איבדתי את הארנק שלי. החזיר אותו גבר שפניו מוכרות לי מתמונות ישנות באלבום המשפחתי. אף אחד אף פעם לא אמר מי הוא באמת.
הייתי בקניון עזריאלי כשרק אחרי שחזרתי הביתה שמתי לב: הארנק איננו. חרשתי בעצבנות את התיק, המעיל, אפילו חיפשתי באוטו כאילו יש סיכוי שצמח שם עץ כסף. כלום! הכרטיסים, התעודות, המזומן שלום ולא להתראות. התקשרתי מיד למשטרה, חסמתי חשבון, כועסת על עצמי ומלאה בחרדה כאילו שכחתי את הילד בגן.
יומיים אחרי זה, הטלפון בדלת מצלצל. “שלום, זו נגה יפית?” שואל קול גברי. “יש לי פה משהו שנראה לי ששלך. מצאתי ארנק. אפשר לעלות?”
ירדתי במדרגות, הלב דופק כמו פירים ברמזורים בתל אביב. בפתח חיכה לי גבר, בערך בן שבעים, מסודר, שיער לבן, עם מעיל כחול כהה. ביד הארנק שלי.
“היה על ספסל ליד הכניסה לקניון,” הסביר לי. “מישהו כנראה השאיר אותו שם.”
הודיתי לו, הצעתי כוס תה.
הוא סירב. אבל לפני שסובב ללכת, סקר אותי בעיניים ואמר:
“תגידי, איך קוראים לך? באמת נגה?”
הרמתי גבה והנהנתי.
הוא חייך עצוב. “חשבתי לעצמי. יש לך עיניים של לירון.”
קפאתי במקום. אמא שלי קראו לה לירון.
“סליחה, אתה מכיר את אמא שלי?” שאלתי.
הוא לקח צעד לאחור. “לא הייתי צריך פשוט דומה לה מאוד. מצטער.” וכבר עמד לצאת, כשהספקתי לומר:
“תישאר רגע. את הפנים שלך אני רואה מילדות. באחת התמונות במגירת הסכו”ם של אמא. תמיד אמרה שזה מישהו ‘מהעבר’. אבל אף פעם לא הסבירה מי.”
הוא עצר. נשם עמוק.
“פעם הייתי מאוד קרוב לאמא שלך,” לחש. “מאוד קרוב.”
הזמנתי אותו פנימה.
ישבנו במטבח. הוא אפילו לא נגע בתה.
“אמא שלך הייתה הארוסה שלי. לפני מלא שנים, ב-1972, היינו צריכים להתחתן. אבל קרה משהו”.
נשימתי נעתקה.
“אבא שלי התנגד, כל המשפחה לחצה. הייתי פחדן. ברחתי לחו”ל, לגרמניה. כשהחזרתי היא כבר הייתה עם מישהו אחר. לא רצתה לראות אותי. ואז סיפרו לי שהייתה בהריון. אבל אף אחד לא אמר אם את שלי.”
הביט בי בלי לומר מילה.
“ומה עשית אז?” שאלתי.
“פעם נסעתי לבית שלה. ראיתי אתכן מרחוק. היית קטנה, אולי בת שלוש. דומה לה. ברחתי מיד. לא היה לי אומץ. שנים עקבתי מרחוק. ראיתי אותך פעם אחת בבית קברות. יודע שזה נשמע מטורף. לא רציתי להרוס לך את החיים”.
לא ידעתי מה לומר.
“אתה חושב שאולי אתה אבא שלי?”
הנהן. “אני לא רוצה כלום ממך. רק לדעת שטוב לך.”
נשארנו לדבר עוד זמן. דיברנו על החיים, על פחדים, על איך פעם אחת של חולשה משנה חיים שלמים. כשהלך, השאיר לי מספר טלפון. ומעטפה. בפנים תמונה ישנה של אמא ושלו. צעירים, מחובקים, מאוהבים. מאחור נכתב בעט דהוי: “לתמיד ב. 1971.”
עברו כמה שבועות. עשיתי בדיקת דנ”א. יצא שהוא באמת אבא שלי.
לא סיפרתי על זה לאף אחד חוץ לבעלי. אבא, זה שגידל אותי, כבר מזמן איננו. אמא לקחה את הסוד לקבר. אבל היום אני יודעת יותר. ואני יודעת שאהבה, גם אם בשקט, משאירה סימנים. לפעמים במגירה. לפעמים במבט של זר שמחזיר לך את הארנק ומגלה לך את העבר.
