איך מתחילים הכל מהתחלה
5 בדצמבר, תל אביב
לאן את יוצאת, כל כך מטופחת? שאלה אמא, שרה רוזנברג, בניסיון נואש לא להישמע כעוסה. הצצה בשעון הקיר כבר שמונה בערב. את רואה מה השעה?
ענבר רק חייכה במבוכה, מסיימת לסדר את השיער מול המראה. אחרי שהיד החלקה את קו תלתל עקשן מאחורי האוזן, הסתובבה אל אמא. עוד רגע קשה ונפיץ עומד לקרות אבל כבר למדתי, פשוט לעבור לידו בלי להתרגש.
אמא, את יודעת טוב מאוד שאני לא בת ששעשרה. אני כבר אישה וחופשייה להחליט בעצמי, בטח שלא חייבת לך דין וחשבון.
פניה של שרה התקמטו מיד, עיניה הוצפו זעם כבוש. איך היא מעיזה הילדה הזאת, בבית שלה, מתנהגת ככה?
עדיין את גרה אצלי, תזכרי! התרגשותה החריפה, קולה התרומם לצעקה. ומי ישמור על נבו, אה? שמונה שנים הוא, שובב אחד, ואת חושבת שאתנגד לבלות איתו ערב? אני לא הולכת לרדוף אחריו כל הלילה, להתחנן שיעשה שיעורים, להקשיב לטרוניות שלו! את לא מבינה כמה זה שוחק? כל פעם לא רוצה לאכול, משעמם לו, שיעורים זה עוול היסטורי ואני, חייבת שוב להתמודד עם הכל?
זהו, ענבר חתכה בחדות. ההומור העדין, תחושת השליטה כל אלה נעלמו; נחישות נוקשה הופיעה במבטה. נבו ישן אצל מיקה אל תדאגי, לא את זו שאפנה אליה לשמור על הבן שלי. לא רוצה שהוא יפנים דגם כזה של חיים. ילדים קולטים הכל, את יודעת.
שרה נצמדה אל ליבה, כאילו קיבלה מכה אנושה. בזעזוע, בקול רועד, ענתה: ככה את מדברת איתי? אני, שנתתי לך הכל! פתאום אני ‘החיה הרעה’ אחרי שתום התגרשת חזרת אליי עם הילד, הכנסתי אותך, פתחתי בית, נתתי לך חדר…
ענבר לא זזה. את כל הטריקים של אמא היא כבר מכירה. את לא שוכחת, נכון שלרשותי רבע מהדירה הזאת? היא חתכה את נאום האשמה. גם לי מותר לגור כאן בלי לבקש רשותך.
שרתה על פניה הופעת הלם לא ציפתה להתנגדות. את אין לך שום זכות לעכב אותי או למנוע ממני לחיות פה… ואני גם לא אסלח על כך שבנאדם אחד יקבע לי כל צעד.
ונחיה כאן רק זמן קצר, פנתה לעיניה, קולה בטוח. שבועות ספורים, חודש. תחזיקי מעמד, עד מהרה לא תשמעי עלי.
שרה צחקה צחוק מריר וחד, כמעט לועג. איפה תלכי? אין לך כלום! אפילו ללקחת משכנתה את לא יכולה אין לך אגורה שחוקה, ואין ממי לבקש.
הפוזה שלה כאילו היא רושמת קינה אחרונה. הבעל התוחכם שלך הצליח להשיג את הדירה על שם אמא שלו, את נשארת בלי כלום… אני מתביישת בך, ילדה שלי כל כך תמימה. כנראה נכשלתי לגדל אותך נכון.
הכל בי התכווץ אבל התאפקתי. הידיים שלי לפתו את התיק, פרקי הידיים החווירו מרוב לחץ. לא עניינך, השבתי בטון קפוא. אינני הילדה התמימה ויש לי תוכניות משלי. נבו כבר שעות אצל מיקה, ‘הסבתא המושלמת’…
בלי עוד מילה יצאתי החוצה, עקבים נוקשים על רצפת הפרקט. בכל צעד הרחקתי את עצמי מהפטרונות הזאת, מהציניות, מהקרירות. ברגע זה העיר הרגישה לי כה זרה, ולא היה אכפת לי. פשוט לברוח.
כמה פעמים חזרתי על זה בלב: למה דווקא אמא שלי כזאת? ברור לי שאנשים מבחוץ מזדעזעים אמא שלי תדמיתית מושלמת: עוזרת לשכנים, מחייכת לכולם, ידידותית, אבל מי שמכיר את שרה לעומק, יודע כל חיוך מסתיר דרישה, שליטה מוחלטת. מבחינתה רק דעתה נחשבת. ‘אני יודעת מה טוב בשבילך’, זה היה המוטו שלה מאז שאני זוכרת את עצמי.
בילדותי, אמא בחרה לי הכל: בגדים, חוגים, חברות. אפילו החברות נמדדו הבת של מי, לאיזו שכבה היא שייכת. החברה הכי טובה שלי נדחקה החוצה כי אמא שלה לא הייתה ‘ראויה’.
מגיל צעיר הפנמתי שאין לברר, לדרוש, או לשאול למה. וכשהגיע תור בחירת קריירה, אמא הכריעה: את הולכת ללמוד רפואה, תתמודדי עם הכל דם, משמרות. פסיכולוגית אולי? שטות גמורה מבחינתה. דם בחדר טיפול הייתי מתעלפת, אבל מבחינתה התחזות.
הבריחה היחידה להתחתן וללכת מהבית. כשהייתי בקושי שמונה עשרה, דורון, מישהו מהמעגל הרחוק, הציע והסכמתי בלי לחשוב. רק לצאת מסד השליטה.
נישואים שלי ושל דורון לא שרדו. בהתחלה היה כיף עצמאות, התלהבות, צחוקים. תוך שנה הכל התפרק ריבים יומיומיים, חובות, מי יקנה לחם במכולת, מי משעבד את המשכורת. דורון התחיל לחזור מאוחר, משתכר, אדיש. מה את רוצה, את סתם לחוצה, היה עונה. אחר כך הגיעו הבגידות והוא אפילו לא הסתיר שבת אחת פגש ‘מישהי’. תרצי תישארי, לא תחפשי דלת החוצה. הוא אמר.
חברה קרובה שתארח אותי וילד לא הייתה. אמא שלי, היחידה שנשארה, מקומה עלול היה להכביד. לכן פשוט נשארתי. הרגשתי תקועה, מוותרת, מבטרת על עצמי. בלילות הייתי בוכה חרש, שלא יפריע לילד.
נשארתי בַּבָּיְת לאחר עזיבת הלימודים (כמה חודשים אחרי הכניסה להריון). לא היה שכר, לא לימודים, הכל רק מלחמת קיום. כשהילד בגן, חזרתי ללימודי ערב הפעם קורס הנהלת חשבונות פשוט. לא חייבת חלומות, חייבת יציבות.
כשהרגשתי שאני נחוצה שוב לעצמי רציתי, סוף סוף, להתגרש. הגן עוזר, יש לי עיסוק, הלימודים, נבו גדל. רק דירה לשכור בתל אביב זה השקעה של אלפי שקלים בחודש. ככה נזכרתי בדירה של אמא רבע לה, רבע לי, ורק צריך להחזיק מעמד עוד כמה חודשים.
כאב לי לחשוב שכל מה שנותר לי זה לחזור לדירה שבה ראיתי בעיקר כפייה, אבל לא הייתה לי ברירה.
*
תשבי שם ותשתגעי! אמרה מיקה, חברה ותיקה, עיניה מלאות דאגה. אמא שלך לא רק שהיא קשה, גם נבו סובל ממנה. היא שוב תמרר לו את החיים…
אני שתקתי. מאחורי החלון ירד גשם ראשון, והאור במטבח של מיקה הפך הכל למקלט חם. זה זמני, עניתי, חודשיים-שלושה נשרוד ואז נמצֵא פתרון. אמא… היא תיאלץ להסתדר. בעתיד דיבורים איתה יהיו קצרצרים, רק אם אין ברירה.
ומה אז? יש לך תוכנית סודית? מיקה חשפה חיוך ספקני אך מעודד. את נשמעת בטוחה בעצמך.
גיחכתי, כמעט בסוד. יש מישהו שמגלֶה בי עניין. וזה מרגיש הזדמנות לא הרפתקה. אני לא הולכת לשתף פרטים, לא רוצה לקלקל אבל לראשונה הרבה זמן אני מרגישה שיש לי סיכוי אמיתי.
היא שתקה, מכבדת בלי להעמיס שאלות. רק בסוף הציעה: אם תרצי, תבואו אליי צפוף, אך לפחות תרגישי בבית.
חשבתי. האם זה סתם בריחה, או באמת עתיד עם מישהו טוב? הוא גרוש, אבא, יש לו ילד קצת מעל נבו. הכרנו בגינה הציבורית, שיחות נרקמו בין נדנדות. תמיד היה שם בשבילי, מעודד ומקשיב, בלי לשפוט, עוזר לעשות סדר צעצועים שנשפכו. כל כך נחמד לראות גבר שמדבר בגובה עיניים לילדים, אף פעם לא צועק אלא מסביר, מציע משחק, מקשיב.
הפעם אני לא רק בורחת אני בוחרת. אני אוהבת אותו, נבו מסתדר נהדר עם בנו, ובמרחב הזה שנבנה לאט־לאט, מרגיש לי בית חדש, בטוח, אחר.
אני מודה למיקה, בלי מילים רק מבט. תודה שיש לי אותך כשהלב מתלבט.
*
אמא צדקה בדבר אחד החזיקה אותי אצלה רק כמה שבועות. פשוט לא ידעתי כמה מהר תגיע הבשורה. מיכאל, האיש החדש בחיי, הציע נישואין. הכל התארגן במהירות מזוודות, צעצועים, מעט מאוד חפצים. העמסנו מונית ויצאנו לדרך.
נבו היה מאושר. אין יותר חוקים קפדניים, התפרצויות, טרוניות. רק חופש להיות הוא.
כששרה רוזנברג שמעה על החתונה השנייה, היא התפוצצה. “אני דורשת לפגוש אותו! אם הוא לא מתאים לי לא תהיה חתונה!” הצהירה עם המבט המפחיד הזה.
אמרתי בשקט: זו החלטה שלי. שום הכרות לא יהיה.
היא יצאה (ואו, איזה תיאטרון) זועמת עד שהרחוב כולו שמע צעקה, התלוננה על חוצפתי. פעם ראשונה ששכנים שמעו את השרשרת, הם רצו להרגיע ונבלעו תחת שטף תלונות. להרבה זמן יראו את שרה אחרת: כועסת, מבולבלת, בצד השני של המסיכה.
אבל לי סוף סוף יש כל מה שחלמתי לו לראשונה אני לא חייבת להיות אף אחד חוץ מעצמי. מיכאל עדין, נדיב, משרה ביטחון, אוהב. מובן מאליו, אבל לא עבורי: אחרי שנים של חיוך מזויף, למדתי איך באמת לאהוב.
הגשמתי גם חלום נוסף: נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב. עקשנית כל ערב אחרי העבודה, אחרי סידורי בית, פתחתי ספרי לימוד. כל ציון טוב העיר עוד ניצוץ בתקווה שלי. ואם קשה? לא נורא. אני עושה את שלי והבן שלי גדל באהבה, בבית רגוע.
ההכנסה המשותפת אפשרה לנו להתנהל יציב. לא ממש עושר, אבל ביטחון. כל שקל ששמרתי בצד היה כמו לבנה של עצמאות לא החסכון עצמו חשוב, אלא הרעיון שמישהי חדשה קמה בי.
ולפעמים, בערבים של שקט, אני זוכרת את הלילה שבו ברחתי מהבית ההוא ובמקום מרירות, עולה בי חיוך. עברתי דרך ארוכה, לבד, וניצחתי. יש לי בן אהוב, בעל קשוב, עבודה, לימודים, ולראשונה בחיי זאת הבחירה שלי.
ומי יודע מה העתיד? סוף סוף אני בוחרת בעצמי, ומוכנה לראות לאן הדרך תוביל.
