טיפות
והיא בכלל לא מפחידה! היא יפה! נועם, תגיד להם!
הילה חיבקה את החתולה המרוטה והרזה שמצאה, ובכתה כל כך חזק עד שהשכנים שסביבנו סגרו את האוזניים.
הילה שלי, שהייתה כמו שאר בני משפחתה עם קול רועם ונוכחות אדירה ידעה תמיד להבהיר את עמדתה, לאו דווקא במילים מסודרות, אבל בוודאות ברעש. בגיל חמש לא היה לה מתחרה בכל השכונה ביכולת לצעוק עד שהחלונות רועדים.
הרבה זמן כבר התרגלו אליה ולשאר האחים והאחיות שלה. אף אחד מהשכנים לא התרגש מהשטויות שלהם, כי כולם ידעו איזה עומס יש על גלי, אמא שלהם, שתמרנה בין המשמרות בבית החולים, בין המטלות של בית מלא ילדים ובין חיים אישיים שכבר מזמן וויתרה עליהם.
הגדר סביב הבית המשותף, פעם וילה יפהפיה בלב תל אביב של פעם, הפכה לסמל ולגאוות הבניין. כל אביב גלי, יחד עם השכנים, צבעו אותה מחדש, והרשתה לעצמה לשבת שעות על הגדר, אם רק רצתה. אבל לרוב לא נשארה שם הרבה כי “אין זמן, צריך להספיק הכול.”
כולנו סוסים פה, היא צחקה פעם בערב גיבוש של השכנים תוך כדי קינוח, סוסי עבודה יפים וחזקים אבל מי יסחוב את התיק שלך אם לא את? הכול על הגב שלי. אני פוני אלמותי. רצה בלולאה אינסופית, לא יודעת לאן, רק יודעת למה. שמישהו יבעט בי ואני רודפת בשקט אחר הסייחה שמולי וחולמת שיגיע ערב: שכולם יישבו כבר בפיגמות, נקיים, שבעים ומרוצים ושבכיור לא יישאר כלום, כי מישהו כבר שטף. ואיכשהו דווקא כשהכול שקט זה האושר האמיתי
גלי הייתה אישה עם שאלות גדולות ותשובות עמוקות, יפה מבפנים ומבחוץ. אבל מי יסתכל על אם לשישה, שרובם הגיעו מנסיבות חיים שונות ומשונות, וקיבלה כמעט הכול לבד? היא מזמן הבינה ש”אהבות גדולות” זה לא בשבילה. יש לה משימות ממשיות יותר בחיים.
להיות אמא לשישה זה לא משחק ילדים.
עם זאת, אף אחד לא הטיל בה דופי כולם בשכונה ידעו את סיפור המשפחה שלה.
הילה, יחד עם עוד שלושה מהילדים, היו למעשה בני משפחה מאומצים.
אבל זה לא היה “אומנה רשמית” וגלי אף פעם לא רצתה “להציל” אף אחד. פשוט, ככה זרמה לה החיים. לא בחרה ביום מן הימים להפוך לאמא יחידנית לשישה ילדים החיים פשוט גלגלו זאת לפתח ביתה.
וכשהחיים דורשים לדעת “מי אתה באמת?” אין ברירה אלא להחליט. גליה, בעצם, אף פעם לא באמת התלבטה. כל הילדים שקיבלה אליה היו “ירושה” ככה בדיוק הגדירה את זה. וירושה או שלוקחים או שלא היא לקחה, כי להייבש מאחריות היה לגמרי לא אופציה.
היה לה למה.
גדלה בתקופת שנות התשעים לא ממשי ‘חסדי ההפרטה הגדולה’. אמא שלה נחשבה מלכת היופי של נתניה, ובגיל שמונה-עשרה התחתנה עם גבר שנגע בפינות האפורות של המשק, איש עסקים “של אז”, וכך גם הלכה לעולמה מוקדם מדיי, יחד עם הבעל. ההורים עצמם היו בשביל גליה דמויות רחוקות ראתה אותם רק בתמונות על המצבה בבית העלמין, שם הייתה מבקרת יחד עם סבתה.
רק כשהייתה בת שש-עשרה סיפרה לה סבתה:
אבא שלך היה “בעסקי העולם התחתון”. הלך לפני הזמן, לקח את אמא שלך איתו לשם קשה לי לסלוח כעסתי, התחננתי אליה, אבל היא אהבה אותו והוא אותה לפחות אותך אהבו. איתך נשאר לי משהו מהבת האהובה שלי.
אז גליה הבינה למה היו לפעמים אנשים מוזרים שבאים לבקר אצלם ושמים מעטפות שמנות על השולחן. הכסף הזה היה הולך לפיקדון ולבסוף קנתה סבתה לגליה דירה מרווחת במרכז תל אביב.
הנה, מתוקה, זה הירושה שלך מאמא ואבא
אבל גליה לא רצתה לחיות שם. נשארה עם סבתא.
עד שיום אחד הופיעה קרין, בת הדודה.
גליה, אפשר שנגור בדירה שלך? תעשי לי טובה. הילדים אין לנו איפה לישון. אני אעביר לך דמי שכירות.. תרשמי אותנו לכתובת כדי שנוכל להכניס את הילדים לגן
סבתא של גליה לא התלהבה בכלל.
אל תסכימי לה! היא ידחוף אותך לפינה ויוצאים מזה רע, גליה זו! אבל גליה לא יכלה לסרב לילדים של קרין מקסים ואליזבת הקטנים נמשכו אליה כל ערב, התרפקו עליה. היא רצתה להיות “בת אדם” כמו שחלמה שסבתה תגיד לה פעם בגאווה: תראי, ככה מתנהגים בני אדם.
אבל פה הפתיעה אותה הסבתא:
לא, גליה! לא הפעם!
רצתה לדעת למה. סבתא הסבירה:
כי לא נותנים הכול בבת אחת. צריך לעזור אבל לא לתת את הדג, אלא את החכה. לא לתת לגלוש עליך. אם תתני לה את הדירה, אחר כך לא תוציאי אותה לעולם.
בסופו של דבר, גליה שילבה את הצדדים עזרה לקרין במה שיכלה, אבל לא מסרה לה את הדירה. עברו יחד לדירת סבתה, והשאירו לקרין את הדירה הישנה, “לניסיון.” אף אחד מהן לא צדקה לגמרי ולא טעתה לגמרי כי ככה זה בחיים.
הימים עברו, וגליה רצתה שסבתה, זו שחפרה במושגים ישנים והייתה כל עולמה, תספיק ליהנות סוף סוף מהחיים, לנוח. אבל לגורל היו רעיונות אחרים. הסבתא נפלה ברחוב בדרך לקופת חולים, ואנשים עברו לידה, ממהרים לאן שהוא. מישהו עצר, שלף פתק עם מספר טלפון מהתיק, וחייג לגליה. אבל היה מאוחר מדי.
איבדתי את סבתא דרך חיים שלמה.
בלילה ההוא קרין נשארה איתי. את לא לבד! אמרה, אבל שתינו ידענו שאין באמת נחמה לצער. בסוף, אחרי ימי האבל, החיים המשיכו לרוץ קדימה.
שנים אחר כך, הייתי כבר אב לשני ילדים, נשוי לאסף תקופה מכובדת. כשהקשר נגמר, בלי דרמות, שני הצדדים הסכימו להישאר חברים. אנחנו חולקים משמורת, הילדים אצלנו, אני לפעמים אצל אסף, הוא אצלנו מה שצריך. לא תמיד קל, אבל לפחות הכול פתוח, בלי כאבים מיותרים.
טוב, אולי חלק. יום אחד קרין מגיעה, מתייפחת עם שלושה ילדים נוספים, על סף ייאוש. אני, מה תעשה? היא שואלת. איך אגדל עוד שניים לבד?! אין לי דירה, אין לי מושג איפה להתחיל. היא אישה חזקה, אבל איבדה את העוגן שלה.
לקחתי נשימה. את נכנסת עם הילדים אליי. יש מקום נסתדר.
ילדי קרין התערבבו עם שלי בבית שלנו. זה לא תמיד היה קל כל אחד עם רגשות, כאבים, קנאה קטנה, חוסר שינה, רעש בלתי נגמר. אבל עשינו כמיטב יכולתנו משהו שטיפה אחרי טיפה בונה בית.
קרין ילדה תאומות: הילה ומעיין. תוך שבוע חלתה ככל הנראה מהתשה, לא הספיקה להוסיף מילה והלב נדם. היינו אבודים.
ובאמת, זה הרבה יותר ממה שחשבתי שאוכל לשאת שניים שלי, ועוד ארבעה שהפכו גם שלי. פקידת רווחה ישבה מולי: יש לך כבוד לתת להם בית, אבל האם אתה מבין את גודל האחריות?
לא היה צריך לחשוב הרבה מבחינתי, ילדים לא מפרידים. בית בלי כולם לא אופציה. אסף עזר לי לסדר את כולם, דאג למסמכים. בסוף קיבלנו את האישור הרשמי. היינו משפחה משונה בת שישה ילדים, חברים כולם, בחום, ברעש, באהבה גדולה.
כשהימים קשים הייתי מוצא את עצמי בוכה בלילה, מתפלל לסבתא שעוד תשלח לי תשובות מלמעלה. וכמעט תמיד, ברגע הנכון, הייתה צצה בי מחשבה העצה שהיתה נותנת. לא שלמה, לא מושלמת, אבל עוזרת. והחיים התגלגלו הלאה, והילדים צמחו.
והנה, חזרה רגע להיום הילדה, הילה, חיבקה את החתולה שמצאה, וסרבה לשחרר אותה למרות כל צורחות השכנים.
תעזבו אותה, היא בסך הכול רוצה מקום, אמרתי, חייכתי ופרשתי יד אליה.
ביום ההוא תכננתי לקחת את הילדים לספארי ברמת גן, אבל במקום זה ביקרנו בוטרינר המקומי בגבעתיים. “יש לנו טיגריס משלנו,” צחקתי. ואחרי חודשיים אותה חתולה רזה נהייתה חתולה יפהפיה, שמנמנה, מתפנקת אצל כולם בסלון.
והנה כל הילדים יודעים, בלי שאצטרך להגיד: אצלנו בבית יש מקום לאהבה ותמיד יש מקום לעוד טיפה. כי כשיש אהבה, אין דבר כזה יותר מדי.
