תגיד, אתה שומע אותי? טוב, תקשיב למה שקרה בין רועי לאורית זה פשוט מטורף. אני יושבת איתו היום, בקפה קטן בנחלת בנימין, והוא נראה כזה כבוי, אתה יודע, כאילו כל העולם שלו נפל. אני זורקת לו בחצי צחוק: “נו, רועי, שוב רבתם אתה ואורית? תרפה, נשים… היום צועקות, מחר עושות לך עיניים, לא מסוגלות בלעדיך!”
והוא רק ממלמל, לא מרים עיניים: “נפרדנו.” וזהו אפילו לא מוכן לדבר על זה. אני בהלם, נשבעת לך. רועי הרי לא סתם היה איתה; הוא היה משוגע עליה. הבנאדם לא הסכים לראות אפילו כדורגל בשביל שלא להפסיד דקה איתה. כל שישי, יוצא איתה לארוחת ערב באיזה מקום מפונפן בטיילת, כל שבת לוקח אותה להצגות, מוזיאונים, דברים שעד לא מזמן היה רק מזלזל בהם. קנית לה טבעות מזהב צהוב, גולדן רינגס, פרחים, מתנות. על דירה חדשה בצפון תל אביב כבר התחילו לדבר! ותראה מה קרה הכל נגמר.
אני כזה, בא לי להגיד לו “רועי, עזוב אותך, תעבור הלאה”, אבל הוא נראה שבור לגמרי ולא רציתי ללחוץ. שיחק אותה כאילו יש לו איזה ניתוח דחוף בעבודה ותקתק על הלפטופ בלי להסתכל עליי. ראיתי כמה כואב לו זה היה ברור.
והלב שלו בכלל לא שם. הוא הרי באמת אהב אותה. לא בגלל כסף או נוחות אהבת נפש. וככה זה נגמר…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ההיכרות שלהם הייתה הכי תל אביבית שיש. אורית קפצה לשופרסל אחרי יום מתיש בהייטק ברמת החייל. הלכה לקנות קצת ירקות, גבינות, אורז כזה, שלא תצטרך להיתקע שוב באמצע שבוע בלי אוכל. עד שהגיעה לקופה, פתאום כל הסלים מלאים, שלוש שקיות כבדות, והיא מסתכלת בעלבון על האפליקציה של גט טקסי אין אף מונית בפנוי.
היא עוצרת, מניחה את השקיות, מנסה שוב להזמין, כלום. רואה מול העיניים אותה סצנה: להיגרר עם שלוש שקיות עד הבית ברחוב דיזנגוף. ואז, פתאום, קולטת מישהו עומד לידה, מחזיק בקבוק מים מינרלים טוב טעם וחבילת קפה עלית. הוא מחייך אליה כזה חיוך סופר נחמד, עיניים טובות.
הוא פונה אליה פתאום ואומר: “את צריכה טרמפ?” כאילו זה הכי טבעי בעולם.
היא די נבוכה, אבל הידיים כואבות, אז מחייכת ואומרת: “בסדר, אבל שתדע שאין קפה אצלי ואפילו תה לא!” הכל כדי לשבור קצת את המתח. הוא צוחק, צחוק אמיתי, מדבק.
“סבבה,” הוא עונה ומרגיע, “לא מחפש קפה, רק רוצה לעזור.”
ובאותו רגע, הם כבר מחוץ לסופר, הולכים לאוטו שלו איזה מאזדה חדשה כסופה. בדרך, הוא מציג את עצמו רועי והאמת? יש לו פלואו של קומיקאי. כיף איתו, דיבר, שש וחצי דקות והיא כבר לא רוצה לצאת מהאוטו. הגיעו לפתח ביתה ברחוב מול סנטר, היא מחייכת: “תודה על העזרה, היה ממש חמוד!”
הוא עונה: “אשמח להיפגש שוב.” יש שנייה מביכה כזאת. היא שולפת פתק, רושמת את המספר ונותנת לו.
ולמחרת? כבר צלצל. קבעו להיפגש במסעדה עם מוזיקה חיה במדרחוב נחלת בנימין, מין פלייס הורס כזה. היא לא האמינה כמה מהר היא נותנת לו צ’אנס.
ומאז זה התגלגל מאליו. הכל התנהל באיטיות של זוג נוח, בלי שיגעונות, אבל עם מלא חום. טיולים בטיילת, קינוחים ברמת אביב, שיחות לתוך הלילה על גג עם גולדסטאר. היא הייתה באה אליו פעמיים בשבוע, והוא חשב לעצמו: “אולי אשאל אותה לעבור אליי? הדירה ברמת החייל רחבה, יחיה לה שם טוב.”
ואז, ערב אחד במסעדה ששם נולדה האהבה שלהם, היא יושבת מולו, שותקת, מורחת כפית בעוגת גבינה. פתאום היא אומרת, כמעט בלחישה: “לא סיפרתי, כי לא חשבתי שזה יתפתח. אבל… יש לי ילד, בן שבע. הוא כל עולמי ואני לא יכולה לעזוב אותו.”
רועי כמעט בולע את הלשון מלחץ חשב אולי יש לה בעל. אבל רק ילד? הוא מתמלא בחמימות:
“וואלה, תודה לאל! חשבתי שתספרי שיש לך גבר בבית” הוא צוחק, “ילד? אני רק אשמח. תביאי אותו אלינו, נדאג לו, נעשה לו הכי הרבה כיף. רוצה שתבואו אליי, באמת יש אצלי מקום לכולם.”
אבל אורית לא ממהרת. “הבן שלי, תומר, לא רגיל שיש גבר בבית,” היא מתוודה. “הגרוש שלי פשוט נעלם, בלי טיפה של אחריות, וכשהלך, תומר פשוט התמוטט. שאל שוב ושוב, ‘מתי אבא יחזור?’ עד שבכה עצמו לישון.”
רועי שם את היד על ידה, מראה לה שהוא שם, מקשיב, באמת איתה.
“אני לא אעלם,” הוא מבטיח, “רוצה לבנות אתכם משפחה, אבל נעשה הכל בקצב שלכם. אם תומר יצטרף נהיה שלושה.”
משך עוד שבועות, אורית שהתה בחשש, עד שהציעה לו: “בוא, אולי תישאר אצלנו ללילה, פעמיים בשבוע, שתכיר את תומר. רק שיהיה לך ראש גם אמא שלי גרה איתנו. היא לא מפריעה, נשבעת!”
רועי מדמיין כבר חמות פולנית קלאסית. אבל אחרי הפעם הראשונה אצלם הוא מבין שנורית, אמא של אורית, הכי חמודה. עזרה, חיוך, בכלל לא נדחפת, יודעת מתי לשתוק, ומאוד מעריכה אותו.
אבל עם תומר? מלחמה יומיומית. ילד בן שבע, כולו עיניים גדולות, לא מסתכל לרועי, לא אומר מילה. עושה דווקא לא בא לסלון שישב, לא עונים לו בערב, הולך לחדר ונועל. ואז, כאילו במופע, מתחילות הצרות: צבע גואש במוקסינים הכי יקרים, חותך את החולצה מהעבודה ל”יצירה”, שופך תה על המחשב הנייד שעות של ייבוש ותפילה שלא נהרס כולו. כל פעם, אורית נוזפת קל, מסבירה בלחישות: “זה קשה לו.” רועי מנסה ״לספור עד עשר״, מבין שילד במצוקה, אבל תחושת ההשפלה מתגברת.
הסבלנות שלו נגמרה יום אחד בשתיים בלילה. הוא עומד עם פיג’מה יפה, מתכוון לישון, כשתומר פרץ פנימה וקפץ על המיטה עם בקבוק אקונומיקה ושפך הכל על המצעים, הכריות, הסדינים. הריח החריף מילא את הבית.
רועי לא האמין לחץ את הרצועה של המכנסיים, נשם עמוק וכמעט צעק: “למה עשית את זה?”
“תישן אצל סבתא שלך!” ענה תומר, מתריס. “פה אתה לא נשאר! אמא תחזור לחדר שלי, ואתה עוף מפה!”
ברגע הזה רועי הבין כמה לבד הוא שם, עוד רגע אחד והוא מאבד את זה הרים את החגורה והצליף באוויר, לא עליו לעצמו. תומר, ילד קטן, רץ ישר לאמא, צורח: “הוא רוצה להכות אותי! רע הוא!”
אורית עטפה אותו בידיה, הגנה בנשמתה: “רועי, אתה השתגעת?! הוא ילד, הוא רק משחק! אצלי לא מרביצים ילדים. אם תיגע בו אני עושה לך תיק במשטרה, שמעת?!”
רועי רעד מרוב עצבים, לוחש: “זו שטות אחת יותר מדי. הדברים היקרים שלי נהרסו, הסובלנות נגמרה.”
ואז קלט לא משנה מה יעשה, הבית הזה לא באמת בשבילו. תומר שונא אותו, אורית מגינה עליו בעיוורון, אין לו שם מקום. התחיל לארוז את בגדיו, זורק לגרביים את כל מה שרק הספיק, קילף עבדות.
“תזכור מה אמרתי!” הוא נבח, “פעם הבאה שתומר יערבב לך אקונומיקה בקפה, את תראי.”
אורית עמדה שם, נבוכה, לא מצליחה לדבר: “רועי, לאן אתה הולך? ומה איתנו?”
הוא פנה לה בגב: “איזה אותנו? את בוחרת רק בבן שלך. אני לא מוכן להיפגע כל יום מחדש.”
תומר עומד מאחור, בידיים קפוצות, מסתכל ישר עליו. בלי טיפת חרטה, רק בטחון עצמי וציניות. אורית רצתה להושיט יד, לעכב אותו, אבל רועי רק עוקף אותה. לוקח את התיק ויוצא. במעבר לדלת, נורית מחכה לו: ידיים משולבות, עיניים עצובות. “אני מבינה אותך, רועי,” היא אומרת ולא מנסה לעצור אותו. “גם לי קשה, אבל היא לא תשמע לי. תן לה להסתדר לבד.”
הוא עוצר לרגע למולה, משתיק, באמת רצה להתנצל, אבל המשיך החוצה. רחוב שקט בתל אביב, חצי לילה, רוחות מהים. לא מרגיש כלום חוץ מכאב ובדידות. הלך ברגל כל הדרך, נשם את האוויר הלילי, חשב לעצמו: מה אני, פראייר? למה אני צריך לקבל איפה שאני לא רצוי?
אבל הלב עיקש. נשאר לאהוב, משוגע, מתגעגע אליה, לאורית. צחוק שלה, הריח ההוא של הבושם, הרגעים האלה כשהיו שניהם לבד, בלי כל הדרמות. מרגיש שהוא חלם על משפחה ולבית, ובסוף התעורר לא למציאות אלא להתפקחות.
ובכל זאת השמש תזרח בבוקר. אולי יתקשר לאבי, יזמין אותו לים, ישב לשתות בירה ולא להתעסק בזה. ככה זה, אחי. החיים ממשיכים, גם כשרע ובסוף אתה מבין שאם לא שומרים על הגבולות שלך, החיים דורסים אותך. נשבע, יום אחד הוא שוב יחייך באמת.
