תחמם בעצמך
רננה שמולביץ׳ הניחה סיר עם מרק ירקות אדום על השולחן והביטה בבעלה. יאיר שמולביץ׳ כבר ישב, עטוף במבטו במסך הטלפון, אפילו לא הרים עיניים כששמע אותה.
אין כף, אמר, מבלי לפגוש את מבטה.
יש בכוסות, כמו תמיד.
רואה שיש. תביאי.
רננה לקחה כף והניחה ליד הצלחת שלו. הוא לא אמר תודה. הוא אף פעם לא אומר תודה. שלושים ואחת שנה, נראה שכבר לא ציפתה לשמוע את המילה הזו ממנו, אבל היום משהו בה התכווץ אחרת. לא אותה כאב עמום רגיל משהו חד, קצר. כמו קוביית קרח קטנה נפלה לה ללב והתחילה להינמס.
המרק קר, אמר יאיר, מניח את הטלפון הצידה.
זה רק עכשיו מהכיריים.
אני אומר, קר. את לא מאמינה לי?
רננה לא ענתה לו. היא ניגשה לחלון. מאחורי הזכוכית ירד גשם חורפי כזה שמשגע את תל אביב בסוף דצמבר. היה לה תמיד נדמה שבערב של ה־31 בדצמבר, הגשם יורד אחרת. יותר מלא, שקט. כאילו אפילו האוויר יודע שמשהו הולך להיגמר, ומשהו עומד להתחיל.
תחממי, הוא זרק לה מאחור.
היא הסתובבה. יאיר כבר שוב היה עם הראש בטלפון.
אתה יודע להפעיל את המיקרו לבד.
שקט. רגע ארוך שבו קלטה את תקתוק השעון במסדרון, את הכלים מהשכן, את דלת הבניין נסגרת למטה.
מה אמרת?
אמרתי שאתה יודע להפעיל לבד. כפתור הפעלה, שתי דקות. בטח תסתדר.
יאיר הרים אליה מבט הפנים שלו, כאילו הודיעו לו משהו הזוי ולא נתפס.
רננה.
כן.
הכל בסדר אצלך?
לגמרי.
עוד מבט, ארוך ומודד, המוכר לו כמו בודק רכוש.
תבואי תחממי את המרק.
רננה עמדה עוד שנייה, ואחר כך הסתובבה, הדליקה את הכיריים וחיממה את הסיר. כי שלושים ואחת שנים של הרגלים חזקות יותר מדקירת בוקר יחידה. היא ידעה את זה. אבל הקרח בלב המשיך להנמס.
הם הכירו כשהייתה בת עשרים ושתיים. עבדה במחלקת תכנון במפעל קטן בבת ים, הוא היה ראש צוות. גבוה, בטוח בעצמו, מחייך את החיוך הזה שאומר: ‘אני יודע מה טוב’. באותם ימים היא לא ידעה שהחיוך הזה אומר לא ביטחון עצמי אלא ביטחון בזכותו להחליט עבור אחרים. את זה היא תבין הרבה, הרבה אחר כך.
שלוש השנים הראשונות היו רגילות לחלוטין. ואז נולד בן עמיר, ובלי לשים לב, יאיר השאיר לה הכל: ילד, בית, בישול, כביסה, ההורים שלו, חגים, ימי מחלה, פגישות הורים. “אני עובד כל היום, את רוצה שאשטוף גם כלים?” יאיר עבד זו הייתה התשובה שלו לכל ויכוח. רננה גם עבדה, אבל זה לא נחשב.
היא מזמן הפסיקה לקרוא למה שיש ביניהם “זוגיות”. זו פשוט הייתה חיים, כמו שהם. ימים שנראים אותו דבר בישולים, ניקיון, קניות, סידורים, ביקור אצל החמות, להביא נכד מהגן כשהכלה צריכה עזרה. ובתוך כל זה, היא מצאה לה פינה: ספרים, שיחת טלפון עם שושי, החברה הכי טובה שלה, בעיקר בערבים שיאיר היה מול הטלוויזיה.
שושי הייתה החברה האמיתית שלה. עוד מהתיכון. שושי התחתנה מאוחר, בגיל שלושים ושמונה, עם אלמן לשני ילדים, והתברר שהוא אדם מדהים. רננה תמיד קינאה בה. לא מתוך קנאה רעה, אלא קנאה שקטה, מובנת. הקנאה של מי שלא הצליחה במה שחברתה כן.
רננה, כמה עוד אפשר? שאלה שושי בטלפון. פעם חמישית החודש את מספרת לי על מרק. על סוגים שונים של מרק. אבל בעצם זה תמיד אותו סיפור.
לא נכון כל פעם סיפור אחר.
לא, רננה. זה תמיד אותו סיפור, רק עם מרק אחר. מבינה?
רננה שמעה. אבל מה תעשה עם זה לא ידעה. בגיל חמישים ושלוש, אחרי שלושים שנה של “משפחה רעילה” כמו ששושי קראה לזה, אי אפשר פתאום לשנות הכל. לאן תלך? למי? הבן נשוי, יש לו דירה משלו. הדירה שלה ושל יאיר. לעבודה דווקא היא אהבה ללכת. רננה עבדה רואת חשבון במשרד קבלנות קטן, שם הבוס רמי פרידמן העריך אותה ואמר: “על הכתפיים שלך כל הדוחות פה עומדים.” זה היה נעים. זה היה אמיתי.
אבל היום משהו השתנה. הרגישה את זה כמו שמרגישים שינוי מזג אוויר. הקרח בלב שילבב עד הצהריים הפך לטיפה חמימה.
אחרי הצהריים, התקשר בן.
אמא, אתם באים אלינו לסילבסטר?
עוד לא יודעת, עמיר.
נו איך לא יודעת? זה עוד מעט. נעמה מכינה סלטים, פיתות מבית. תבואו.
אשאל את אבא.
אמא, עמיר שתק רגע, שלומך?
בסדר.
בטוח?
רננה הסתכלה מהחלון. הגשם עוד ירד.
בטוח, אמרה, וניתקה.
יאיר כבר היה פרקדן על הספה. החדשות ברדיו אמרו משהו על הגשמים בצפון. רננה נכנסה, עמדה במרכז החדר.
עמיר מזמין אותנו לסילבסטר.
זה רחוק.
ארבעים דקות ברכבת.
והחזור מאוחר.
אפשר להישאר לישון.
על מה? הספה תפוסה אצל תומר.
נעמה אמרה שהם קנו ספה מתקפלת.
לא נוסע. הגב כואב.
רננה הנהנה. הגב של יאיר תמיד כואב כשהוא צריך לנסוע לילדים או לעזור להם. דייג הגב לא כואב על זה נוסע כל קיץ, חוזר רענן.
טוב. אז אני נוסעת.
מה?
אני נוסעת לבד. אם אתה רוצה להישאר תשאר.
עוד שתיקה. עוד המבט הזה.
מה זה לבד? זה סילבסטר.
בדיוק בגלל זה. רוצה להיות עם הבן והנכד. אתה מוזמן להצטרף, עד שתחליט אחרת.
נכנסה לדירה, שלפה את התיק מהמדף. הידיים רעדו קצת, אבל זה לא היה מחולשה, אלא מה שעוד לא הרגישה החלטיות.
רננה, את השתגעת?
יאיר חסם את מפתן הדלת, גדול, זועף, ידיים שלובות, הודף ויכוחים.
לא, ענתה, לא מסתובבת, אני בסדר גמור.
את יוצאת לסילבסטר? לבד?
אני הולכת לבן. זה לא אותו דבר.
רננה!
היא הסתובבה, הביטה בו. שלושים ואחת שנים ראתה בו דאגה איפה שהייתה רק הרגל. אהבה איפה שהייתה רק בעלות. עכשיו ראתה רק גבר מבוגר, פנים פגועות, שרגיל שהכל כמו שהוא רוצה.
אחזור מחר, אמרה. או מחרתיים. עוד לא יודעת.
לקחה את המעיל, כרכה צעיף, אספה את התיק. יאיר מלמל אחרי אגואיסטית, גיל, בושה, תמיד היית כזאת. את זה היא כבר שמעה כל כך הרבה, שזה איבד משמעות.
פתחה את הדלת ויצאה למדרגות.
הגשם פגש אותה מיד. שלוליות, ריח הדרים וחורף, מישהי נשאה שקית עם תפוזים ליד. רננה עמדה מול השמים, טיפות נמסות בריסים בלחיים.
לא זכרה מתי פעם אחרונה עמדה ככה, פשוט, לא לעשות כלום. לא בשביל אף אחד.
שושי ענתה אחרי שלושה צלצולים.
רננה? מה קרה?
כלום. נוסעת לעמיר לסילבסטר. לבד.
שתיקה.
לבד?
יאיר נשאר. הגב.
רננה, אמרה שושי היה בקולה שמחה בשקט. זה אמיתי?
אמיתי.
כל הכבוד.
את מדברת כאילו עשיתי משהו גדול.
עשית. אולי את לא רואה אבל כן.
רכבת. שעה כמעט, המון אנשים, כולם מחייכים, מחזיקים עוגות, בקבוקי יין, יש איזה התרגשות מתוחה. רננה הביט בהם וחשבה שהיא אף פעם לא ממש אהבה את סילבסטר. לא בגלל החג, אלא כי כל שנה אותו דבר שולחן, סלטים, אורחים, ובסוף הילדים והבעל אומרים משהו שאורס לה את כל הערב.
שנה שעברה, אמר לחברתה ורד: נו, ורד, בעל עוד לא מצאת? ורד חייכה, אבל רננה ראתה את תנודת הכתפיים. אחר כך ביקשה מיאיר לא לדבר ככה. בדיחה, את לא מבינה הומור?
הומור מהסוג שמפעיל שרירים בבטן, לא על פנים.
נעמה פתחה לה. צעירה, עיניים יפות, ידיים עם קמח.
רננה! איזה יופי שבאת! ויאיר?
לא יכול. באתי לבד.
נעמה בחנה אותה שנייה, חיבקה. בואי, לארגן, יש קצת בלאגן אבל שמח.
תומר, הנכד, קפץ מיד וחיבק:
סבתא! סבתא! כתבתי לסבא חורף מכתב!
ומה ביקשת?
ארגז בנייה עם מנוע.
בחירה מצויינת.
וגם שתגידי שתבואי. והנה באת! זה עובד!
רננה צחקה, לא מזוייפת. הבינה שלא צחקה ככה מזמן באמת.
עמיר יצא עם מגבת על הכתף.
אמא! חיבק, כמו פעם בילדותו. איך היה ברכבת?
מזמן לא נסעתי בחג. כולם מחייכים.
בואי, קפה? נעמה, לאמא קפה או תה?
קפה, אם אפשר. חזק.
ישבו במטבח, נעמה בוחשת בסירים, תומר רץ עם מכונית. עמיר הביט בה. ראו שהוא רואה משהו שהוא לא שם לב אליו עד עכשיו באמת מתבונן.
אמא, תגידי לי את האמת. הכל בסדר?
תומר, לא לרוץ, תיפול, ענתה, כי הנכד התקרב לראש השולחן.
אמא.
עמיר, אל תסתכל עלי ככה.
איך?
כאילו את זה צריך להסביר.
עמיר שתק, הפך כוס,
אני רק רוצה שהייתי מאושרת.
יודעת.
מאושרת?
רננה הסתכלה מהחלון, הגשם עדיין ירד, לא מוותר.
אני חושבת על זה, אמרה. זה כבר משהו.
הערב היה אמיתי, שמח, נעמה בשלנית בחסד, רננה ביקשה מתכון. תומר נרדם ליד הספה עם סט בנייה ביד. בחצות, לחצו כוסות עם ספרינקל ללא אלכוהול, ורננה איחלה משאלה. ראשונה מזה שנים שקשורה רק אליה.
חזרה הביתה במוצאי שבת. עמיר הציע שתישאר, נעמה תמכה, תומר ניסה לשכנע בבכי שתישאר תמיד, אבל רננה חזרה כי אי אפשר לברוח מהחיים, רק לשנות.
יאיר פגש אותה במסדרון. ניסה להיראות כועס, אבל גם פגוע.
אז באת.
באתי. איך אתה?
אני? לבד חגיגתי. זה מה.
הצעתי שתבוא.
הגב כאב.
זוכרת.
נכנסה לחדר, פרקה דברים. הוא עמד, חיכה.
את לא מתנצלת?
לא מייד. קודם תלתה את המעיל, פתחה נעליים, ואז הביטה בו.
על מה בדיוק?
שעזבת אותי לבד בחג.
יאיר, אתה יכלת לבוא. בחרת להישאר. הבחירה שלך לא שלי.
הוא פתח את הפה. סגר. פתח שוב.
מה קורה לך?
לי? חייכה רננה, אפילו היא הופתעה מעצמה. לי קורה ראש שנה. באיחור.
בינואר רננה חשבה הרבה. היא טיפוס שחושב בשקט לא רושמת, לא אומרת בלי צורך, רק הופכת מחשבות. המחשבה: שלושים שנה עם מישהו שלא כיבד אותה. לא רע לא חשב בכלל שצריך לכבד. חשב שמספיק לכלכל, לפרנס, גג מעל הראש. השאר מיותר. והיא? דרשה כבוד? דיברה? כלום. שתקה וקיוותה. כי לריב לא יפה, אי אפשר לעזוב, לסבול אומר להיות אשה טובה.
מי אמר לה את זה? אף אחד ממש. זה היה באוויר כל הילדות והנעורים. אמא אמרה: המשפחה מעל הכל. החמות: צריך לשמור על הבעל. השכנה: לא מוציאים כביסה החוצה. רננה שמעה ובנתה לה חומות שקטות.
החומות, פתאום, התחילו להיסדק. לא ברעש. בשקט, לאורך זמן.
ב־8 לינואר שושי התקשרה.
רננה, אני חייבת לספר לך. אל תתערבי לי באמצע. זוכרת את דבורה אברמוביץ׳? פעם גרה איתי בבניין.
בטח. גובהה, שיער אדמוני.
כן. היא עזבה את הבעל בגיל חמישים ושש. שכרה דירת חדר, התחילה לעבוד בפרחים, היום יש לה מחלקה בפרחי רמה. היא אמרה לי: ‘תראי, כלום לא נפל פשוט חשבתי שיקרה אסון. נפל רק מה שהיה חייב’.”
רננה שתקה.
שמעת? שאלה שושי.
שומעת.
“את ראויה לטוב יותר. את יודעת?
יודעת. לדעת ולהרגיש זה לא אותו דבר.
אז תתחילי להרגיש.
קל להגיד. קשה, כשהבוקר מתחיל כך: קפה, טוסט, בעל מול הטלפון, חדשות, ומה יש לארוחת צהריים? עוד לפני בוקר טוב.
אבל דברים השתנו. כשהיה אומר משהו פוגע כבר לא ברחה למטבח, רק נשארה, מביטה, שותקת, והוא לעיתים היה משתתק גם הוא.
פעם אחת, בזמן האוכל אמר:
נהיית קצת מוזרה.
באיזה מובן?
לא יודע. מסתכלת אחרת.
איך?
לא יודע… לא נעים.
לא נעים, שמסתכלים עליך?
לא ככה. משהו אחר.
אולי אתה לא רגיל שאני בכלל מסתכלת?
לא ענה. ניגש למטבח, השאיר אותה לבד.
באמצע ינואר, רמי הבוס קרא לה למשרד. פותחים שלוחה נוספת, צריך ראש צוות רוצה? שכר גבוה יותר, יותר עצמאות. את הכי טובה שיש לי.
הרגישה מתיישרת בפנים, כאילו הלכה כפופה שנים, ופתאום מישרה גב.
מתי צריך להכריע?
שבוע. אני סומך עליך שתאמרי כן.
בבית לא אמרה מיד, שקלה. זה היה רבע שעה נסיעה, תוספת שליש בשכר.
שלושה ימים אחרי, התקשרה לשושי.
קיבלתי הצעה לקידום.
זה מדהים!
חושבת.
יאיר יתנגד. אז מה? צריכה אישור?
“לא.”
יופי. זו הבחירה שלך, רננה. תבחרי אותך.
למחרת שלחה לרמי אני מסכימה. תודה. והמשיכה לבשל לארוחה של תומר.
בערב יאיר:
אמרו לי בעבודה קידום. ראש תחום בדלפק השני.
רחוק?
רבע שעה באוטובוס.
בשביל מה?
עבודה מעניינת, שכר טוב יותר.
יש גם ככה מספיק.
עכשיו יהיה יותר.
עוד מבט.
מי ישגיח על האוכל בצהריים?
דוממת לרגע. מחפשת מילים.
יאיר, אתה גבר בריא, חמישים ושמונה, אתה מסוגל לבשל לעצמך.
אני לא יודע לבשל.
לא נולדים עם זה. לומדים. תתחיל.
רננה!
אני לוקחת את הקידום. זה החלטה שלי, נקודה.
הוא נכנס לטלוויזיה.
בערב חשבה על דבורה, ושושי, והבעל של שושי שהביא לה פרחים ביום הולדתה. בכתה בדרך הביתה ויאיר רק שאל: מה יש? והיא סתם, עייפתי. והוא לא חקר.
בפברואר קרה משהו לא צפוי.
חיפשה ניירת מצאה מכתב ישן, בכתב יד של יאיר, מתאריך כשהעמיר היה בן שבע. המכתב לא הופנה אליה למישהי בשם ליאורה. מילים ברורות, אישיות. יאיר כותב לה שהוא חושב עליה, שהוא מבולבל, שבבית מסובך.
רננה ישבה על הריצפה וחשבה אז ככה? וכמה זמן הלך לי? אבל מיד לא הלך. גידלתי ילד, בניתי משהו.
הכניסה את המכתב חזרה. רחצה פנים. ראתה את עצמה שבמראה עיניים אפורות, שקטות, מוכרות יותר מאי פעם.
בערב שושי:
מה איתך?
מצאתי משהו. מכתב ישן, לא אלי.
שקט.
רננה…
לא. הכל בסדר. בא לי להגיד רק דבר אחד. לא צריך הצדקה. הזכות לחיות חיים היא מובנית. לא משנה מה.
גמרת אומר?
אני חושבת. לכיוון אחר הפעם.
שקט. אחר כך: אני איתך, מה שתעשי.
במרץ התחילה עבודה חדשה במשרד החדש. צוות קטן, אווירה טובה. במיוחד התחברה לורדית, אחראית משאבי אנוש שקטה, עם חיוך תמידי ביום הראשון נתנה לה תה: עוד לא המצאת איפה הכל כאן. אשמח להראות. משהו קטן, ודווקא אנושי.
העבודה עמוסה, מתרגלת, חוזרת עייפה אבל לא גמורה. עייפה, אבל חייה.
יאיר לא התרגל בכלל. היה אומר העבודה שלך בטון מזלזל. אבל רננה כבר כמעט לא התייחסה. מצאה הפרדה הבית זה הבית. והיא, לבד, עם עצמה.
באפריל יום הולדת לעמיר. כולם התכנסו אצלם: נעמה, תומר, גם יאיר. היה ניכר שמרגיש לא שייך. עונה בקצרה, הולך מוקדם.
חבר של עמיר גיא דיבר עם רננה. עבד בשימור מבנים, סיפר איך בתים ישנים נשארים איתנים בפנים גם כשקירות מתפרקים. מבחוץ נראה גמור אבל בפנים הכל מחזיק. לפעמים ככה זה אצל אנשים.
כשנפרדו, עמיר אמר: “אמא, היה לך טוב הערב?
טוב. באמת.
“תזכרי אנחנו כאן לכל עזרה, הוא חיבק. תגידי, בסדר?
בטח, הבטיחה.
במאי התקשרה ורדית. לא בקשר לעבודה.
רננה סליחה, זו שאלה אישית חשבת פעם… לגור לבד?
כמעט הפילה טלפון.
למה את שואלת?
עברתי את זה. עזבתי בן זוג בגיל חמישים ואחת, שכרתי דירה, היה קשה חצי שנה ואז נהיה נכון. קחי את הזמן, אבל שתדעי חופש, מתרגלים גם אליו.
רננה ישבה שעתיים בסלון, הגשם הפסיק, ריח קפה במטבח, יאיר אצל חבר.
פתחה אתר נכסים, הציצה בדירות. רק לבדוק, רק לדעת מחירים.
זה היה אפשרי מבחינת שכר. הרגישה את זה מיד.
סגרה את האתר. פתחה שוב. הלכה, חזרה.
הוציאה מחברת טבלה: מה עוצר, מה משחרר. בצד שמאל שלושה סעיפים. בימין רק פחד.
שלושה שבועות חייתה עם פחד. בבוקר, בערב. ממה הפחד? מגינוי? של מי? חברים שהם בקושי בקשר? חמות שכבר איננה? פחד להיות לבד? הרי כבר לבד. שלושים שנה עם איש שלא רואה אותך, זו בדידות שקטה. פחד לעשות טעות? מי אמר שלהישאר נכון וללכת זו טעות?
בסוף הכי פחדה מההרגל. ההרגל לומר אין ברירה”.
אבל לא כולם חיים כך. דבורה לא, ורדית לא, שושי לא.
ביוני, ה־16, רננה התקשרה על דירה. חדר שינה, קומה שלישית, מוארת, קרוב למשרד. בעלת הדירה, רותי, בת שישים לערך, הראתה לה בגובה עיניים. את עובדת?
ראש תחום חשבונות.
מעולה. חיות מחמד?
לא.
שקטה?
מאוד. שקטה על מלא, חייכה רננה.
את לוקחת?
לוקחת.
בדרכה חזרה באוטובוס, הסתכלה על תל אביב בקיץ עצים ירוקים, אנשים בגופיות, מישהו מוכר גלידה. אחזה במפתח. זה מפתח רגיל ובכל זאת הרגישה שמחזיקה משהו חשוב.
בערב סיפרה ליאיר, יחד ולעניין:
אני רוצה לדבר ברצינות. שכרתי דירה. אעבור לגור לבד.
השתרר שקט אמיתי. הטלוויזיה דיברה רחוק.
מה?
אני עוברת לגור לבד. עייפתי מהחיים המשותפים שלנו. לא ממך כאדם אלא איך שאנחנו חיים. בלי כבוד, בלי חום, בלי שיח. רוצה חיים אחרים.
מצאת לך מישהו? בטח, זו השאלה הראשונה.
לא מצאתי אף אחד. מצאתי אותי.
שטות.
לגמרי ייתכן. שטות שלי.
אבל את בת חמישים ושלוש, רננה!
יודעת מאוד טוב.
“זה… לא רציני.
מאוד רציני.
מה יגידו?
חשבתי על זה. החלטתי שזה לא יעצור אותי.
שקט.
זה בגלל המכתב.
הרימה מבט:
אתה ראית שהוא זז.
זה לא בגללו. המכתב רק אישר לי מה שידעתי. זה לא קשור אליך זה אלי.
נכנסה לחדר. לילה שכבתה בלי לישון הרבה, שמעה את יאיר במטבח, אחר כך טלוויזיה, אחר כך דממה.
המעבר היה בכמה נגלות. עמיר עזר, נעמה ותומר באו, תומר סקר כל פינה.
סבתא, יש לך מרפסת!
בטח.
אפשר לשים צמחים?
ברור.
אקנה לך פרח. קטן בעציץ.
יהיה מושלם.
ורדית באה עם עוגת תותים ביתית. דפקה ערב ראשון על הדלת, הכל עוד מבולגן, נכנסה: ברוכה הבאה לבית החדש.
בלי הצטעצעות. פשוט מישהי שהייתה שם. וזה כמעט החנק לה את הגרון מהתרגשות.
תודה. כנסי, בטח.
שבו עד עשר, תה ועוגה, דיברו עבודה, תל אביב, הילדים. ערב פשוט של נשים בדירה קטנה עם עוגת תות.
בלילה, על הספה החדשה עם שמיכה, הקשיבה לשקט. לא השקט מהבית הישן שקט מתוח. אלא רכות, שקט משלה.
נרדמה מהר. בלי שום חלום.
באוגוסט התחזקה. כבר הכירה את השכונה, את הדלפק, את המשלוחים, בערב ירדה לגן הציבורי, ישבה בספסל, הסתכלה. לא חשבה כלום במיוחד. זה היה זר לא לחשוב כלום, פשוט להיות.
יאיר התקשר באחד הימים:
עמיר אמר שאת מסודרת לא רע.
הכל טוב.
והשכר?
טוב.
אפשר לדבר?
על מה?
עלינו.
רננה הביטה החוצה. הברוש התנענע.
יאיר, ‘עלינו’ כבר איננו. מבין את זה?
מבין. אבל אולי
לא, אמרה בנעימות. לא אולי. לא חוזרת.
למה?
כי היה לי רע. פה אני לומדת משהו אחר.
פאוזה.
את השתנית.
כן.
מאוד.
מקווה.
שיחות עוד אבל פחות. לפעמים ענתה, לפעמים לא. כי עכשיו זו זכותה.
בעונת הסתיו, דבורה (הג’ינג’ית) התקשרה. שושי נתנה לה את המספר.
רננה יקרה, זו דבורה. רציתי לשוחח, שושי אמרה שתרצי.
בהחלט.
נפגשו לקפה. דבורה במעיל כחול, נראית טוב, בטוחה בעצמה, לא פורחת פשוט אמיתית.
שיחתן גלשה לשעתיים. דבורה סיפרה על העסק, על התקופה לבד איך פתאום שרים בלי לשים לב. עשרים שנה לא שרתי. פתאום זה בא.
לא מצטערת אף פעם?
מצטערת שלא עשיתי קודם. הפחד תמיד עד שעושים. אחרי שעושים כבר לא מפחדים.
רננה חשבה על זה הרבה בבית. כלום לא התמוטט. הבן לצידה. הנכד מתקשר בוואצאפ סבתא, מתגעגע! עבודה טובה, ורדית הפכה לחברה אמיתית. שושי תמיד שם.
ועוד משהו שהיא סוף־סוף עצמה. לא אורחת, לא משרתת, לא בלו״י. פשוט רננה שמולביץ׳. חמישים ושלוש, ראש תחום חשבונות, אמא, סבתא, בן־אדם.
את השנה החדשה חגגה פעמיים אחד אצל עמיר, עם סלטים וילד שמפרק סט בניה, ואחד אצלה. התארחו שושי ובעלה, ורדית, דבורה. אווירה שקטה, מוסיקה דקה, כמה צחוקים. איש לא קנטר, לא דרש, לא הזכיר דברים רעים. כמה אנשים לשולחן שבחרו להיות שם.
בחצות הרימה כוס איחלה בראש. הפעם זה לא היה תקווה ולא תפילה. הפעם המשך.
ינואר, שנה חדשה. התקשרה החמות לא, כבר לא חמות. חנה שמולביץ’, אמו של יאיר. חיה בדירה בצפון. לא חברות, אבל שמרו נימוס.
רננה, אמרה חנה בקול עייף, יאיר סיפר לי.
בסדר גמור.
רציתי לומר לך משהו.
שומעת.
עשית נכון.
רננה שתקה.
“הייתי צריכה להגיד מזמן, שנים. ראיתי איך הוא איתך. שתקתי, כי אמהות שותקות. זה לא בסדר אבל זה.
חנה
אל תפריעי. תמיד היית אישה טובה. מגיע לך טוב. גיל לא קשור. אני כמעט מאה, כל בוקר שמחה אם יש למה. אל תקברי את עצמך.
הבנתי, נשברה לה הדמעה.
יפה. תתקשרי אלי לפעמים.
אתקשר.
מבטיחה?
מבטיחה.
והניחה את הטלפון, חייכה לעצמה.
החיים מלאים הפתעות, ככה, בלי שמצפים.
בסוף פברואר עבר אליה עמיר. הפתיע בצעדים, בקפה, דיבר על עבודה, על תומר שנכנס לכיתה א׳ בקרוב ומתרגש.
אמא את נראית טוב. באמת. את אחרת.
לטובה או לרעה?
רק לטובה. כאילו נדלק בך משהו.
כבה הרבה זמן.
מבין. אמא סליחה.
על מה?
על זה שלא ראיתי לפני. הייתי עסוק. לא שאלתי.
עמיר, כל אחד רואה רק מה שהוא יכול. היית ונותרת בן נהדר. אני יודעת.
חיבק אותה. הלך.
רננה עוד רגע עמדתה ליד הדלת. אחר כך שפכה לעצמה תה. חורף עוד מטפטף בחוץ.
חשבה שאשתקד, 31 בדצמבר, עמדה ליד חלון אחר, בדירה אחרת, ופתאום משהו התחיל להשתנות. משהו קטן כמו קוביית קרח. נמסה לאט.
עכשיו הפך למים. מים שאפשר להתרחץ בהם. לשתות. שממשיכים הלאה.
שבוע אחרי יאיר התקשר.
רננה.
כן.
הייתי אצל רופא. הכל בסדר, רק לחץ דם, צריך לשמור.
יופי שהלכת.
פעם היית מזכירה לי.
יאיר,
מה?
אתה כבר מזכיר לעצמך. זה נכון.
שקט.
באמת לא תחזרי?
לא.
ואת… בסדר עם זה?
רננה הביטה בגשם. חורף, דצמבר שקט, סבלני.
כן, ענתה. אני בסדר. אל תדאג.
אני לא דואג. רק שואל.
יודעת.
עוד שתיקה. ואז, חלש:
אני מבין שטעיתי.
היא שתקה לרגע. לא רצתה להכאיב, לא רצתה לנחם. רק לומר אמת.
יאיר, אני לא כועסת. באמת. חיינו חיים ארוכים. לא את הכל אפשר למחוק. אבל זה לא החיים שרציתי. לא יודעת אם אלו היו החיים שרצית גם אתה את זה תחליט לבד.
אני חושב על זה, אמר.
טוב, ענתה. זה כדאי.
הניחה את הטלפון, שמה קומקום, מזגה לעצמה תה. הביטה במפתח בדלת. מפתח רגיל. אבל שלה.
