בנפש תמדוד, בשכל תבחן
וואי, בנות, אני כבר משתגעת מהחמות שלי! אתמול היא הגיעה עם סיר חמין! אתם שומעות? החמין שלי, מסתבר, לא מספיק טוב לה. הבן שלי רגיל לטעם שלי, היא אמרה! שירה דחפה את כוס הקפה ממנה וניגשה לכוס היין. אבל תגידו לי, מאיפה מגיעות הנשים האלו בכלל? אני אשכרה אהיה פעם כזו? לא, אם כן, עדיף שיזרקו אותי למדבר נגבה, שאאבד את הדרך חזרה הביתה!
תרגעי, שירי! נועה ליטפה בעדינות את ידה של שירה. אולי זה עניין של גיל… או פשוט משעמם לה. בסוף הבן שלה זה כל מה שנשאר לה בחיים. מה כבר היא יכולה לעשות חוץ מלדאוג לו יותר מדי? עזבי אותך תגידי תודה שהביאה חמין ושביקשה תוספת. פחות עבודה בשבילך, שתעשה!
חס וחלילה! היא תעבור לגור אצלנו בסוף! גם ככה מה שהיא עושה זה מספיק. זוכרת את הסט שרכשנו לפני החגים?
את מתכוונת למתנה?
כן. היא זרקה אותו!
מה זאת אומרת?! נועה שפכה בטעות תה ליד כוסה של מיכל, והמפית נרטבה לגמרי.
לא בריא! ככה אמרה. והתחתונים לא מתאימים. שירה צחקה בעצבנות. לא טרחתי לספר לה כמה שילמתי על זה, כי הייתה חוטפת לי אותו מהידיים.
אין לך סיפוק! דואגת לבריאותך, ואת כועסת. נועה פרצה בצחוק, אבל השתתקה מיד. ולמה היא בכלל בודקת לך את המגירות של ההלבשה התחתונה?
תנסי לשאול אותה! שירה זרקה את המפית על השולחן והתחילה לנגב את הלכלוך. אוי, הנה שוב! מה אני עושה?! אף פעם זה לא יורד אחר כך
תירגעי! מיכל, שהייתה בשקט עד עכשיו, לקחה לה את המפית והושיטה לה שוב את הקפה. מה קורה איתך? את מתוחה בזמן האחרון.
תאמיני לי שיש סיבה! כשהיינו בדירה השכורה היה מושלם. אף פעם לא באה. יכולתי לטייל בבית שעות ולדמיין אופנה לליין החדש, ואף אחד לא הפריע. נסי להסביר לה שעבודה מהבית זה אמיתי ורציני, ושאני מרוויחה כמעט כמו הבן שלה לא נכנס לה לראש. מאז שקנינו דירה, אני מרגישה כמו אמבה מתחת למיקרוסקופ. מגיעה מתי שבא לה, עושה מה שבא לה, כל הזמן עם “הרי עזרתי לכם במקדמה”. טוב, הבנתי, עכשיו אני עבדת עולם. שירה נשמה עמוק.
תחליפי מנעולים!
לא תעזור. דני ייתן לה מפתח בכל מקרה היא הרי אמא שלו! והעלבון… עדיף כבר להתגרש!
יו! רק זה חסר לנו! שירי, מה קרה לך? פעם היית הכי תקיפה בבית הספר! איפה הבת ההיא? נועה אמרה ברוגז.
בשטח ההחמצה שירה שתתה מהיין. טוב, צריך לקחת את עצמי בידיים ולחתוך סופית, כי בסוף הילד שלי לא ירצה להתקרב אליי בכלל. אתמול שאל למה אני כל כך עצבנית. מה אגיד לו שסבתא גורמת לי להרגיש ככה? אתן צודקות, ככה לא חיים
ברור! אולי אמצא לי יתום, שלא תהיה חמות בכלל! נועה צחקה וקראה למלצר נזמין קינוח, להרגיע את הלחץ.
יאללה. שירה ניגבה את הדמעות ופתאום חייכה. בכלל, רוצה לראות את העוגה שהכנתי לחתונה האחרונה? הפתעתי את עצמי!
הן הציצו יחד בטלפון של שירה, ופרצו בהתפעלות.
וואו! זה אמיתי? איך הצלחת את הפיסול הזה? מהמם!
סוד מקצועי. הדס הקטן עזר לי. בנה מהלגו שלו, ואני אימצתי את הרעיון. רק אל תשאלו איך סחבתי, יש לי כבר שישה הזמנות לחודשיים הקרובים. רק… לא יודעת איך אתמודד עם כל זה.
תבקשי מהחמות לשמור על הילד, שתהיה עסוקה.
נועה, חלום באספמיה! היא ישר אומרת שכואב לה הגב, הראש, או שיש לה לחץ דם.
אז שיקחו אותו לדודים שלה!
שירה עצרה. מיכל, את גאון! גם יהיה לה טוב, גם הוא יהנה, והחמין סוף סוף אצל אמא שלה. רק שאקנה לקטן כמה ממתקים, שייתן לה לרדוף אחריו
הן צחקו יחד, יודעות שבנה של שירה הופך לשד קטנטן אחרי מתוק. שירה ידעה לשמור טוב, בעיקר באירועים של הילדים.
מה איתך, מיכלי? את שקטה מדי הערב… החמות בסדר?
הזמן קצר מאז החתונה עוד לא הספיקה להגיע לשם. אמרה מיכל וצחקה. אבל שירה הרימה לי ראש. היום חושבת אולי באמת משהו חסר.
למה? אולי זכית בפיס חמות שפויה. לא כולם זוכים לדרמה כמו שירי. כזו נדירה.
אולי… מיכל נזכרה במה שאמרה לה חמותה, פנינה, ביום החתונה.
מיכלה, אני לא דובי, שלא תחשבי שחובה לך לאהוב אותי. יש דברים שצריך לקחת זמן. אצלי המשפחה הכי חשובה. אם איל נתן בך אמון סימן שמגיע לך. לא אתערב, לא אתן עצות לא מוזמנות, ואהיה שם כשתצטרכי עזרה. הכל יקרה עם הזמן.
הכנות הזו הפתיעה את מיכל.
ההיכרות עם איל הייתה בחתונה של חברים. היא ישבה בצד, כמה סנטימטרים גבוה יותר ממנו בגלל העקבים.
למה את לא תופסת את כלה? לא רוצה להתחתן?
לא. מוזר, לא?
כל הבנות רוצות טבעת, לא?
אולי. אבל אני רוצה אהבה. להיות נאהבת, לא חותמת דרכון.
ועדיין לא קופצת לתפוס זר?
מה נראה לך? בקושי עומדת על העקבים האלה, אתחיל כבר לקפוץ?
הם דיברו ערב שלם. איל ליווה אותה הביתה, נישק יד וסידר לה את המספר.
בלילה היא שיחקה בשיער תוהה מה סבתא הצדיקה שלה הייתה אומרת.
“סוף סוף!” הייתה צוחקת אסתר סבתא רכה וחזקה.
אסתר גידלה את מיכל לבד מאז שאביה נפטר ואמא עזבה לתל אביב כדי לנסות להתחיל מהתחלה. בהתחלה היו מתנות, אחר כך לא היה כלום.
מיכל הייתה נערה כואבת וכועסת, הנשמה פרקה על הסבתא. אבל תמיד חיכתה בבית צלחת מרק וחיבוק רך בסוף כל יום.
כשהיתה בת חמש עשרה, הסבתא חלתה. הרבה תקווה וסבלנות היו בבית. חברים בקושי, רק שירה ונועה. תרופות לפי השעון. סבתא, אף שבקושי דיברה, תמיד דחקה: מיכלי, תלמדי, תאבקי! אל תתני לי לדאוג!
אסתר החזיקה עוד שלוש שנים מעבר למה שניבאו הרופאים.
אמא נזכרה להגיע חודשיים אחרי ההלוויה. היא כעסה שמיכל קיבלה את הדירה והגינה הקטנה.
זה לא צודק. צריך לחלוק, מיכל.
לא. עכשיו זה רק שלי, את היית חסרה לי כל השנים.
אחרי ריב קשה, עזבה האם ולא חזרה שוב.
אחרי זמן מה, לקחה מיכל את עצמה בידיים, התמקדה בלימודים ובעבודה. נועה, שאבא שלה היה בעל בית עסק גדול, עזרה לה למצוא עבודה. יחד, שלושתן היו משפחה, במקום מה שאבד.
שנתיים אחרי הכירו איל התחתנו. נועה תפסה את הזר ובמהירות הזמינה את רותם חבר של איל לרקוד.
נרקוד?
מיכל ושירה הסתכלו מהצד והחזיקו אצבעות. זה לא עבד. חודש אחר כך, נפרדו ונסגר הסיפור.
רותם המשיך להגיע, ולנועה לא היה נעים בנוכחותו.
למה, נועה? הוא בן אדם טוב!
תיזהרי, מיכלי. הוא לא בשבילך.
משהו בעיני רותם הפחיד את נועה, ולמיכל היה קשה להבין.
עברה שנה ועוד אחת, ומיכל גילתה שהיא בהריון. היא כבר עברה תהליך ארוך של טיפולי פוריות, הרופאים אמרו שאולי לא תצליח להרות בדרך הרגילה. ופתאום, נס.
זה נס, איל! מיכל התמלאה בדמעות ביום ההולדת של איל, גם פנינה חמותה הייתה שם. זה המתנה שלך!
המתנה הכי גדולה! ענה איל ולא הבין למה פני אמו חמוצות.
מה קרה, אמא? הוא שאל בדרכם הביתה.
לא יודע, הבן שלי. זה חשוד, הכל קרה מהר מדי.
מה את רומזת?
פנינה הביטה בו ישירות.
אתה סומך על אשתך?
מה השטויות האלו, אמא?
סומך?
ברור, ואנא ממך: שלא אשמע שוב מילה כזו. תתעסקי בשמחה!
הבן שלהם, עידן, נולד. פנינה לא נדחפה לעזור, אבל כל פעם שהתבקשה באה בלי תלונות.
מיכלי, קראה נועה, קוטעת את מחשבות מיכל. בואי נחליף נושא. איך העניינים עם הבנים?
מיכל בחנה את הטלפון כבר עברו שעתיים, ועדיין פנינה לא התקשרה. באמת עלתה זהב החמות.
עכשיו, במפגש הזה לחצה עליה ‘לכי, תשברי שגרה, תני לי לשמור על עידן.
תודה, פנינה.
ובכל זאת, משהו ישב לה על הלב. ביניהן לא היה ריב, אבל תמיד היה כמו קוץ קטן קטן וחד. אי אפשר ממש לדרוך עליו ולא להיפגע.
הטלפון צלצל. קולה של פנינה נשמע עצוב כל כך, שמיכל לא זיהתה מיד.
מה שקרה אחר כך, נמחק לה מזיכרון. היא לא זכרה איך החברות ניסו להעיר אותה, איך הזמינו מונית וכיצד הגיעו. בבית, בניידות חדשה, פנינה מסרה לנועה את עידן וביקשה:
תבואי איתי, אני פוחדת
איל נהרג בתאונת דרכים. נכנס לבור שלא כוסה, התנגש ברכב כבד, ומיד הכול נגמר.
מיכל נעלמה בתוך ענן של כאב. לפעמים בכתה, לפעמים הבריקה את הדירה כמו מטורפת. היא הציעה לפנינה לעבור לגור איתם, אך פנינה העדיפה להישאר בביתו של איל.
לא יכולה, אלו החפצים שלו, החדר שלו. לעיתים נדמה לי שהוא פשוט יכנס מהדלת ויבקש חביתה.
אצלי לא ביקש.
לכל אחת יש את הזיכרון שלה, מגיע לנו שיהיה משהו רק שלנו, לא?
עידן רץ בין אמא לסבתא, מלטף, שואל לאן הלך אבא.
מיכל הבינה שכשפנינה קרובה לעידן, משתחררת אצל שתיהן מועקה, וביקשה ממנה לשמור עליו יותר.
חצי שנה אחרי, התקרב חג החנוכה, ומצבה התדרדר. זה היה אמור להיות החג הראשון שלהם יחד בהר מירון החלום של איל היה ללמוד לגלוש.
אני אכבוש את ההר, ואת תלכי לבנות איגלו עם עידן.
תלמד לעמוד קודם! ענתה בצחוק מיכל.
אותך כבר כבשתי… אז הר הגולן בקטנה!
כאבה עד שכמעט צרחה. רצתה לבטל הכל, אלא שאז פנינה הציעה:
לא חייבים למירון. ניסע כולנו את, אני ועידן לאן שירצה. הצל שלך בידיי, זה בעצם יהיה חג שאולי עידן יזכור לעד.
הסכימה.
בצפון קיבלו אותם הקור והרוח, ובמשך שבוע ירד גשם רוב הזמן. יום אחד הלכו לים. העיניים הביטו על הגלים הסוערים.
עצוב לחשה מיכל, מקפידה שהכובע של עידן לא יעוף ברוח. הוא קפץ בהתלהבות כל גל.
חזק, מיכל, סוער… ככה החיים. פנינה כיווצה את עצמה והתקרבה לחיבוק. מיכל הופתעה מעצמה עד שלקחה אותה בידיים.
טוב שיש אתכן. אמרה פנינה.
אותנו?
כן, כמעט איבדתי גם אתכן.
אני לא מבינה…
רותם! אמרה פנינה, ומיכל הצטמררה.
מה איתו?
הוא בא אחרי השבעה, סיפר שנסע, אבל חזר עם הסיפור שעידן אינו של איל. רמז שזה ממנו.
מיכל הרגישה שמישהו מכה לה ישר בראש.
ומה חשבת?
חשבת שאהיה איתכן אם הייתי מאמינה לשקר כזה? פנינה חייכה בעצב. איל נתן בך אמון מוחלט. אם תאפשרי, אשמח להיות קרובה אליכן ליותר. לא בלחץ. רק אם תרצי.
אין צורך לבקש. אנחנו משפחה. כמו שסבתא אסתר אמרה: משפחה חייבת להיות יחד, אחרת אין לה טעם בכלל.
פנינה חייכה:
גם אני לא רוצה להיות בלי טעם. חיבקה את עידן ואת מיכל. קר לך, אלוף שלי? בואי נחזור. ספרי לי עוד על סבתא אסתר, מיכל.
הלכו שתיהן בגשם, דיברו לראשונה כבת ואם. בשקט שאלה מיכל:
למה רותם אמר כזה דבר?
לא יודעת. יש אנשים שהכאב או הקנאה גוברים על הכול. רותם ואיל היו בתחרות מגיל צעיר, איל תמיד צעד לפניו. אולי זו הקנאה, אולי משהו אחר. העיקר שלא נכנענו לרוע הזה.
מיכל ידעה שלפעמים החיים מציבים מכשולים לא צפויים לפעמים זה מבחן של הלב, לפעמים של השכל.
חג פורים חלפה. מיכל מצאה זוג עקבים ישן, ניסתה לנעול ואמרה:
זה עינוי סיני!
מי שרוצה להיות יפה, צריכה לשלם. צחקה פנינה.
ומה עם נעליים שטוחות?
יושבות בארון… הצטרפי אליי, מהר, לאיחור בחתונה של נועה.
החתונה של נועה הייתה פתאומית ועמוסה, עד שירה התעסקה בעוגה ועיקמה את הפסד שלה.
היא עבדה עליה שלושה ימים! אמרה מיכל.
ועדיין טעימה. ענתה נועה.
ואת? פונה שירה למיכל. איך אצלך באמת?
טוב, טוב. אפילו שוקלת לקרוא לה אמא.
זה זמן.
מיכל הסתכלה על פנינה מחבקת את עידן באמצע הריקוד, וליבה התמלא אמא, אמרה בלחש, תחושת הודיה ממלאת אותה.
החיים לימדו את מיכל ואת חברותיה: רק כשמודדים בנפש ובשכל, אפשר גם לשרוד וגם לאהוב. משפחה היא לא תמיד מה שרצינו אבל אם בוחרים בטוב, למרות הכל, לפעמים פתאום מוצאים שהלב נפתח, דווקא ברגעים שהכי כואבים.
