אין סבא יותר
שירה בדיוק חזרה מתל אביב אחרי שלושה ימי עבודה מפרכים בירושלים, עטופה בעייפות שנדמה כי חדרה עד העצמות. עוד לא הספיקה להוריד את התיק מהכתף וקיבלה שיחת טלפון מאמה.
קולה של אלה נשמע מתוח ולא רגוע, אך לשירה נדמה שהכול כרגיל הרי מיום ליום אנשים סביב נלחצים מסיבות שונות ומשונות.
שירוש, הגעת הביתה?
היי אמא, כן. נכנסתי עכשיו לדירה. מה קרה?
טוב שחזרת. חכי, אל תלכי לשום מקום
פתאום שירה חשה שמשהו לא רגיל קורה כאן. אלה לא נשמעה ככה אפילו כשאיבדה את מקום העבודה.
בטח דיבורים על השכנות בכניסה שצריכות להתעדכן על כל פיפס, חלפה מחשבה בראשה של שירה, שכולה רצתה להשתרע על המיטה ולשקוע בשינה עמוקה. נסיעת הלילה ברכבת מירושלים הייתה גיהינום; ארבעה צעירים ישבו בקרון הצמוד אליה, שתו יין רימונים וזימרו נון-סטופ.
הם גם שרו שיר על שירה לא פחות. קטנה אחת, חולמת על תל אביב בלילה, והשמש שוב זורחת ביפו… לולא המרמור, אולי אפילו הייתה מחייכת.
אמא, אני חייבת רגע לאפס את עצמי אחרי הנסיעה. אתקשר עוד מעט, טוב?
לא נראה לי שיהיה לך זמן, נשמעה אנחתה של אלה.
אני לא מבינה למה?
את לא תוכלי לנוח היום.
מה? עבדתי חמישה ימים רצוף, מגיע לי לנוח. אף אחד לא קבע אצלי, ואני לא הולכת לשום מקום. או שאת מתכוונת להגיע פתאום בלי להודיע לי?
שירוש, סבא כבר לא איתנו יותר
שירה החווירה, אספה את הטלפון קרוב לאוזן וישבה באיטיות על הספה, מתרסקת אל תוך שקט גדול.
יעל השכנה התקשרה בבוקר. עברה לתת לו בקבוק חלב, ומצאה אותו על מפתן הדלת, אחוז בליבו. ככל הנראה היה שם כל הלילה. צריך לנסוע למושב, להיפרד. השכנים יעזרו בכל הסידורים. שמעת אותי, שירה?
שירה כמעט ולא הצליחה להוציא קול. היא לחשה כן.
היא התקשרה גם לבני הדודים שלו, אבל אף אחד מהם לא רוצה להגיע ללוויה. אמרו שאם היה משאיר להם ירושה, אולי היו חושבים על זה, אבל בשביל מה לבזבז כסף שבנק ישראל יבזבז בשבילם? הבית במושב ממילא לא מעניין אותם, את הרי יודעת.
אלה עצרה לרגע, נשימת כאב בגרונה.
גם לי, אם להיות כנה, אין שום חשק לנסוע. סבא בעצמו אמר שביתו סגור בפני. גם בלוויה הוא לא רוצה אותי. את הרי זוכרת שהבטחתי? אז נשארה רק את, ילדה שלי. את יכולה לנסוע? להיפרד ממנו?
השתררה שתיקה. שירה הביטה אל המגירה, שם חיכתה מעטפה המכתב האחרון של סבא, שנשלח לפני חודש אך לא הספיקה לקבל בשל הנסיעות הרבות.
זו כבר הייתה הנסיעה השלישית בששת החודשים האחרונים העבודה החדשה במשרד ממשלתי חנקה אותה עם שליחויות אף אחד אחר לא פנוי: לאחרים יש ילדים או בעיות בריאות ושירה, לכאורה חסרת דאגות.
שירה, קולה של אלה נשמע שוב. אל תתני לשכנים לחשוב ששכחנו אותו. היה קשה, אבל בנאדם. ולך הרי הייתה איתו מערכת יחסים נורמלית, לא?
כן, אמא. ברור שאסע. רק…
שירה ניגשה למכתב, מיששה את הדף ולרגע החזירה אותו למקומו.
אני לא מצליחה להבין בכלל איך זה ייתכן. הרי הרגיש טוב. בראש השנה עוד ביקרתי אותו והוא היה מלא שמחת חיים, אפילו אמר שלא כואב לו כלום.
שירוש, מאיפה לי לדעת הגיל עושה את שלו. יש גברים שלא מגיעים בכלל לפנסיה. סבא שלך כבר עבר שמונים… נוח על משכבו בשלום.
שירה אהבה אותו באמת. רק היא שמרה איתו על קשר. אמה אלה לא שוחחה איתו שנים אחרי שסבא יעקב הפסיק לסבול את אישתו של בנו, אותה הוא האשים במות הבן אבא של שירה.
לאה, אמו של שירה, באמת הציקה לבעלה אנדי. שכנעה אותו לעזוב את עבודתו כמורה ולעבוד במפעלים, לקטוף עוד ועוד שקלים משעות נוספות. רצתה דירה, רצתה לשפץ, רצתה נופש ושלווה והוא רצה להשביע את רצונה.
חודשים היה חוזר אחר חצות עם מתנות וכסף. עד שיום אחד, הלב נשבר.
יעקב בכה בלוויה. בקול, בחריקת לב שלא ישכחו מזמן.
לאחר מכן חדל לדבר עם אלה, והצהיר שלא תדרוך בביתו עוד לעולם. ואכן, רק עם שירה נשמר החיבור.
כשהייתה ילדה, בילתה כל חופשת קיץ אצלו. בבגרותה, נהגה לשלוח לו מכתבים. כן, מכתבים אמיתיים, על נייר יעקב לא הסכים להחזיק טלפון חכם, מחשב, אפילו טלפון נייח לא רצה.
משפחתו והכפריים שסביבו ראו בו מוזר. הלך לו השכל, ריכלו פנסיונרים לצד הגינה. איך לא? אשתו נפטרה, אחר כך הבן איך לא יתערער?
בחודש האחרון עוד החמירו הלחשושים סבא יעקב דיבר, כך נידמה, עם חתול. לא עם אנשים, גם לא עם עצמו. עם חתול שאיש לא ראה.
זו הייתה רכילות שלא נגמרת. אפילו יעל השכנה, שטיפלה בו כמעט כאם, פקפקה בצלול דעתו.
אחרי השיחה עם אלה, שירה הטילה את הטלפון על המיטה ובכתה. כל כך רצתה להגיע למושב הקיץ הזה, אבל הנסיעות לירושלים והעבודה לא איפשרו לה.
הבוס שלה, אגב, היה חסר רחמים: שירה, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח. לא תמצאי פה משכורת כזו בשום מקום. ושירה ויתרה. היו אלה עשרים אלף שקלים בחודש, והעתיד המשיך להתגלגל באותו מסלול של נסיעות בלי סוף, עד שתתעייף.
***
הלוויה התנהלה בשקט. אחרי כמה רגעים של דממה, המסמר האחרון ננעץ בארון העץ, וגברים הורידו בזהירות את הארון לאדמה, בעזרת חבלים.
נזרי פרחים, אדמה ריחנית. “האם כך זה נגמר? שירה לא הצליחה לעכל. היה סבא, ועכשיו אין
בארוחה שלאחר הלוויה שתו עראק ודיברו בשבחו. בזכות המילים האלה שם ובימים הבאים יעקב ״יחיה״ עוד קצת בזיכרון הסובבים.
כשהאוכל האלכוהול אזלו, אנשי המושב התפזרו לבתיהם. שירה נשארה לבד, אפופה עצב ועלבון.
״לא הספקתי להיפרד ממך, סבא״ נשימתה כבדה.
ניסתה להתרכז בסידור הבית. פתחה חלונות לאוויר הירוק, שטפה את רצפת העץ, ניגבה אבק בכל פינה, החביאה שאריות אוכל במקרר.
הבית היה פשוט, בית מושבי ישן עם מעט קישוטים והרבה חמימות. זרקפה אל החלון השמש שוקעת יצאה אל המרפסת, שואפת אוויר פרדסים.
האדמה במושב טריותה הורגשה בכל פינה. הגינה לא נשתלה השנה; יעקב כנראה הרגיש שמשהו עומד לקרות. תפוחי עץ, שיחי רימון ותותים, שושנת גפן מטפסת. הכול פורח, למרות הכל.
מי יטפל עכשיו בגינה? שירה נאנחה.
התיישבה תחת התפוח, התקשרה לאמא.
עשית טוב, שירה. היה קשה, אבל בסוף אדם.
אמא, הוא היה אדם טוב. פשוט כואב מדי. תדעי לסלוח לו, טוב?
כן, שירוש. שוכחת. שינוח. תגידי, את חוזרת מחר, או היום? מפחיד להישאר שם לבד.
לא, אני לא חוזרת עכשיו. לקחתי ימי חופשה. רוצה קצת שקט. תשעה ימים לפחות. רוצה לבקר את אבי גם, קברו כאן.
אוי, איזו טעות הקרקע שם במושב. ביקשתי לקבור בעיר. טוב, יש לי עכשיו האחיות גפן הסדרה מתחילה נדבר אחרי.
שירה חייכה לעצמה.
אמא תמיד בורחת לסדרות במקום למפגש רגשי.
בבית, שירה הכינה תה מעלים מיובשים של נענע ולואיזה שמצאה בצנצנת. לפני השינה, שלפה שוב את המכתב של יעקב. תמיד עסק בעצמו או בזיכרונות הילדות הפעם, כל המכתב פונה לחתול צ׳רני.
״את לא מבינה, שירוש, צ׳רני מת על חלב. כולם אמרו לי שלא טוב לתת לחתולים בוגרים, ובכל זאת, חיסל חצי בקבוק. הלכתי ליעל להביא עוד היא בטח הופתעה, כי בדרך כלל שלושה ליטר מספיקים לי לשבוע. והחתול עדיין נעלם, בורח ממני, לא הצלחתי לתפוס אותו… אולי כשתבואי תצליחי אני מרגיש שהוא נפגע מבני האדם, לכן נזהר כל כך.״
אבל חתול כזה שירה לא ראתה לא בבית, לא בחצר.
ואף על פי כן תחושת מבט מהגב שתאר סבא במכתב עדיין ריחפה בחדר באותו לילה. פעם אחר פעם הסתובבה, אך ראתה רק אפלה.
״מחר אשאל את יעל אולי היא יודעת על החתול הזה״
***
השחר בקע. קרני שמש ראשונות במשקוף והתרנגולים בחצרות השכנות. שירה פתחה את התריסים והאזינה לקולות הכפר.
הילדות חזרה לרגע בניית בתי ציפורים, קטיף תאנה עם סבא ואז נזכרה ללכת אל יעל לשמוע על צ׳רני.
איזה חתול? נדהמה יעל.
לא יודעת, איזה צ׳רני במכתב האחרון סבא כתב רק עליו
אה, יעל טפחה קלות על מצחה. לפני כחודש, יעקב התחיל לדבר אל החתול הזה שמעתי אותו פעמים רבות בתחנונים אליו בוא, תתגלה כבר. אף פעם לא ראיתי חתול איתו. כל היום סיפר לצ׳רני על החיים שלו, על אשתו זל, על הבן… לא רק אני, כל אנשי המושב שמעו אותו. אף אחד לא ראה חתול, גם לא בבית. שאלתי פעמים רבות, התבדח ואמר כשתופס אראה. חשבתי שעדיין בראש שלו היית רואה חתול, נכון?
כנראה שכן אבל זה לא מרגיש לי הגיוני שסבא השתגע. הראש שלו תמיד עבד מצוין. אולי הוא באמת התחבא טוב אגב, היו חתולים שחורים שנעלמו במושב?
כלום לא נעלם. אין כאן אף חתול שחור.
שירה חזרה וכשידיה לא מצאו מנוחה, עסקה בסידור, תוך מחשבות: ״אם היה חתול לאן נעלם?״
ובינתיים, אי שם מאחורי השיחים, עיניים ירוקות עקבו אחריה. צ׳רני, החתול השחור, מצא בה משהו קרוב כאילו הריח את לבו של יעקב בבשרָה. לא התקרב, אלא הביט מרחוק; אמרו עליו שהוא בורח מבני אדם ובצדק, אחרי מה שעשה לו העולם: פעם זרקו בו מקל, פעם בְּאבן, רדפו אותו מכפר לכפר.
עד שפגש את יעקב. מידותיו של האיש ענו בשקט עיניים טובות, קול רך. כשסיפר לו על חייו, צרני ישב והקשיב, לבו מתמלא חמלה… אבל הפחד מהאדם גבר.
לילה אחד הריח צ׳רני את מוות בחלל. חיפש דרך פנימה אך הדלת והחלונות נעולים. שעה ישב, מיילל חרישית על המרפסת. מאז התהלך בין העצים, מביט במי שבאה אחריו בבתו של האיש.
וכשהגיעה שירה לגינה, ליום התשיעי, פתאום פגש מבטה. כולם כבר הלכו, והיא ראתה אותו.
זה אתה, צ׳רני! קרנה פניה. אמת כתב סבא!
החתול נס נסועה, מיד נעלם.
למה אתה פוחד? חייכה שירה, מגששת בין השיחים אני לא נושכת, ואני כל כך רוצה להכיר אותך
יעל, שעמדה בגינה עם שקית בורקסים שירה תיקח איתה לדרך, ראתה את שירה מדברת לאוויר אבל חתול לא נראה לעין אחת.
תגידי, השתגעו פה כולם? חשבה יעל, ממריאה חזרה לביתה.
כעבור זמן, השמים חשכו פתאום. רוחות עזות. רעמים ראשון-ראשון-אחריו, מזעזעים את החלונות. שירה, לבדה בבית, ניסתה להירדם.
פתאום בזזז, הבזיקה ברק בסלון, ושני עיניים ירוקות בגובה החלון.
אוי, אלי!, קראה שירה נסוגה אל הקיר.
ברק שני, ודמות רטובה ושחורה מטפסת לחלון, רצה-רצה בקצה הרגליים, נחבאת מתחת למיטה.
חשבונה של שירה נכון זה היה צרני.
אחרי מלחמת התשה של חצי שעה, הצליחה להוציא אותו, עטפה אותו במגבת, הניחה אותו לידה במיטה. בחוץ המשיכה סערה רועמת בפנים, שניהם נרדמים יחד, לומדים להיות קרובים ולהרגיש בטוחים.
***
בבוקר, עם השמש על החלון, צרני החל מפרפר ליד התריס. שירה קמה, מביטה בו מחייך.
לאן אתה ממהר, חבר? שואלת אותו ברוך.
החתול הסתובב, מבטו מתנצל.
מיאואו גירד בעדינות את החלון.
תחכה, צרני. בוא, תאכל קודם. אחר כך תחליט אם להישאר פה או לבוא לעיר. נדמה לי שסבא היה רוצה שאקח אותך. ואם לא מתאים תוכל להיות חתול מושב כמו תמיד, אבל הפעם, לפחות מישהו יזכור אותך.
אחרי שהכינה לו קערית חלב ודג טונה, פתחה את הדלת לאוויר המלוח של הבוקר. עוד מעט תחזור לעיר.
אבל כשיצאה עם תיק הנסיעה למרפסת, צרני ישב בכניסה, משתחל לה בין הרגליים, עיניו מביטות בשלה אני איתך.
ידעתי שבסוף תבחר בי, צחקה, מרימה אותו.
כשפגשה את יעל לתת לה את המפתח ולומר תודה, יעל עצרה.
זה זה החתול?
כן, זה צרני של סבא. לא דמיון ולא טירוף.
וואו הייתי בטוחה טוב, העיקר שמצאתם זה את זו.
שירה חייכה. אנחנו עוד נחזור. יחד.
יעל הושיטה לה שקית בורקסים שתהיה לך ולצרני נסיעה טובה.
וּבשעה שישבו שניהם באוטובוס בחזרה לתל אביב, עם שערות חתול דבוקות למעיל, העלתה שירה מבטה לחלון: נדמה לה שבענן חולף ראתה את דמותו של סבא יעקב חיוך חרסין דק עם עיניים טובות, חומל ומפרגן. הלב שלה נרעד, וצרני, על ברכיה, הביט לשמים אולי גם הוא הרגיש.
היה ברור סבא יעקב עדיין כאן. בזיכרון, בנשמה, באהבה שזרע. ושירה ידעה הם ממשיכים הלאה, אבל את הטוב הזה יישאו איתם תמיד.
