קולו היה מתנצל, אך יציב. כבר החליט, רק סוגר עניין.
נעה, צריך לדבר.
דבר.
עדיף להיפגש.
בסדר. מתי?
היה שקט. אולי קיווה לדמעות, כעס. היא לא העניקה לו זאת.
מחר בשתיים? אכנס הביתה.
בסדר.
הוא הופיע בדיוק בשתיים. כך היה איתן דייקן. הניחה מים לקומקום, לא מאהבה, רק כדי להעסיק ידיים.
את נראית טוב, ציין.
תודה.
נעה, אני לא רוצה שתרגישי…
איתן, קטעה, בלי הקדמות. מה?
הביט בה, נעצר.
אני רוצה גירושים, אמר. רשמית. אין סיבה לדחות.
בסדר.
באמת בסדר?
כן. לא אתנגד.
נעה, הביט בה, אדאג לך. הדירה תישאר איתך. אעביר לך כסף. לא תחסר לך דבר.
להעביר כסף, חזרה. שוב, מין הרגל לשחזר דבריו.
ברור! את הרי לא עבדת. צריכה על מה לחיות.
המים רתחו. מזגה בנחת.
איתן, העבירה כוסות, זוכר כשהאמא שלך היתה חולה? שלוש שנים נסעתי אליה. זריקות, תרופות, רופאים. אתה היית עסוק.
בטח, זוכר.
וכשהדס ילדה בשנית, והיא הייתה חולה? חודש גרתי אצלם וטיפלתי.
לאן זה מוביל?
לכך שאתה אומר “אעביר לך כסף”. כאילו אתה עושה לי טובה. כאילו שנים לא עשיתי כלום, רק חייתי סביבך.
הוא פתח פה, סגר.
לא לזה התכוונתי.
אני יודעת. רצית להצטייר טוב. אבל איתן, איני נעלבת ובטח לא אעמיד פנים שאתה מטיב עמי. שנינו יודעים שלא.
הביט בה ארוכות. והיה משהו חדש בפניו פחות בטוח.
השתנית, מלמל.
בשבוע?
כן, השבוע.
הרימה כוס, שתתה לאט. בחוץ האכילה קשישה במעיל כחול יונים, כבר שנים גרה ברחוב אבל שמה לא ידעה.
לגבי כסף, אמרה, לא מוותרת על חלקי. זה הגון. אבל איני רוצה “קצבה”. זה מעליב.
נעה.
המתן רגע. הניחה כוסה. עשרים ושש שנה ניהלתי בית. לא חפרתי, לא עשיתי סצנות, לא דרשתי מעבר למה שמוכן היית לתת. גידלתי ילדים, אירחתי שותפים שלך, חייכתי לבדיחות שלך, ויתרתי על מקצועי כי אמרת: “נעה, למה תיאטרון? אני אפרנס”. והסכמתי. לא מתחרטת. אבל זו הייתה עבודה ועשיתי אותה מצוין.
נפל שקט. איתן הביט במפת השולחן.
לא טענתי שעשית רע, אמר אחרי זמן.
אמרת שתדאג לי. כמו לילדה. אני לא ילדה. אני בת חמישים ושמונה.
קם. נעמד בחלון, הביט ברימון האדום.
את צודקת, אמר חרש, את צודקת, נעה.
הופתעה. לא מיד הבינה.
נסגור עם עו”ד, אמר. בשקט. בלי רעש.
מסכימה.
לקח את מעילו. בעצירה ליד הדלת התעכב.
נעה. אני… גמגם.
עזוב, נחתה, פשוט לך.
הלך. ישבה ארוכות. לבסוף שלחה הודעה: “החלטנו. מתגרשים. יהיה בסדר”.
יעל ענתה מיד: “את נהדרת. מחר בואי לחנות. יש לי חוטים חדשים, חייבת לראות”.
נעה חייכה. פעם אהבה לרקום. מזמן, לפני עשרות שנים.
***
שבועות הבאים היו מוזרים לא טובים ולא רעים. מוזרים. כאילו מישהו שלף אותה ממסגרת מוכרת וסידר מחדש, טרם הבינה איך להמשיך.
הגיעה ליעל לחנות “חוט אל חוט” בקומה מתחת לקוּלוֹן ברחוב ראשי באור יהודה. ריח של אריגים ועץ. סלים עם צמר וכני רקמה. נעה הסתובבה, נגעה. התעכבה על חוטי משי, על בדי קנווס. בפנים הלב התרכך.
הנה, הושיטה יעל מסגרת עם בד מתוח, לנשים שמתחילות. רוצה קשה יותר?
הרי ידעתי.
פעם, לפני שלושים שנה.
זה חוזר.
נראה, אמרה יעל בחיוך.
נעה קנתה כמה חוטים, מחטים, בד. חזרה הביתה, התיישבה ליד החלון. בחנה תרשים. התחילה. התפרים הראשונים עקומים. פתחה, התחילה שוב, שוב. האצבעות החלו לזכור.
רקמה שלוש שעות ברציפות, לא הרגישה.
תחושה זרה, טובה בפשטותה.
***
בסוף אוקטובר התקשר עמיחי. כבר חודש וחצי מאז השיחה עם איתן.
היי אמא, מה שלומך?
טוב. ואתה?
בסדר. האמת, דיברתי עם אבא.
עמיחי…
אל תדאגי. רק רציתי לשאול… הוא אמר שסירבת לעזרה?
לא סירבתי לחלקי. סירבתי ל”העברות” כמו נדבה.
זה פרקטי, אמא. את הרי לא עובדת.
עמיחי, אני בת חמישים ושמונה, לא שמונים. מסוגלת לעבוד.
ומה תעשי?
שאלה טובה. חשבה על זה הרבה. וויתרה על לימודי תיאטרון כדי להתחתן, היה זה מזמן. אבל אהבה שפות. פעם ידעה צרפתית טוב. לפעמים ראתה סרטים ללא תרגום, הבינה חלק.
אני עדיין בודקת, ענתה בכנות. אמצא משהו.
תעדכני אם צריכה משהו.
מבטיחה. ועמיחי, הוסיפה, רכה, אתה בן טוב. אתה לא צריך להציל אותי. אינני טובעת.
היה שקט.
טוב, אמא. תתקשרי.
אחרי זה שלפה מחברת ישנה עם מילים בצרפתית, מהאוניברסיטה כתב־יד צעיר, בטוח, כמעט זר. אולי באמת נכתבה בידי מישהי אחרת.
***
לעו”ד קראו גדעון מזרחי, גבר בן ששים עם קול שקט. שאל כמה שאלות, הביט בה עם עיניים פתוחות.
הזכויות שלך מוגנות היטב. כל הרכוש המשותף חצי-חצי. הדירה, החיסכון, החשבון. איך את רוצה להתחלק?
אני רוצה את הדירה, קבעה. התרגלתי. איתן הסכים.
אז הוא יקבל את חלקו בדרך אחרת.
אולי את הבית בקיבוץ.
אפשרי. סיכמתם?
כן, הכל שקט.
הביט בה מעבר למשקפיים.
זה נדיר.
אני יודעת.
אכין ניירות. חודש פחות או יותר.
יצאה לרחוב. נובמבר בהיר, אוויר כבד, אורות שכל העיר נאחזת בהם. פשוט הלכה לאורך הרחובות, ראתה את העיר.
מקום רגיל, יפו־בת־ים, כאן נולדה, כאן פגשה את איתן, כאן חיה כל חייה. הכירה כל פינה, כל מאפיה, כל עץ פטל מאחורה בשכונה.
גם זה שלה. קטן, אמיתי.
נכנסה לבית קפה קטן, קירות עץ. הזמינה קפה ועוגת תפוחים. ישבה בחלון, התבוננה על עוברי אורח, לא דאגה למה הלאה, לא הסתבכה ברשימות.
על יד השולחן אחריה צחקו שתי נשים בגילה, אחת עם צעיף צבעוני, שנייה עם משקפיים עגולים. נעה הביטה בהן כך זה מרגיש פשוט לחיות, צחקה בלב.
גמרה את הקפה והשאירה טיפ.
***
בדצמבר התקשרה הדס. אחרת, רגועה.
אמא, אני באה אלייך בחג. לבד. בלי ליאור והילדים. בסדר?
בהמון שמחה. והם?
נוסעים להורים שלו. אמרתי שאני אצל אמא. פאוזה. אמא… טעיתי בהתחלה. חשבתי שחייבים למצוא דרך להחזיר אתכם, לתקן הכול. אחר כך הבנתי שלא הכל בידיי.
הדס…
אל תקטעי. חשבתי שתלכי לאיבוד, שלא תסתדרי לבד. התרגלנו שאבא הכל מסדר, שאת קצת… התעכבה.
בצל?
בערך. עכשיו אני רואה לא הלכת לאיבוד. זה השפיע עליי מאוד.
מה השפיע?
התחלתי לחשוב עלי, מה אני רוצה, לא מה ליאור או הילדים רוצים. זה נשמע אנוכי…
לא אמרה נעה, זה נקרא לדעת את עצמך.
דיברו עוד שעה, על הנכדים, העבודה, החלומות שהדס רוצה ללמוד לצייר ואף פעם לא היה לה “זמן”. נעה הקשיבה והרגישה חום לא גאווה משהו אחר. זיהוי, אולי. פוגשת בתוך אדם אחר את הדמות שיכולה הייתה להיות.
***
הדס באה בערב חנוכה. הביאה יין, גבינות, נעלי בית עם שפנים. קישטו את הסלון בשירי ילדים שמצאו באינטרנט, הדס מגלגלת עיניים מול נסיונות האם לשלוט באפליקציית המוזיקה. נעה צחקה איתה.
היה טוב. באמת טוב.
הזמינו את יעל לערב חג. היא הביאה סלק ממולא וצנצנת חמוצים. ישבו שלושתן ושתו יין מסך, דיברו לא על איתן אלא על טיולים יעל כבר שנים חולמת לראות את החרמון, הדס רצתה לאילת, נעה אמרה לפריז.
לפריז? שאלה יעל בעניין.
למדתי צרפתית פעם. רוצה לבדוק מה נשאר.
לבד?
כנראה. אולי מישהי תצטרף.
הדס הביטה באמא, אחר־כך חייכה.
השתנית.
את שנייה שאומרת לי את זה.
הראשונה הייתה אבא?
כן.
איך זה נשמע ממנו?
נעה חשבה.
כמו תוכחה. כאילו חרגתי מחוקי המשחק.
ועכשיו?
מחמאה.
יעל הרימה כוס.
לחיים על נשים שמפירות כללים.
לחצו כוסות, בחוץ נשמעו נפצים קטנים. תחילת שנה חדשה. לראשונה זה שנים של עצמה, לא של מישהו אחר.
***
בינואר נרשמה ללימודי צרפתית בבית ספר קטן ברחוב סוקולוב. קבוצה קטנה, שני סטודנטים, אישה בת ארבעים, וגבר מבוגר בשם אליעזר שתמיד חלם לקרוא את פלובר במקור.
זה מרשים, אמר המורה דוד, צעיר, מתפלא על טווח הגילים.
כל מה שעושים בשביל עצמך ראוי, אמר אליעזר.
נעה הסכימה בשתיקה.
הצרפתית לא היתה קלה. הרבה שכחה, משפטים התבלבלו, טעויות. משהו במבוכה הזו היה חדש. לא עשתה שנים שום דבר בפעם הראשונה.
אחרי השיעור השלישי דוד עצר אותה:
נעה, יש לך אוזן טובה. למדת פעם?
בצעירותי.
תמשיכי. זה חשוב יותר משאת חושבת.
יצאה הביתה, חושבת על כך. זה היה בחובה ורק לא דרשו.
***
פברואר חתמו על הגט. בשקט, במשרד עו״ד. איתן נראה עייף. היא, כך נראה לו, הפכה אחרת.
איך את? שאל ליד המעלית.
טוב.
באמת?
כן.
הביט בה. משהו בעיניו מזכיר בעיקר בלבול. כאילו ציפה לתגובה שונה.
רשמת למשהו? יעל סיפרה.
צרפתית. גם ציור צבעי מים.
צבעי מים? אף פעם לא ציירת.
נכון. עכשיו כן.
הנהן, לבש מעיל. עמד לצאת.
נעה… שוב התקשה למצוא מילה, כמו אז.
איתן, אמרה בשקט, אתה אדם טוב. פשוט לא מתאימים. או שנגמר. תחיה טוב.
הביט בה, יצא.
היא עמדה בכניסה. מאחור זכוכית. פברואר שלג, אנשים חוזרים. יום רגיל. היא גרושה אחרי עשרים ושש שנות נישואין. זה ענק. אבל היה שקט מאוד.
יצאה. ריח של שלג, משהו ניחוח חדש. הרימה ראש. שלג דק, מתמוסס על העור.
הלכה לאיטה, בשביל הארוך, מתחת לעץ הרימון.
***
הציור התגלה כקשה יותר מהשפה. הצבעים ברחו, המים סחפו קווי מתאר, הנייר התעוות. המורה שרית מזרחי, גיבורת צבע בת חמישים עם ידיים מוכתמות תמיד הביטה באופן סבלני:
את מנסה לשלוט, נעה. צבעי מים לא אוהבים שליטה.
אז מה כן?
שיתנו בהם אמון. תניחי מים, צבע, ותסמכי שיסתדר.
נעה ניסתה. לא הצליח. אחר־כך שיפור קטן. מדי פעם עוד יותר טוב. דפים אספה לתיקייה. עקומים, לא יפים תמיד אך שלה.
פעם אחת שרית התעכבה לידה. על הדף רימון אדום בחלון, ענפים אפורים, שמיים דהויים.
זה אמיתי, אמרה.
זה עקום.
אמת ועיקום לאו דווקא עומדים בסתירה.
נעה הביטה ברימון. בציור הוא לא דומה. אבל זה שלה, ראו אותו דרך עיניה.
הבדל מוזר וחשוב.
***
באביב הגיעה הדס עם הילדים וליאור. נשארו שבוע. בערבים ישבה נעה עם הדס ודיברו כל עוד השאר צפו בטלוויזיה.
את מאושרת? שאלה הדס ערב אחד.
שאלה מסובכת.
למה?
תמיד ידעתי לשפוט מה זה אושר משפחה, בית, סדר. עכשיו… לא יודעת. טוב לי. זה לא אותו דבר.
אז מה כן?
חשבה רגע.
כשאני קמה בבוקר והיום שלי שלי. לא של מישהו אחר, לא לדרישות אחרים. שלי. זה נשמע מוזר?
לא, ענתה הדס.
את חושבת על עצמך?
כן. נרשמתי לציור. כמוך.
באמת?
צבעי מים. ימי ראשון. ליאור לא הבין אבל התרגל.
נעה חייכה. הדס בת שלושים וארבע, נבונה, סגורה קמעה. תמיד בצלו של הבעל הפרקטי. כמו שאמא שלה הייתה בצל פעם.
הדס, לחשה, אינך חייבת לחזור על הסיפור שלי.
אני לא חוזרת. אני לומדת ממך.
ממני? נעה התפלאה.
עשית משהו שמעולם לא חשבתי שיכול לקרות. לא נשברת, לא נכנסת למרמור, לא באת לגור אצלנו פשוט התחלת לחיות מחדש. בגיל חמישים ושמונה.
נעה שתקה ארוכות.
לא ידעתי שכך זה נראה מבחוץ.
בדיוק כך.
ומתוכי, ידעת איך זה נראה? מפחיד. במיוחד כשרואים כמה לא מכירים את עצמך. שלושים שנה ולא בטוחה אפילו מה הצבע האהוב עלייך.
ועכשיו?
עכשיו כן. כחול. כמו בצבעי המים.
הדס חייכה. עוד זמן דומם. ואז קמה, חיבקה אותה בחוזקה.
אמא, את מדהימה.
וגם את.
***
בקיץ יעל שכנעה נסיעה לגליל העליון, עשרה ימים, קבוצה קטנה, קצת טיולים קצת מנוחה.
אף פעם לא נסעתי בלעדיו, אמרה נעה.
רק סיבה לנסות.
אני לא בנויה להוסטלים, אוהלים.
גם לא צריך. בקתות. מסודר. באה?
חשבה שלושה ימים. אמרה בסדר.
הגליל היה כמו חלום נחלים שמשקפים שמיים, אורנים, ריח אדמה. שקט, לא ריק אלא מלא עצים, ציפורים, רוח.
נעה הביאה צבעי מים.
ציירה כל בוקר, לפני שכולם קמו. ישבה על גדת הנחל, הביטה וציירה. הכל היה עקום אבל ידע שהיא אמיתית, לא דרשה לדעת מדוע.
ביום הרביעי, מול הזרם, התבהרה לה אמת: לא חשבה על איתן לא מאמץ, פשוט לא היה במה. הסיפור נגמר לא כעס, לא סליחה, פשוט תם הספר.
היה טוב. חדש.
יעל הופיעה, הביטה לה מעבר לכתף.
יפה, אמרה.
באמת?
הייתי תולה.
נעה הביטה בציור. הנחל. אורנים. ערפל. קצת מרוח, אבל חי.
אולי באמת אתלה, אמרה.
***
בספטמבר מלאו לה חמישים ותשע. ערכה ארוחת ערב. יעל, השכנה מרים, ועוד אחת מהצבעים. הדס התקשרה בווידאו, הנכדים הניפו ציורים וצעקו “יום הולדת שמח”.
נעה הביטה במסך, בילדים הרועשים, בהדס הצוהלת זה, כך זה צריך להיות. לא מסודר, לא רשום אלא חי.
עמיחי שלח מתנה והודעה קצרצרה: “אמא, יום הולדת שמח! בקרוב אגיע”. חייכה לעצמה. עמיחי הוא עמיחי.
יעל הרימה כוס.
לנעה. לאישה של שנה אחת שבעצם הפכה את עצמה.
הייתי תמיד אני, מחתה נעה.
לא, תיקנה יעל. עכשיו כן.
לא התווכחה. אולי יעל צודקת.
***
באוקטובר תלתה את הציור מהגליל מעל הספה. במסגרת. קודם הייתה שם הדפסה שבחר איתן משהו סתמי, נעים לכל עין, בלי אישיות. עכשיו הנחל שלה.
עמדה מולו וחשבה: לא מושלם. אבל שלי. זו אני.
עמדה ארוכות. הטלפון צלצל. מספר לא מזוהה.
שלום, גברת נעה? זה דוד מבית הספר לשפות. את רשמת להתעדכן. נפתח חוג דיבור בצרפתית, ימי רביעי בערב. אם תרצי.
הביטה בציור. נחל כחול. ערפל.
בהחלט, תרשום אותי.
נובמבר בא חרש. נעה חזרה מהפעלת דיבור, מתיק ניילון עם רומן צרפתי בהוצאה שנראתה לה. לא הכירה, בחרה לפי תחושה.
מתחת לבית, איתן.
רק כשראתה אותו מקרוב זיהתה. עמד בשקט, מעיל לו על הצוואר, ברור שחיכה מזמן.
שלום, אמר.
שלום, ענתה. ללא הפתעה. פשוט.
אני… אפשר לדבר?
סקירה קצרה.
אפשר. ניכנס.
עלו הביתה. תלשה מעיל, הציעה קפה. סירב. התיישב על הספה, הביט בציור.
את ציירת?
כן.
יפה.
תודה.
הביט בשתיקה. ואז אמר:
נעה, אני… לא הסתדר לי.
שתקה. לא עזרה.
רונה… היא צעירה. אחרת. חשבתי שזה מה שאני צריך. בסוף הסתבר שאני מותש לא ממך, מעצמי. לא שאלת אף פעם מה קרה. לא בכלל.
זה לא ענייני.
אולי לא. הביט בה. את אחרת. לגמרי שונה.
שונה, הסכימה.
לא יודע להסביר. חשבתי שתמיד תהיי. לצדי.
איתן, קולה רך, ללא חמלה, מה אתה רוצה מהשיחה הזו?
הסתכל בה זמן רב. השפיל עיניים.
לא יודע, אמר ביושר. רק רציתי לומר שטעיתי. שלא ידעתי מה היה לי.
שקט.
בחוץ סתיו. רימון עירום וזקוף. העץ עומד.
אני שומעת, אמרה נעה. תודה שאמרת.
וזהו?
התבוננה בו. גבר גדול, עייף, רחוק.
איתן. החזיקה הספר הצרפתי, אני עכשיו קוראת צרפתית. לאט, עם מילון, אבל קוראת. אני מציירת. הייתי בגליל. הולכת למפגשים. ישנה עם חלון פתוח, כי ככה נעים לי. אוכלת מה שמתחשק לי לא מה שמתאים למישהו אחר. פסקה. איני כועסת. באמת. נתת לי הרבה בית, ילדים, שנים. אבל נתת גם עוד משהו: להבין שלא חייתי את חיי. חשוב גם זה.
תחזרי? לחש. שאלה מוזרה. גם הוא ידע.
נעה הביטה בו, אז בציור, בכחול, בערפל, ברימון.
איתן, אמרה, אני בת חמישים ותשע. ולראשונה זה זמן, אני חיה באמת. פסקה. תשתה קפה אם תרצה. אני מרתיחה מים.
קמה, הלכה למטבח, הביטה לרחוב רימון בעירום, קשישה מאכילה יונים.
מאחור שקט. אחר כך חריקת ספה, צעדים.
איתן עמד בפתח.
נעה, אמר.
הסתובבה.
תגידי לי את מאושרת?
המים בצינור החלו לרתוח. קול שקט, מבעבע. הרימון בחוץ איתן וזקוף.
לומדת, ענתה, לומדת להיות מאושרת. קשה מכפי שחשבתי. אני לומדת.
הביט בה. היא הביטה בו. שני אנשים לא צעירים, במטבח שהיה שלהם ועכשיו שלה בלבד.
טוב, אמר לבסוף, טוב מאוד, נעה.
המים רתחו.
