אשת הנוחות
– דבורי, את שומעת אותי? קולו של איתמר נשמע רגוע, כמעט עסקי, כאילו הוא מעדכן על משהו משעמם. “נגמר החלב”, כזה.
דבורי עמדה ליד החלון, מביטה לחצר. שם עץ שקד עתיק, שנטעה לפני עשרים ושלוש שנה, בדיוק כשהם עברו לבית הזה. העץ הלך והתפשט מאז. דבורי דווקא חשבה עליו פתאום, בלי סיבה נראית לעין.
– שומעת, ענתה.
– אני רוצה שתביני נכון. זה לא אומר שהכול רע. פשוט ככה יצא.
היא הסתובבה. איתמר ישב ליד השולחן, ידייו משולבות כמו בישיבת דירקטוריון. בן שישים ואחת, גדול, מטופח, עם היציבות הזו שרואים אצל גברים שכבר לא צריכים לדאוג על כסף. היא הכירה את הפרצוף הזה עשרים ושש שנה. ידעה איזה קמט מופיע לפני שיחה קשה, איך הוא תופס בטעות משהו מהשולחן כשהוא לחוץ. הפעם לא תופס. זה כבר משהו.
– ככה יצא, היא חזרה בעצבות על דבריו. זה הכול?
– דבורי, אל תעשי מזה…
– מזה מה?
הוא קם, פסע במטבח המרווח והמודרני, עם מטבח איטלקי שבחרו יחד לפני שמונה שנים. היא רבצה על צבע הארונות רצתה שמנת. הוא שכנע ללבן. היא בסוף הסכימה. היא הרבה פעמים הסכימה.
– אני לא חייב לך הסברים אמר אבל אני מסביר, כי אני מכבד אותך.
– מכבד…
– כן. חיינו טוב. לא חסר לנו כלום. הילדים גדלו. אני לא רוצה בלאגן.
דבורי הרגישה משהו כבד שישב לה על הלב. לא כאב, יותר כמו נימול של הבנה גדולה, שאי אפשר פתאום לקלוט לגמרי.
– אתה עוזב, אמרה, לא שאלה.
– עוזב, הוא אישר. לזמן קצר. אני צריך זמן.
– זמן… היא שוב חזרה. זו כבר השלישית. אולי כדי להפוך את המילים למובנות יותר.
איתמר ניסה להיאחז בידה. היא זזה לאחור, ממש מעט, אבל הוא שם לב.
– אל תכעסי אמר.
– אני לא כועסת.
– דבורי…
– אני לא כועסת, תמיר. אני פשוט חושבת.
עמד לידה רגע, ואז הנהן ויצא. היא שמעה אותו מתרוצץ בחדר שינה, דלת ארון נטרקת. הוא ארז משהו. “לזמן קצר”, אמר. היא הביטה בשקד וחשבה על הציפורים שכבר מתחילות לאכול את הפירות. יהיה חורף מוקדם, אמא שלה אמרה פעם. אימה מתה לפני שבע שנים, ולפעמים דבורי כבר מגלה שהיא רוצה להתקשר אליה ורק אז נזכרת.
היא הייתה בת חמישים ושמונה.
***
גליה חברה טובה שלה הגיעה מחרת בבוקר, בלי לתאם. רק התקשרה אני למטה.
– גלי, אני בפיג’מה.
– תתלבשי. מחכה.
גליה איילון חברת נפש מהאוניברסיטה, שלושים ושבע שנים ביחד, אם דקדקנים. גליה קולנית, ישירה, נטולת טקט וחן רב. לפני שלוש שנים עשתה בעצמה גירושים טעונים. בכתה, חדלה לבכות, ואז פתחה חנות קטנה לפריטי סריגה. לא הביאה מיליונים, אבל הכניס בעצמאות לא רעה וגליה אמרה שהיא מרגישה טוב יותר מאשר עשר שנים אחורה.
הן ישבו במטבח. גליה חיבקה את דבורי חזק בכניסה, ודבורי נהייתה כמעט עם דמעות אבל לא באמת בכתה.
– ספרי, גליה מזגה תה.
– את כבר יודעת.
– רוצה לשמוע ממך.
דבורי שיתפה קצרות. איתמר אמר שהוא עוזב. לזמן מה. היא לא שאלה למי. לא כי לא העלתה בדעתה אלא כי לשאול היה הופך את זה לאמיתי. ואם לא שאלה מין ערפל שברירי מתמשך.
– לא שאלת מי?
– לא.
– דבורי…
– מה?
– את יודעת?
שתיקה. בחוץ קולות, מישהו צוחק.
– כנראה ענתה. העוזרת שלו. יעל. בת שלושים ושתיים.
גליה עצרה לרגע, אחר-כך בעדינות הרבה זמן?
– אין לי מושג. שנה? אולי יותר. שמתי לב לדברים, אבל לא נתתי לעצמי לעכל.
– למה?
דבורי הביטה בספל שלה. ספל מאותה מערכת כלים שהביאו מפריז, לפני עשר שנים. טיול מוצלח היה. איתמר עוד הצחיק, החזיק לה יד בגשר.
– כי אם חושבים צריך לפעול, היא אמרה לבסוף. ולא ידעתי איך לפעול. עשרים ושש שנה אני לא עבדתי, גלי. קודם היו ילדים, אחר-כך הבית, אחר כך… פשוט ככה יצא.
– הוא פרנס אותך.
– כן. פרנס. אני טיפלתי בבית, בילדים, בהוריו כשהיו חולים. הייתי… חיפשה מילה חלק חשוב מחייו. חשבתי ככה.
– ואת כבר לא בטוחה?
– אני חושבת שהייתי “חלק נוח”. הייתי אשת נוחות. לא צעקתי, לא דרשתי. מטבח בלבן, לא שמנת. חופשה בגליל, לא באילת. ארוחת ערב בשמונה, לא שבע. הכול כך, בשבילו.
גליה שתקה, לא אופייני לה.
– את כועסת? שאלה לבסוף.
– לא. בינתיים לא. אולי יגיע אחר-כך.
– אז מה עכשיו?
דבורי חשבה רגע. בחוץ שקט. עץ השקד קפוא.
– אני מנסה להיזכר מה אני אוהבת, לחשה. לא הבית, לא חייו. אני. ואין לי תשובה מהירה. זה מוזר.
גליה הניחה ידה על ידה. לא אמרה כלום. לפעמים זה הכי הרבה.
***
יומיים אחר כך התקשרה בתה, נויה. גרה בחיפה, עם בעל ושני ילדים. פרקטית, מהירה, תמיד “בת של אבא”.
– אמא, אבא אמר לי. איך את?
– בסדר.
– אמא, “בסדר” זה לא תשובה.
– באמת בסדר. אני חושבת.
– על מה? קולה מתוח במין דרך שמראה היא כבר נגדך, רק עוד לא מודה בזה בקול.
– על כל מיני.
– אבא אומר שזה זמני. שחייבים רק קצת…
– נויה, קטעה דבורי. אני לא רוצה לדון בזה דרכך, ולא דרך יניב. זה בין אבא לביני. בסדר?
הייתה פאוזה.
– בסדר, נויה ריככה. את לבד?
– כן. טוב לי.
– רוצה שאבוא?
– לא צריך. מתי שארצה אגיד.
הניחה את הטלפון וישבה אפופה. יניב, הבן, גר בתל אביב. עוד לא התקשר. טיפוס כזה. בורח משיחות קשות. “אמא, יש לי עכשיו פרויקט” ענה מאז שהוא ילד.
היא הבינה.
דבורי הסתובבה בבית. ארבעה חדרים, מסדרון מרווח, שני חדרי שירותים. הכול יפה, מבריק. תמיד שמרה על הבית. פרחים חיים ולא פלסטיק. וילונות מתחלפים לפי עונה. במטבח ניחוח לבנדר היא עצמה עשתה שקיקי ריח.
הבית יפה. אבל זר.
לא, לא זר פשוט… כמו מוזיאון. דברים שלמים, אבל לא באמת חיים אותך.
נעמדה ליד ארון הספרים. קומה אמצעית ספרים ששלה. לא הרבה. מתנות. כמה ספרי בישול, מעט רומנים, עותק ישן של לאה גולדברג, מרופט מאז הלימודים. שלפה, פתחה אקראית. קראה כמה שורות. משהו זז בפנים, בעדינות.
היא לא קראה שירה עשרים שנה. לא היה זמן.
***
איתמר התקשר אחרי שבוע. היה לו קול של מי שנכנע כבר מזמן, אבל מתחזק עם משפטי החלטה.
– דבורי, צריך לדבר.
– דבר.
– עדיף להיפגש.
– בסדר. מתי נוח?
שקט, כאילו ציפה לתרעומת, דמעות, למה והיא לא סיפקה כלום.
– מחר בשתיים? אגיע הביתה.
– בסדר.
הגיע בול בשתיים. זה בדיוק איתמר. פדנט. היא הרתיחה מים, סתם כך לא ליצור אווירה, שבעיקר לא תרגיש את הידיים.
– את נראית טוב, החמיא והתיישב.
– תודה.
– דבורי, אני רוצה שתביני…
– תמיר, קטעתה בקור רוח בלי הקדמות. מה יש לך לומר?
המבט שלו נעצר.
– אני רוצה גירושין אמר. רשמי. אין סיבה למשוך.
– בסדר.
– בסדר?
– כן. לא אעמוד בדרכך.
– דבורי… הביט באופן שפעם הייתה חושבת דואג. כיום רואה אחרת. אני אדאג לך. הדירה שלך. אתן לך כסף. לא תחסרי.
– אתן לך כסף, שוב החזרה הזאת. אולי הרגל חדש של התקופה.
– ככה. הרי לא עבדת. את צריכה על מה לחיות.
המים רתחו. מזגה לקנקן. בנחת.
– תגיד, הגישה כוסות זוכר כשאמא שלך הייתה חולה? שלוש שנים. הייתי אצלה כל שבוע. טיפולים, קניות, רופאים. אתה היית עסוק.
– בטח שזוכר.
– וכשנויה ילדה את השנייה עם בחילות קשות חודשים גרתי אצלם, בישלתי, ניקיתי, קמתי בלילות.
– דבורי, למה זה?
– כי אמרת “אתן כסף”. כאילו אתה עושה לי טובה, כאילו לא תרמתי כלום והייתי נטל.
הוא פתח את הפה, סגר.
– זה לא מה שהתכוונתי.
– רצית להיראות טוב, לדאוג לי, היא ישבה מולו, אבל תפסיק להתנהג כאילו זה חסד. אנחנו יודעים שזה לא נכון.
הביט בה זמן רב. משהו בו נחלש.
– השתנית, אמר.
– בשבוע?
– כן, דווקא.
שתתה תה לאטה. בחוץ מישהי מאכילה יונים. זקנה עם מעיל כחול. רואה אותה יומית, לעולם לא יודעת שמה.
– בקשר לכסף אני לא מוותרת על חלקי. זה הוגן. אבל לא רוצה “לקבל” ממך כסף. זה משפיל.
– דבורי…
– לאט. תן לי. הניחה כוס. עשרים ושש שנה ניהלתי את הבית. לא צעקתי, לא הרצתי סצנות, לא דרשתי תשומת לב. טיפלתי בהכל, קיבלת שותפה שקופה, ויתרתי על קריירה כי אמרת: “למה לך תיאטרון, אני מפרנס”. וויתרתי. ובחרתי כך. לא מתחרטת. אבל זו עבודה. עבודה אמיתית. ועשיתי אותה טוב.
במטבח נדמה שקט. איתמר עיניו בשולחן.
– לא אמרתי שלא… החל, התקשתה לו המילה.
– דיברת על “לטפל” בי. ילד. אני לא ילדה. בת חמישים ושמונה.
הוא קם, ניגש לחלון, עץ השקד עומד, אדום ושלו.
– את צודקת, אמר לבסוף בשקט.
היא הופתעה.
– בוא נדבר מול עורכי דין. בנחת. בלי ריב.
– מסכימה.
לקח מעילו, רגע לפני שיצא הסתובב.
– דבורי. אני…
– אל תדבר, אמרה. אין צורך. לך.
הוא הלך. היא ישבה עוד ארוכות, ואז כתבה לגליה: “דיברתי איתו. מתגרשים. הכול בסדר”.
גליה ענתה מיד: “שאפו! בואי מחר לחנות, אראה לך צמר חדש, את הרי אהבת לרקום”.
דבורי חייכה. באמת אהבה. פעם, הרבה זמן אחורה.
***
שבועיים הבאים מין מצב מוזר. לא טוב, לא רע, פשוט… מוזר. כמו לצאת מִמְסגרת ולהיות מונחת על השולחן. אין מסגרת אין עדיין דרך.
היא באה לגליה. החנות “חוט ותפר” בשכונה, בקומת קרקע. ניחוח בד ועץ. צמר, קנבס, חוטים בקופסאות. חיוך היה לה. ליטפה חוט מוהר, כותנה, חוטי משי.
– תראי, הוציאה גליה רקמה פשוטה זה למתחילים. אפשר גם משהו יותר מאתגר.
– אני זוכרת, ענתה דבורי.
– זוכרת? שלושים שנה.
– לא שוכחים.
– נראה.
היא קנתה קנבס, חוטים, מחטים. חזרה הביתה, התישבה מול החלון. בחנה תרשים, החלה. תפרים ראשונים עקומים. פרמה. התחילה מחדש. לאט, בריכוז.
תפרה שלוש שעות, הזמן חלף בלי לשים לב.
התחושה מוזרה. טובה. פשוטה.
***
יניב התקשר בסוף אוקטובר, חודש וחצי אחרי איתמר.
– אמא, מה שלומך?
– טוב. ואתה?
– בסדר. דיברתי עם אבא.
– יניב…
– רגע, לא בחרתי צד. אבל הוא אומר שוויתרת על תמיכה. נכון?
– לא בדיוק. ויתרתי על “לקבל” נדבה. לא על מה שמגיע לי.
– אמא, את לא עובדת, את צריכה הכנסה.
– יניב, אני בת חמישים ושמונה. לא שמונים. אוכל להתגלגל לבד.
– ומה תעשי?
שאלה טובה. היא חשבה על זה. פירשה את לימודי המשחק ([זנקה], אזוריה הרגישה קומית מאוד בארץ), נשארו מאחור מזמן. אבל היא אהבה שפות. פעם דיברה צרפתית לא רע, בשנים האחרונות ראתה מדי פעם סרטים בצרפתית. לא הכול הבינה, אבל הבינה.
– עוד לא יודעת, הייתה כנה. אבל משהו אמצא.
– תאמרי אם צריכה עזרה.
– אגיד. יניב, אתה בן טוב. רק אל תנסה להציל אותי. אני לא טובעת.
הוא שתק רגע.
– טוב, אמא. תתקשרי.
אחר-כך הוציאה מחברת צרפתית ישנה, מאחורי סוודרי החורף. כתב נעימים, צעיר, בטוח. אישה אחרת כתבה.
אולי זה נכון.
***
העורך דין, שמוליק בן-דוד רגוע, מבוגר. שאל, הקשיב, הנהן.
– הזכויות מוגנות היטב. רכוש מתחלק שווה. דירה, חיסכון, חשבון. למה להתעקש דווקא עליה?
– אני רגילה לדירה הזאת. הוא הציע לי אותה.
– הוא יקבל פיצוי או את הדירה בכפר.
– סיכמנו. בלי ריב.
– נדיר, העיר.
– יודעת.
– נגיש מסמכים. בערך חודש.
יצאה לרחוב. יום נובמבר שקט, בלי גשם, שמיים נמוכים. הלכה לאורכה, סתם ככה.
העיר שלה, עיר “רגילה”, פרבר של פתח תקווה. כאן נולדה, כאן חיה עם איתמר. מכירה אותה כמו את גב ידה. איפה יש לחם טוב. איפה יש עץ תפוח בר חורף. איפה חורפים נאספים דרורים.
גם זה היה משהו קטן, פרטי, אמיתי.
נכנסה לבית קפה קטן. נעימה. הזמינה נס קפה ועוגת תפוחים. ישבה ליד חלון, הביטה החוצה. לא חשבה על משהו מיוחד.
ופתאום קלטה מזמן לא ישבה סתם ככה. בלי משימות.
בשולחן ליד שתי נשים בגילה, מדברות וצוחקות. לאחת היה צעיף סגול. לשנייה משקפיים עגולים. דבורי הביטה בהן ככה נראים חיים אמיתיים. צוחקות. שמחות. צעיף סגול.
סיימה את הקפה, השאירה טיפ, יצאה.
***
בדצמבר נויה התקשרה, אחרת לגמרי. בלי לחץ.
– אמא, באה אליך בראש השנה. לבד. בלי שי והילדים. זה בסדר?
– ברור. לאן הם?
– להורים של שי. אני אמרתי שבא לי אצל אמא. שקט הייתי לא בסדר איתך. בהתחלה. ניסיתי לתווך, “לתקן”. פתאום הבנתי שזה לא שלי.
– נויה…
– רגע, את תמיד בצל. התרגלנו שאבא מחליט. ואת כאילו… גמגמה.
– בצל?
– כן. בערך. אבל את לא פחדת. זה שינה אותי.
– שינה מה?
– לחשוב מה אני רוצה. לא שי, לא ילדים. אני. זה אגואיסטי?
– ממש לא.
– באמת?
– באמת. נויה, זה לא אגואיזם זו עצמיות.
דיברו עוד שעה שלמה. על הילדים, העבודה, על זה שהיא רוצה ללמוד ציור אבל “אין זמן”. דבורי הקשיבה וחשבה לא גאווה, הכר. כמו לראות את עצמך לא כפי שהיית אלא כפי שאת רוצה להיות.
***
נויה הגיעה ימים לפני הסילבסטר. הביאה יין, גבינות, וקפקפים מצחיקים. קישטו יחד את העץ, נויה מצחקקת על חוסר היכולת של דבורי עם ספוטיפיי. היא צחקה איתה.
היה טוב.
בערב השנה הזמינו את גליה. גליה באה עם בורקסים ענקיים וצנצנת חמוצים ביתיים. שלושתן סביב השולחן, יין, דיבורים. לא על איתמר. על הכול אחר. על חלומות, טיולים. גליה מתה על ארץ פלגי מים. נויה רצתה ים. דבורי פריז.
– פריז? גליה שאלה.
– למדתי צרפתית פעם. רוצה לבדוק מה נשאר.
– לבד?
– כנראה. או איתי. נראה.
נויה הסתכלה עליה, ארוכות. ואז חייכה.
– השתנית, אמא.
– כבר השני שאומר לי…
– הראשון אבא?
– כן.
– ואיך הרגשת כשאמר?
דבורי חשבה.
– כמו אשמה. כאילו חרגתי מהחוקים.
– ועכשיו?
– עכשיו זה מחמאה.
גליה הרימה כוס.
– לחיים על נשים שחורגות מהחוקים.
נפגשו כוסות. בחוץ זיקוקים. שנה חדשה. והיא הרגישה סוף סוף שנה שהיא שלה. באמת שלה.
***
ינואר. נרשמה לקורס צרפתית קטן, אחרי פנסיון, מרחק הליכה. קבוצה מעורבת שני סטודנטים, אשה באמצע שנות הארבעים שעמדה להגר, ומבוגר בשם עמי שחולם לקרוא את קלוֹד סימון במקור.
– כל מטרה ראויה, הכריז המורה, יוני, צעיר עם גבות הרמות.
– כל דבר שנעשה בשביל עצמך, עמי ענה לו.
דבורי הסכימה בלב.
צרפתית קשה. ידעה יותר משחשבה, אבל התחברה לאט, דקדוק בורח. עושה טעויות, ולא נורא. מזמן לא עשתה משהו לראשונה.
אחרי שלושה שיעורים יוני ישב איתה רגע.
– דבורי, את נשמעת כמעט צרפתייה. מה המקור?
– למדו אותי פעם.
– תמשיכי. את בכיוון.
יצאה, חושבת זה עדיין בתוכה. תמיד היה. רק לא נחוץ עד עכשיו.
***
מסמכי הגירושים פברואר, חרישיים, עורך דין. איתמר נראה מותש, היא שונה ממה שציפה.
– איך את? במסדרון.
– טוב.
– באמת?
– כן.
הסתכל. משהו במבטו היה… לא אשמה, לא חרטה מבוכה.
– נרשמת למשהו? גליה סיפרה.
– צרפתית, וגם לציור מים.
– לציור? אף פעם לא ציירת.
– מעכשיו כן.
הנהן, לבש מעיל. כבר ביציאה עצר.
– דבורי. אני… נגמרה לו המילה.
– איתמר, אמרה אתה אדם טוב. פשוט לא מתאימים. או לא באותו אופן. תחיה בטוב.
הסתכל, יצא.
עמדה במסדרון. מאחורי החלון פברואר, שלג, אנשים ממהרים. יום רגיל. גמרה 26 שנות נישואין. זו אמורה להיות סצנה רגשית. אבל היה שקט מוחלט.
יצאה לרחוב. ריח של גשם וחול. הרימה עיניים לשמיים. גשם עדין, ממיס בלחיים.
הלכה הביתה. בלי למהר. דרך הפארק.
***
אקוורל הרבה יותר קשה. הצבעים בורחים, נוזלים, הדף מתעקם. המורה, שלומית, אישה עם ידיים מוכתמות, משגיחה בשלווה.
– את מנסה לשלוט, אמרה זה לא יעבוד.
– אז מה כן?
– תני לצבעים לזוז. סומכים עליהם.
דבורי ניסתה. לא יצא. אחר כך קצת יותר טוב. ודפי עבודה לא מושלמים, עקומים, אבל שלה. כתמים כחולים שלה. עצים לא ישרים שלה.
פעם שלומית נעצרה מביטה על איור: עץ שקד מול החלון. פירות אדומים, ענפים כהים.
– זה אמיתי, אמרה המורה.
– זה עקום.
– עקום ואמיתי לא סותרים זה את זה.
דבורי בחנה את השקד על הנייר הוא אחר. לא זה שמול הבית. שלה. כמו שהיא רואה. לא כמו שהוא. כמו שמרגישה.
***
באביב באה נויה, עם הילדים ושי. שבוע של בילוי. בערבים היא ואמא במטבח, שי מול הטלוויזיה, הילדים ישנים.
– אמא, מאושרת?
– שאלה קשה.
– למה?
– פעם חשבתי שאני יודעת מה זה אושר: בית, משפחה, שגרה. ועכשיו… טוב לי. זה לא בדיוק אושר.
– אז מה זה?
חשבה.
– להתעורר בבוקר ושהיום שלך. לא לוח הזמנים של מישהו אחר. לא הצרכים של מישהו. רק שלך.
– זה נשמע מוזר?
– לא, לחשה נויה.
– את חושבת על עצמך?
– כן. יותר. אני רשומה עכשיו לציור מים. כמו את.
– באמת?
– כן. בימי ראשון. לשי לקח זמן, אבל התרגל.
דבורי הביטה בנויה. שלושים וארבע, חכמה, סגורה. תמיד קצת בצלו של שי. כמו שאמא הייתה פעם בצלו של אבא.
– נויה, אמרה את לא חייבת לעבור את מה שאני עברתי.
– אני לא, אמא. את נתת לי דוגמה. את לא נשברת. לא נהיית מרירה. לא עברת לגור אצלי ולהיות תלויה. פשוט… את חיה מחדש. בגיל חמישים ושמונה.
שתקה רגע.
– לא ידעתי שככה זה יוצא החוצה.
– ככה בדיוק.
– מבפנים זה מפחיד. במיוחד כשקולטים שלא מכירים חצי מזהותך. שלושים שנה ולא יכולה אפילו לבחור צבע אהוב.
– ועכשיו?
– עכשיו כן. כחול. הכחול מהאקוורל.
חייכה. התחבקו. חזק.
– אמא, כל הכבוד.
– גם לך.
***
גליה הציעה טיול לגליל העליון בעשר ימים. קבוצה קטנה, מסודרת אבל לא נוקשה. דבורי “אף פעם לא נסעתי בלי איתמר”.
– אני יודעת. לכן הזמן.
– גלי, אני לא מורגלת לטיולי קמפינג.
– צימרים רגילים. מים חמים. באה?
היא חשבה שלושה ימים. אמרה כן.
הגליל עולם אחר. אגמים, שמיים משתקפים טוב מהמציאות, עצי אורן כחולים זקופים, שקט עשיר בקולות, ציפורים, מים, רוח.
דבורי ציירה כל בוקר. מול המים. את הדפים לא מושלמים, אבל שלהם. הרגישה שזה אמיתי. אינה מחויבת לאף אחד.
ביום רביעי, מול האגם, עלה בה משהו חשוב היא פשוט לא חשבה על איתמר. לא כי הכריחה פשוט נגמר הסיפור. כמו ספר. סוגרים, לוקחים חדש.
משהו חדש. משהו טוב.
גליה הגיחה, הציצה על הציור.
– יפה.
– את באמת חושבת?
– הייתי תולה את זה אצלי.
הביטה בדף. אגם, אורנים, ערפל. טיפה עקום. חי.
– אולי אתלה, חשבה דבורי בקול.
***
בחג יום ההולדת החמישים ותשעה מסיבה קטנה; גליה, השכנה איריס, שניים מקבוצת הציור. נויה התקשרה בווידאו עם הילדות, “מזל טוב סבתא!”, מציירות לה כרטיסים.
הביטה במסך, נכדים רועשים, בת שצוחקת, וחושבת: ככה זה צריך להיות. לא רגוע וחנון. לא לפי סדר יום. רועש, קצת מבולגן אבל אמיתי.
יניב שלח כמה מאות שקלים בהעברה בביט, והודעה: “אמא, יום הולדת שמח. נבוא בקרוב.” היא חייכה. יניב תמיד אותו יניב.
גליה הרימה כוס.
– לדבורי. אישה שבשנה אחת נהייתה היא.
– תמיד הייתי אני, הפטירה דבורי.
– לא תמיד, קבעה גליה. עכשיו כן.
לא התווכחה. אולי היא צודקת.
***
באוקטובר תלתה אקוורל מהגליל על הקיר. במסגרת. מעל הספה. קודם הייתה שם הדפס ש”בחר איתמר” משהו חסר אישיות. הסירה, שמה במזווה. ואת האגם שלה במקום.
עמדה ובהתה. לא מושלם. אבל שלה. היא ציירה. היא ראתה. היא הרגישה.
וזה הרי מאפיין הכי מדויק לא מה יפה. מה שלך.
עמדה ככה, ואז הטלפון צלצל מספר לא מזוהה.
– הלו?
– דבורי כהן? זה יוני מבית הספר לשפות. השארת לי טלפון. אנחנו פותחים מועדון שיחה, ימי רביעי בערב. צרפתית. עניין אותך?
הביטה באקוורל. אגם כחול. ערפל.
– כן, תצרף אותי.
נובמבר התגנב בשקט. דבורי צעדה מתרגום שיעור צרפתית, ספר שקנתה ביד. רומן צרפתי ישן, בחרה רק בגלל הכריכה.
ליד הבנין, חיכה איתמר.
ראתה רק כשהתקרבה. הוא עמד בשולי המדרכה, מרים צווארון. ברי שנמצא פה זמן.
– שלום, אמר.
– שלום, ענתה. רגועה. פשוט.
– אפשר לדבר?
עיכבה שנייה. ואז:
– אפשר. נעלה.
עלו. הורידה מעיל, הציעה תה סירב. ישב, הביט באקוורל.
– את ציירת?
– כן.
– יפה.
– תודה.
הביט באקוורל. שתק. ואז:
– דבורי. אני… לא הסתדר לי בסוף.
חיכתה. לא עזרה.
– יעל… נעצר היא צעירה, אחרת. חשבתי שזה מה שאני צריך. מתברר שפשוט התעייפתי. לא ממך מעצמי, מהגיל שלי. עוד השתהה לא שאלת מה קרה. בכלל לא שאלת.
– זה לא ענייני.
– אולי לא. הביט בה את השתנית. לגמרי.
– נכון.
– לא יודע להסביר. תמיד היית שם… לא הערכתי. חשבתי פשוט תהיי, תמיד.
– איתמר אמרה. רכה אבל לא חמה מה רצית משיחה הזו?
התבונן בה. השפיל עיניים.
– אני לא יודע הודה. רק רציתי להגיד שטעיתי. שלא הבנתי כל השנים.
שקט.
בחוץ סתיו. עץ השקד בחצר. הציפורים כבר גמרו את הפירות, הענפים חשופים. אבל העץ עומד, יציב.
– שמעתי אותך, אמרה. תודה שאמרת.
– וזהו?
הביטה בו גבר עייף, רחוק מאוד.
– איתמר, אחזה בספר. רומן בצרפתית. עכשיו אני קוראת בצרפתית. לאט, עם מילון, אבל קוראת. אני מציירת. נוסעת לטיולים. במועדון צרפתי. ישנה עם חלון פתוח, כי אני אוהבת ככה. אוכלת מה שבא לי. שקט לא כועסת עליך. קיבלתי ממך הרבה. בית, ילדים, שנים. אבל לימדת אותי משהו נוסף יותר מדי זמן לא חייתי את חיי. גם זה חשוב.
– תחזרי? לחש. שאלה משונה. כנראה ידע.
דבורי הביטה בו, באקוורל, באותו עץ שקד.
– איתמר, ענתה אני בת חמישים ותשע. ופעם ראשונה מרגישה שאני חיה. באמת. השתהתה תרצה תה? אשים מים.
נכנסה למטבח. הביטה החוצה, בעץ השקד, בזקנה עם המעיל הכחול שמאכילה יונים.
בחדר היה שקט. אחר כך חריקת ספה. צעדים.
איתמר עמד בדלת המטבח.
– דבורי…
הסתובבה אליו.
– תגידי, את מאושרת?
מבער החלה לרתוח. רחש הולך וגובר. השקד עומד מאחורי הזכוכית, עירום וגאה.
– אני לומדת, ענתה. לומדת להיות מאושרת. זה מסובך יותר ממה שחשבתי. אבל אני לומדת.
הביט בה; היא בו. שני אנשים לא צעירים, במטבח שפעם היה משותף, וכעת רק שלה.
– זה טוב, אמר לבסוף. זה טוב מאוד, דבורי.
המים רתחו.
