אושר מורכב
– מה זאת אומרת שאנחנו מתגרשים? דניאל, אתה צוחק עליי?
מירב בהתה בבעלה ולא הבינה כלום. להתגרש? אחרי כמעט עשרים וחמש שנים יחד! בדיוק עוד שבועיים הם היו אמורים לחגוג או שכבר לא יחגגו? המחשבות התערבבו לה. ומה עם המסיבה והאורחים? ההזמנות נשלחו מזמן כולם כבר אמורים לבוא. כל המשפחה תתאסף. החברים לא מפסיקים להתקשר, לשאול מה לקנות אפילו מישהי, כמו תמרfor example, החברה הכי טובה שלה, כבר שלחה את המתנה כי היא לא תגיע. רחוק, וגם לא כדאי לה לעלות למטוס בחודש השישי. שתישאר בבית. בטח עוד ייפגשו ויחגגו שוב אחרי הלידה. תמר הרי שיחקה תפקיד לא קטן בחיים המשותפים שלהם. היא הכירה בין מירב ודניאל, חבר לספסל הלימודים שלה. בחתונה היא צרחה הכי חזק “מרור!”, תוקעת פרח בין עיניה של מירב, שבכלל לא זרקה את זר הכלה אלא פשוט הגישה לה אותו.
– מה נסגר עם אורי שלך? איך הוא עוד לא הבין איזו בחורה יש לו מולו?
– כל דבר בזמנו תמר סידרה למירב את השיער יבשיל כשתבוא השעה, מירב. ולמה לי בעל ירוק? עדיף שיגדל כהוגן. למה להסתבך עם גירושין אחרי שנתיים? ואז כל החלוקה של דירה, ילדים, קרוביםאני אוכל אותה מכל צד. לא תודה! אני אחכה לזמן הנכון.
– בקצב הזה את מסדרת מראש לשנתיים! מירב כמעט מתפוצצת מצחוק, מתבוננת איך תמר מסתכלת במראה במבט רוגז ומסדרת עיפרון שפתיים.
– אין לי עניין לעשות דברים חצי-חצי. אם כבראז עד הסוף!
– וילדים, תמר? את חושבת ישר על תאומים? ולא אחד?
– ברור! שיהיה ניסיון אחד וזהו, פעמיים באותו מאמץ. יש לי היסטוריה משפחתית וגם לאורי, זה קורה
– אבל גם תאומים צריך לגדל.
– דווקא יותר קל עם שניים, תאמיני לי, פחות דרמות. בריאים, תחרות נעימה וקבועה, תמיד יש עם מי לשחק. ואקבל את תואר “אמא השנה” על זה.
– תעצרי! מירב צחקה, אבל לא היה לה ספקתמר תשיג מה שהיא רוצה.
וכך היה. רק שמישהו למעלה כנראה החליט להוכיח לה שיש שם חוש הומור יותר מפותח, ובמקום תאומים תמר ילדה שלישיה. שמים רצו לבדוק כמה היא באמת מצליחה לשרוד.
תמר אכן שרדהובצורה יוצאת דופן. משפחת בעלה למדה להעריך אותה לגמרי. אף פעם לא חיפשה למצוא חן, תמיד דיברה במתינות, אבל כשהיה צריךמיד התייצבה ועשתה את מה שצריך. בדרך כלל זה היה לארגן את אורי, שממש לא חיפש להיות “הגיבור הגדול”. אבל על דברים בסיסיים תמר הייתה עומדת.
– יבוא זמן שנצטרך עזרהואז מה? נקבל חוסר התחשבות? אני לא רוצה להיות מופתעת. רוצה תפוחי אדמה מטוגנים עם פטריות היום? סע לאמא שלך, תסדר לה את הדלת. יקח שעתיים, לה יעשה טוב. ולעדכן אותה שאני באה בשבת לנקות תריסים.
וכשהצטרכה עזרה עם הילדים, שתי סבתות וסבא אחד עמדו לרשותה, גם בלילה. ככה תמר יכלה לגדל את השלישייה, אף על פי שבהתחלה הם היו בסיכון, ואז היא אפילו הלכה ללמוד באוניברסיטה.
– תמר! את השתגעת? מתי תספיקי הכול?
– לא יעלה על הדעת שאמא לשלושה תקבל ציון נמוך. לפחות המוח שלי יישאר חד, ואני אהיה בעלת מקצוע רחבכלכלה ומשפטים בו זמנית! למה לא?
כמובן שסיימה בהצטיינות, וגם מצאה עבודה נהדרת, ששכנעה את המעסיק שמשכורתה מספיקה למטפלת.
– תמר, אבל זה יוצא צמוד! מה יישאר לך?
– קודם כל, לא צריך מטפלת באמת, סבתות עוזרותהמעסיק לא חייב לדעת הכול. ובנוסף, מירב, אני חייבת ניסיון. אמרתאיזו תעודה שתהיה לא שווה כלום בלי ניסיון. בבסיס אין ערך כמו לניסיון. אני אשב על מינימום שצריך כמה שנים, אבל אחרי זהאני אכתיב תנאים, לא הם.
מירב עקבה בפליאה אחרי תמר. איך היא מספיקה הכול? איך לא נשברת? היא עצמה תמיד התקשתה להחליט, אפילו איזה גרביונים לגן
– אבל את, מירב, כשאת מחליטהאת יודעת שנתת את הבחירה הכי נכונה! לא כמוני אני קופצת ממקום למקום תמר ניחמה אותה את שמרנית, ואלה האנשים הכי יציבים שיש.
יציבות נו באמת! גם דניאל ידע להעריך את זה! אז איך הוא עוזב? בשביל מה? הרי היו בסך הכול חיים נורמליים. כן, העובדה שלא היו להם ילדים העיבה על הזוגיות, אבל השלימו עם זה מזמןקבעו שזה הגורל. מירב עבדה תקופה בתור מתנדבת בבית ילדים והבינה שהיא לא יכולה לאמץ ילד ממש זר. לא בגלל כסף או כוחות פיזיים, אלא כי פחדה שלא תוכל להיות אמא אמיתית. זו לא רק רצון, צריך שם משהו עמוק יותר.
– את פשוט עוד לא מצאת את הילד שלךסיוון, מנהלת בית הילדים של אחת מהעמותות שמירב התנדבה בה, הסתכלה על הילדים משחקים סביב העץ ומירב לידה בייאוש תראי, כשתפגשי את הילד הנכוןאת תדעי, ושום דבר כבר לא יעצור אותך.
– ואם לא אפגוש? אולי לא נועד לי בכלל להיות אמא?
– אז לא נועד. תאמיני, עדיף לא לקחת אחריות מיותרת. עדיף לא לנסות להיות משהו שאת לא יכולה, אחרת יהיו אומללים פעמייםגם את וגם הילד. ראיתי מקרים כאלה פה. את רואה את יניב, הילד עם הפרצוף הביישן? כבר החזירו אותו פעמיים.
– אלוהים! אבל הוא בסך הכול בן חמש! איך אפשר?
– במשפחה הראשונה נכנס ילד משלהםהחזירו אותו. ובשנייה לא הצליחו להתמודד עם כל הצרכים. נשאר בודד, וממש התאדההפסיק לאכול, בכלל לא רצה לחיות בבית. פסיכולוג עבד איתו לא עזר, פשוט החזירו.
מירב נבהלה כל-כך שבקושי עצרה את עצמה מלבקש את המסמכים של יניב. רק אחרי ששמעה את תמר, נרגעה טיפה:
– את באמת בטוחה שאת מסוגלת לאהוב ככה? שלא תישארי אחת מאלה שפנטזו על משהו ואז לא עמדו בזה? תחשבי על הילד, לא רק על עצמך. יש לי רעיוןבואי תקחי אחד מהילדים שלי לכמה ימים, תראי מה זה, תרגישי אמא, ותחליטי אם את רוצה את זה.
מירב סירבה. מאז לא חזרה לבית הילדים, אבל את יניב לא שכחה. דמותו ליוותה אותה כל הזמן, סימנה לה שאת החיים צריך לחיות ככה שלא תכאיב לאף אחד. את השיעור הזה למדה לכל החיים.
מירב חיבקה את עצמה. קור למה כל-כך קר? סך הכול סתיו בחוץ, מערכת החימום פועלת! מה הצעד הבא? לעזור לדניאל לארוז? מה, לקחת גם בגדים חמים? עוד לא נהיה ממש קר, אבל הרי מיד יהיה כמה קצר אצלנו הקיץ. פעם, אצל אמא שלה בתל אביב, בכלל לא ידעה מה זה לקפוא. כל החורף במעיל דק. רק כשיצאו לטיולים לגליל אולי מעיל חם מירב פתאום ידעההיא הכי רוצה עכשיו לאמא שלה. לצאת איתה כמה ימים להרים. רק הן והחופש רק שאמא כבר איננה. ועכשיו גם דניאל עוזב
חירות? לא רוצה חירות. היא רוצה את בעלה לידה. שיחזור הכול לאיך שזה היהקפה בבוקר, ובאמצע הלילה, כשמתחשק. שיחות עד אור הבוקר כי אי אפשר להירדם. יציאות פתאומיות לתיאטרון, לטבע שום דבר לא תוכנן. התקופות הכי טובות שלהם תמיד קרו ככה: מתוך רגע ספונטני לחלוטין. דניאל היה מתקשר באמצע היום:
– מירב, מה את עושה?
– עמוסה מלא ראיונות עבודה, אחר כך בנק.
– עזבי הכול! יוצאים לטבע?
מירב זרקה הכול, ותוך שעה הם כבר צועדים ביער, לפעמים שותקים, לפעמים מדברים בקטנההיה פשוט טוב.
הטוב הזה נגמר זה חלק מהעבר שלה. היא תמיד תזכור. הוא? כנראה לא. לו תהיה עתיד. האשה החדשה כבר בהריון ילד! זה מה ששינה הכול? או שהנישואים עצמם היו שקר? הראשוןהייתה מוכנה איכשהו לעכל, אבל השני כמה שזה שורף! כי אם כן, היא ריקה, לא אישה עשרים וחמש שנים, והוא לא חשב לרגע לא לעזוב?
מירב נעמדה במטבח, הברכיים צמודות לרדיאטור ומנסה להכריח את עצמה לעשות משהו, להסתובב. שומעת אותו מתרוצץ בבית, פותח מגירות, דלתות. היא כ”כ רעדה עד כדי כך שהעציץ היחיד על החלון, שתמר פעם הביאה לה, כבר היה על הסף ליפול. הדלת נטרקהמירב עזבה את החלון, דחפה אצבעות למשטח כאילו רצתה לשבור את השיש, ואז התיישרה, העיפה את העציץ על הרצפה וצרחה.
לא נהיה קל יותר. האדמה השחורה עם החרסים, התפזרה כאילו החזירה אותה להכרה. זה באמת מה שיש עכשיו בחייםשחור, שום אור. האור הלך. טפפה יחפה על החרסים, בלי לחשוב על הדם ברגל, נכנסה לחדר, לקחה את הפלאפון מהמטען.
– תמררר
זה לא היה בכי. זה היה קול של חיה פצועה. לא צריך היה להוסיף מילה, תמר מיד ידעה.
– דניאל הלך?
– כןןן
– אוקי. מחר אני אצלך.
– השתגעת?! מירב התעשתה מייד מהטון המוכר של תמר אל תעזי! את בסיכון הריון תראי, תמר, את ידעת?
– לא ממש. ניחשתי. בפעם ההיא שבאתם אליי, דניאל לא הצליח להביט לי בעיניים. רק עכשיו הכל הסתדר. מירב, זה בסוף לטובה, באמת.
– לטובה? החיים שלי נגמרו, תמר! הכל הלך לאיבוד. מה עכשיו?
– תקני לעצמך שמלה.
– מה?
– שמלה! את ההיא שהתלבטת לגביה. לכי עכשיו תקני. ותשלחי לי תמונה. אל תישארי בבית. תקני, ותעלי על רכבת או טיסה. אני מרגישה מצוין, נלך לטייל קצת. לא אהיה הרבה זמן פנויה.
תמר ניתקה. מירב התבוננה בהלם על המסך.
אבל היה בזה משהו. מירב נעמדה מול המראה. זו היא, והכל במקומו. לא ילדה, אבל עוד רחוקה מלהיות זקנה. סתיו, אבל לא סוף. תמר צדקה היא לא תתכנס בתוך כאב. מספיק! עכשיו היא תזוז.
הטלפון התמלא ביטולים. אחריהם עוד כמה שיחות למסעדה, לצמצם נזקים.
הגיעה גם העת לטאטא את המטבח. שכחה שיש בבית שואב, מצאה מטאטא וסמרטוט. תשתול עציץ חדש בהמשך.
השמלה האדומה ישבה בדיוק. פעם זה היה צבע של תמר התוססת, אבל הפעם שלה. עברה מול המראה וראתה מישהי אחרת – עייפה ועצובה, אבל לא שבורה. ואולי היא גם מבינה למה דניאל עזב. גם לו היה קשה. יותר משני בני זוג, הם היו חברים והכי כואב לבגוד בחבר.
הטיסה לא הייתה הכי נוחה, גם החלפה, אבל דווקא טוב. יש למה להתעסק.
הטיול עם תמר היה הצלחה. חרשו את הרי הגליל, דיברו המוןולפעמים הלכו שותקות, מפחדות לפספס משהו חשוב. לאט לאט שחרר לה. אף אחת כמו תמר לא מצליחה להחליף פרספקטיבה פתאום מה שחשבתי שחשוב, נהיה שולי; ומה שטפל, הופך עיקר.
– תחזרי. בשביל מה לך להיות לבד שם? עסק? כאילו פה אין ילדים. בשכונה החדשה הולך להיפתח עוד מרכז, כמה שתרצי תפתחי. וגם אבא שלך, בריאותו לא איתנה. הרי אמרת פעם שתרצי אותו לידך. לא תצטרכי לשנות כלום. תחשבי על זה.
מירב חשבה, והחליטה שכןעדיף ככה.
גירושין, מכירת הדירה והרכב, ענייני העסקכל אלה עברו. מירב נפגשה פעמיים עם דניאל, שמרה על קור רוח, ואז מחקה אותו מקשריה, והורתה לעצמה לשכוח.
תל אביב קיבלה אותה באביב אמיתיריח תפוחים ופריחה, שמש. נשמה קצת אוויר, קנתה דירה קרוב לאביה לא עברה לגור אצלו. ככה גברה ההבנה שיש חיים לאבא שלה האישה שפתחה את הדלת, ברכה אותה בחום כזה, שמירב שמחה שאבא לא לבד. את אהבתו לאמא היא הכירה, אבל הייתה שמחה שהוא כבר לא לבד. לראות אותו עובד בגינה, כששתיהן מכינות תה, עשה לה טוב. היא קיבלה את אהבתו החדשה בשלום.
– ואבא שלך בכלל עוד חתיך, מירב! היא שמעה מלובה.
מעגל נסגראם יש למה לצפות בהמשך. אולי גם היא תפגוש את האיש שלה? אולי הוא כבר קרוב.
שנה עברה במהירות. שני מרכזים שפתחה פעלו במלוא המרץ. המון עיסוקים, שינויים בלוק, שיער, ואפילו אימצה כלב שתמיד רצתה. ועדיין, בלילות החשוכים, התגנבה געגוע. הייתה יושבת במטבח עם תה צונן, וחולמת שדניאל יכנס, ייגע בכתף, וישאל: “מה קרה, מירב?” ותספר לו הכול.
היא ידעהאם עוזבים, חייבים לעזוב עד הסוף. אך החלק הזה של הלב לא עזב.
אפילו בעיות מס, שצצו כמעט שנתיים אחרי המכירה, שימחו אותה – הזדמנות לטפל, לזוז, משימות חדשות.
זה נפתר ביום, ונשאר עוד יום פנוי. שוטטה בעיר, נסעה לשכונה הישנה. מי משך אותה? רצתה לראות איפה הייתה מאושרת, או אולי לא.
מרכז אחד נסגר, השני פורח. עמדה והסתכלה בילדים מציירים, מורה צעיר מצחיק אותם. טוב להם, זה מה שחשוב.
עבר הבית הישן, הגינה, הפארק של שבתות. לא התכוונה להיכנס, אבל הרגליים סחבו אוטומטית בשביל.
גבר על ספסל, דוחף עגלה, נדמה לה מוכר. עשתה עוד צעד וקפאהזה דניאל. נכון, שיערו כמעט לגמרי לבן, הוא יושב באי נוחות, עיניו כבויות. מירב קלטה עד כמה הוא כואבכבוי, כמו מקווה להיעלם. היא לא יכולה שלא לעזור. הכירה אותו. רק שתהה אם יתן.
– דניאל…
הקול הרטיט אותו, הראש שקע עוד, אבל ענה:
– שלום, מירב…
היא התיישבה לידו. שאלה:
– מה שלומך?
שאלה מטופשת כל-כך. התחרטה מיד, אבל נשארה.
– לא טוב, מירב. מאוד לא טוב.
– למה?
יותר גרועאבל זה חשוב. כי אם לא תשמע, לא תשחרר.
– כי אני לבד. איבדתי הכול. קיבלתי הזדמנות, הפסדתי בה הכול, בגלל מקרה טיפשי.
– שטויות מביטה בו, יודעת, מוכנה עכשיו לוותר על שנתיים שלמות רק לשבור את המחסומים.
– יש לך ילדה היא מצביעה על העגלה.
– כן, בת. חיה. אשתי כבר איננה. הלידה גבתה ממנה הכול.
מירב התאבנה. לא היה לה חשוב שמדובר באישה האחרת. ריחמה עליה מאוד. ועל דניאל. ילדה שקטנה ישנה לה בעגלה. דניאל מנדנד אותה ומפחד שתתעורר.
שניהם שתקו זמן רב, ואחר כך התפרצו יחד לדיבור. בסוף, הילדה התעוררה וצפתה בנעליים של האורות החדשים בפארק.
מירב קמה לראות אותה, והוקסמה מהפנים הקטנות.
וכל הזמן מהדהד קולה של סיוון: “כשתפגשי את הילד שלךתביני”.
חצי שנה אחר כך, שוב המשרד של סיון. ילד כהה, עיניו עמוקות.
– יניב, אתה יודע למה באתי?
– בשבילי.
– תרצה לבוא איתי?
– לא יודע. נראה לי שגם את תחזירי.
הסתכל במירב אדיש, ניצוץ קטן כבה כששאלה, “זה הבעל שלך?” והציצה בתמונה. הסבירה, “לא, והילדהגם לא שלי”.
הניצוץ התעורר.
– זו לא ביתי, יניב. אבל אני אהיה אמא שלה, וגם שלך, אם תרצה.
– כל המבוגרים מחזירים.
– לא אני. כי אני יודעת מה זה לאבד הכול, להיות באמת לבד ולא אהוב. זה כואב.
– אני יודע
– אתה יודע מה זה אמא?
– לא.
– מישהי שלא תרשה שיכאב לבן שלה.
– את מרחמת עליי?
– לא. אני רוצה לאהוב אותך, לא לרחם. רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה שחיה תהיה לה אח גדול, חזק, אמיץ. תעזור לי?
יניב חיבר יד לשמלה האדומה לבדוק אם היא אמיתית.
– יפה.
– גם לדעתי. קניתי אותה כשכאב לי מאודעזרה לי. עכשיו אני מחבבת אדום במיוחד.
– גם אני ואני רוצה לנסות.
– לא ננסה. נעשה. אני לא אתן אותך. רק תעזור גם לי להיות אמא, כי גם אני לומדת. תסכים?
הנהון קטן. והיא נשמה עמוק.
עוד שנתיים חולפות. על השביל ההררי משפחה קטנה. ילד כהה שומר על אחות שתמיד פורצת קדימה.
– חיה, יש זאבים ביער!
– לא!
– גם דובים! רעבים!
– אמא שלהם לא מבשלת דיסה?
– לא, לא יודעת!
– אז שלנו תבשל.
– אמא! חיה אומרת לבשל דיסה לדובים!
– סולת? מירב מדדה אחריהם, מנסה להשיג את הצעדים.
– א-מא! חיה שוכחת הכל. את לא יודעת סולת. עם גושים אף חיה לא תאכל!
– איזה תחמנית! מירב חיבקה את בתה את לא אוהבת. דובים דווקא ישמחו גם עם גושים.
– תני להם ממני! חיה מחבקת אותה וגם מהדבש!
– דבש אני אוהבת לבד. תגידי, את רוצה להמשיך ככה על הידיים?
– ברור!
– אז לכי לאבא! העבירה אותה לדניאל, ליטפה את יניב מה תגיד על דיסה לדובים?
– אמא, עוד לא בא לי לחזור. אם חיה תתחיל להאכיל את החיות לא נצא מהמלון. שייתנו להן להיות רעבות קצת
מירב צחקה, הביטה סביבה.
– חיה, נדאג לדייסה בפעם הבאה. אלמד לבשל בלי גושים.
– יאללה הסכימה בקלות.
– אוי, אמא יניב סימן לאחותו פרצוף.
– אוי, חמוד חייכה מירב. תשגיח עליה. אחרת נחזור עם זאבים, דובים, ואולי גם יֶתי, ונצטרך לאמץ את כל החיות כי היא לא תשאיר אותן כאן לבד
הצחוק התגלגל, נמס בהרים, השחר העולה הבטיח להתחיל יום בהיר.
