Сאותו יום שלכלבו, דובי, לקחו את הדבר היקר מכל, הוא לא נכנס יותר למלונה. ישן על האדמה העירומה, כמעט לא אוכל. גם יונתן, החבר האחרון שנשאר לו, לא הצליח להחיות אותו
עוד חודש חשוון הגיע ונכנס. בכל יום מתחתן האוויר, ירושלים מיטפטפת בעננים אפורים, אנשים עטופים במעילים צמריים, רצים אל הפלאפל הקרוב ובורחים מהגשם. התחושה של החורף ממשית, ודובי חש היטב עוד מעט ירד השלג.
“מתי יכניסו סוף סוף קש חם למלונה שלי?” הרהר דובי, נמתח על האדמה הרטובה. “יש לי מספיק פרווה כדי לא לקפוא, אבל הלילות כבר חודרים לעצמות”
הוא צפה בעצלתיים בסבלים שגררו ארגזים, מעמיסים אותם על משאיות מלאות ריח בנזין ועייפות. כלב השמירה הוותיק היה שקוף לאנשי המחסן.
“מה אתה שוכב, הא?” התפרץ עליו אבישי, שומר שהופיע לצאת לעשן. “שימנת פה לשמור, לא להתפנק כמו איזה פינצ’ר. חלאס!”
אבישי ירק, פנה ונתן לדובי מבט עקום. הכעס שלו על דובי התחיל עוד כשזה היה גור. הוא סתם לא סבל אותו.
פתאום עצרה טויוטה ירוקה כהה מול המחסן. דובי נדרך וקפץ לעמוד.
“היי, גיבור,” אמר יונתן, גבר עם כיפה, זיפים ושקיות תפוחי אדמה. “באתי לחמם לך את החיים.”
יונתן היה האדם היחיד שטיפל בדובי באמת: דיבר אליו ברוך, הביא חטיפים, היה מחביא לו דברים טובים בכיסים. גם ביום חופש לא שכח הביא סוללת קש, שלף קערת פתיתים רותחים עם נתחי עוף, והשגיח שדובי יאכל ויירגע.
אחרי שהלך, דובי שוב נותר לבד. אולי טוב הלילה בחלום הכל פחות כואב, הבדידות מתרחקת.
כשירד חושך, ניגש שוב למלונה. ואז נעצר בפתאומיות.
משני עומק הקש, נוצצות שתי עיניים ירוקות כתכשיט מוזר. נשמעה לחישה חדה וזרה.
דובי הביט בשלווה חתולה שחורת-שיערות, ענקית עיניים, עם מבט שמבקש: “אל תעז להתקרב. איתי לא מתעסקים!”
אבל דובי, כפי שכבר שכח איך לכעוס, שמח לאורחת: “המלונה צפופה, אבל אולי נצליח להידחס שנינו,” חשב באופטימיות חלומית.
הוא התקרב עוד צעד אך חתולית הכניסה כף חדה כסכין מול אפו.
“ששששש!” רשפה בלחש.
“טוב, אני אשן בפתח,” החליט דובי בפשטות, ונרדם בכניסה, שומר על ביתו.
עם שחר, קיווה לארוחת בוקר. כשהביט במלונה החתולה ישנה שם, מתוקה כמו אגדה.
“איזו חמודה היא” הרהר.
אבישי יצא, השליך לעברו שאריות יבשות וחזר פנימה. היה אמור להכין לכלב אוכל ראוי, אבל תמיד התעצל. מדובי הציפו כאבי בטן אחר כך, אבל לא נותר לו למי להתלונן.
בזמן שדובי הריח את השאריות, קלט ריח זר זו הייתה החתולה! גומעת קצה של נקניק כשליט של המקום. דובי שמח לפנק אותה, במיוחד שנראתה רזה כל כך.
כשראתה אותו, התכווצה שוב. אבל דובי רק הציע פרוסות לחם בשקט, סקרן. “אולי היא גם רעבה ללחם?” תמה.
כולו נהיה יום הדדי של הצצות: היא מלאה חשד, הוא מסוקרן בטוב-לב.
בערב, שוב השליך אבישי שאריות והחתולה הסתערה עליהם. “יו! מה זו המכשפה הזו! לכי מכאן!” צרח. החתולה ברחה מיד אל דובי. הכלב הבין נדרש להגן.
הוא חשף שיניים, סמר פרווה, הביט בעיניים קשות. אבישי לא הסתבך פסע והלך. שומר חדש שבא אחרי כן כלל לא הביט עליהם.
החתולה חלפה על דובי מבט מלא תודה חרישית. “מכשפה” הרהר דובי, “זה שם? בטח כך קוראים לה”
הוא החליט: יקרא לה מחשפה.
הקור החמיר. מחשפה הכניסה עצמה שוב לערימת הקש. דובי רצה לבדוק אם בסדר לה, וגילה: החתולה זזה מעט נתנה לו להיצמד אליה. פעם ראשונה מזה זמן שניהם ישנו רגועים, מחובקים.
מכאן נהיו בני לוויית-חיים. אכלו, ישנו ודיברו בשפת חיות שרק הם מבינים.
כשיונתן ראה לראשונה את מחשפה, לא האמין קטנטונת, רזה, לא מפחדת מהכלב הגדול. עם הזמן הבין: בין בעלי חיים יש אהבה אמיתית, ואהבה לא יודעת חשבונות או מידות.
יונתן טיפל גם במחשפה: רופא חיות, הברשה, ואוכל אמיתי עד שנראתה בריאה ופורחת אחרי שבועיים.
השלווה הופרה רק בידי אבישי. נתקע לו בראש שהחתולה מזל רע, ותכנן להפטר ממנה. פעם ניסתה להרעיל אותה דובי הריח בזמן ומנע אסון. ככה הצליח תמיד להגן עליה.
בלילה קפוא במיוחד, שכבו שניהם במלונה. דובי ליקק למחשפה פצע טרי היא הייתה נעלמת שעות ותמיד חוזרת מצולקת.
פתאום, אף שניהם התרומם ריח חריף, מוזר. דובי פרץ בקללה שריפה! המחסן בוער!
אבישי רץ בצעקות, חיפש נואשות את הטלפון שנעלם. מחשפה יללה בלחש. כשהביט ראה אותה יושבת לצד הטלפון שאיבד.
“שדה מחורבנת!” קילל ובעט בה, אך תפס את הנייד והזמין כבאים.
דובי מיהר למחשפה, שנעלמה מפני העשן. שניהם התחבאו בין השיחים, ממתינים לאש שתשקע.
הכבאים כיבו את הבערה. למחרת, דובי שמע דיבורים:
“היא רק מביאה מזל רע! עיניים שלה לא מהעולם הזה!” התרגז אבישי.
“ומה תעשה?” שאל מישהו.
“לקחת אותה ליער. וזהו.”
הלב של דובי התכווץ. הוא הצמיד את מחשפה הישנה קרוב אליו.
“מה נסגר איתך? היא תמות שם!” התקומם יונתן.
“לא איכפת לי! לא תספיק שריפה?”
“אולי באמת, חתולות שחורות מביאות מזל רע” הסכים מישהו.
“זהו, היא נשארת פה. תפסיקו להתנהג כמו ילדים,” פסק יונתן ויצא.
בבוקר התעורר דובי. רצה להריח את מחשפה לא מצא אותה. הפך את כל הקש ריק. חרש בחצר, נבח בלחישה.
מול הצריף חלף כתם שחור רק שקית מסתובבת ברוח.
הדלת נפתחה.
“מחפש אותה? כבר איננה. עושה צרות במקום אחר,” לחש אבישי. דובי הביט בו, מחפש תקווה.
“ובכלל עוד יום-יומיים תסיים ביער, אם לא עכשיו כבר גוססת.”
דובי לא הוציא אפילו יללה. גם כאב קפוא לא הצליח לצאת.
השלג ירד פתיתי חלביים כיסו את הכלב הדומם.
מאותו יום, מאז שכל עולמו נעלם דובי נשאר על האדמה, לא אכל, לא דיבר אפילו עם יונתן.
“דובי, היא עכשיו במקום טוב, באמת. חם לה, טוב לה. אתה מאמין לי?” יונתן ישב לידו, ליטף אותו ברוך.
“גם אני רוצה למקום הזה. אליה. אפשר?”
בבוקר הקודם שמע דובי אנשים מדברים עליו: “הוא הרי זקן, כבר לא מועיל. צריך כלב חדש למחסן.” דיברו עליו כמו חפץ, לא כמו בן-חיים.
איך זה נגמר, כבר לא טרח לזכור. מלבד זאת, לא היה אכפת לו כלום.
השלג הלבן מכסה אותו לגמרי. דובי עוצם עיניים, חושב: “אולי לא אפתח אותן שוב. אולי זה הסוף. כן, אני רק רוצה ללכת”
הכל נהיה דומם. לא הרגיש יותר את גופו, גם לא הרוח. ושם, ברגע החשכה הגדול שמע שוב את קולו המוכר של יונתן:
“קום, חבר. בוא, נוסעים.”
הזיכרון מתמוסס ריח של רכב מחומם, הדרך מקפצת, המוזיקה ברדיו רכה מהרגיל.
נרדם במושב האחורי.
אחרי נסיעה ארוכה, עזר יונתן לדובי לצאת החוצה, הוליך אותו עד פתח בית בעיר, בלב הגבעות של עין כרם.
“תישאר איתי, חבר.”
הכלב, עייף אך אסיר תודה, ניסה להראות שמח. יונתן חייך הבין הכל.
“בוא, תיכנס פנימה. תיכף יהיה לך קל יותר,” קרץ.
כשהדלת נפתחה, חדלו עיניו של דובי מלהיות כה כבדות ריח מוכר, עמוק, מילא את הבית.
ולפניו קפצה, קלת ותנועתית, מחשפה חברתו החסרה!
“ידעתי שהיא בסדר,” חייך יונתן. “באמת חשבת, חבר יקר, שאשאיר אותה ביער?”
אבל דובי והחתולה כבר לא שמעו. היה ביניהם המון מה לספר חלומות, שפת מבטים ארוכה ובלתי נשמעת.
ורק אחר כך, כשנרדמו מחובקים, תהה דובי פתאום מה באמת המשמעות של ‘מחשפה’?
כמעט שאל אותה. אבל זה לא משנה. מחשפה היא החברה שלי. וזה כל מה שבאמת חשוב.
