אני איתך
עומר, אני לא יודעת מה לעשות! היא לא מוכנה להקשיב לאף אחד! נתקעה לה שהיא מתכוונת ללדת! איזו ילדה, עומריק? מה פתאום עכשיו? היא בסך הכל בת תשע עשרה! כל החיים עוד לפניה! עכשיו תעזוב את האוניברסיטה ואז מה? תעבוד במכולת? אנחנו חייבים למצוא פתרון! ואתה, אתה חייב לעזור!
במה, אמא?
הקול של עומר היה כל כך קר, עד שדליה כמעט הפילה את הטלפון. אף פעם לא דיבר אליה כך! תמיד היה הבן החם, הנעים… ומה עכשיו? איפה טעתה? הרי זו לא אשמתה, זו תאיר! היא, עם האהבה שלה… ילדה טיפשה! למה לא להקשיב לאמא? טוב, אין מה להתבכיין עכשיו. את קוטפת את מה שזרעת, דליה בר-און! כל החינוך שלך, הנה הפירות. אבל למה? הרי עומר הוא בן נהדר חכם, מנומס, עוזר ותמיד שם בשבילי. נכון, עכשיו הוא גר לבד, גבר עצמאי, רק עוד לא התחתן. כמה דיברתי לו על להביא כבר משפחה, אבל אין… והרי אני רק מחכה לנכדים! כמה אפשר לחכות?
טוב, כל עוד תאיר הייתה קטנה, כל הדאגות, חוגים, תחרויות… לא נשאר זמן לחשוב על הגיל. אבל עכשיו? הבת עצמאית, אפילו כבר לא מתאמנת, תמיד עסוקה: לימודים, חברים, מתנדבת, ועכשיו יש גם “ההוא”! איזה ילד, ריבונו של עולם! מאיפה היא מצאה אותו? איזה חסר אופי כזה! אני, דליה, ראיתי ישר דרכו, אבל תאיר היא התאהבה. אף פעם לא ידעה לקרוא אנשים! לכולם היא נותנת אשראי. ניסיתי להסביר לה שזה נדיר למצוא אנשים טובים באמת לשווא. ועכשיו? מה יצא מכל זה? חגים עוד שנייה פה, ואני עם כאב ראש נורא, ועכשיו גם עומר! למה הוא מדבר אליי ככה? מה קרה לקשר שלנו?
עומר, למה אתה מדבר ככה אליי?
איפה היא, אמא? עומר מסובב את ההגה, נכנס לסמטה, מחנה את הרכב. שלוותו נעלמה מזמן, עוד מהמילה “ילד”. הידיים רועדות אוחזות בהגה, הוא מתקשה לנשום. רוצה לצעוק, כמו אז… אבל זה לא עזר אז, לא יעזור גם היום. העיקר, להרגיע את עצמו ולעשות משהו שאם לא בנו, לפחות התינוק של תאיר יחיה. אמא, מה את עושה? הרי תמיד אהבת את תאיר יותר ממני. ילדה, ועוד מאוחר, איך לא תתרגש ממנה? תאיר תמיד הייתה יפהפיה. עוד מהיום הראשון. למשפחה שלנו נולדו תינוקות כל הזמן, אצלנו זה טבעי עיניים כחולות-אפורות, גוף מוצק, תינוקי. ותאיר? עיניים ירושות, אבל כל השאר… צוואר ברבור, ידיים-רגליים פסל. אמא אז הייתה מתביישת אפילו להסתכל עליה, ואחר כך רק התהדרה בה בכל אירוע משפחתי. הילדה פשוט משכה אליה את כל המבטים.
כזו ילדה נולדת! היו נאנחות הדודות בסתר לב, מקנאות.
ואז, כשתאיר עלתה לראשונה על משטח התעמלות, בבגד גוף נוצץ, היה ברור לכולם שתאיר נולדה ליותר מלהיות סתם עוד אחת.
אמא השקיעה בקריירת ההתעמלות של תאיר, עומר התמקד בחייו, סוף סוף חופשי מהמעקב האובססיבי של אמא. היא אהבה אותו, ברור, אבל בעיקר התגאתה בו. כולם ידעו כמה “מושלם” הבן הבכור שלה, ואם מישהו שכח, מיד הזכירה:
עומרי זכה באולימפיאדה בפיזיקה! ומיד נודעים גם תוצאות המתמטיקה, אני בטוחה שהוא ינצח גם שם! אוי, זה לא מורכב, צריך פשוט להשקיע בילדים…
דליה לא ראתה כמה זה מעייף, היא חיה בעולם משלה ילדים גאונים, בעל אוהב ועבודה שהיא נהנית ממנה. לימדה אנגלית פרטית, ממש מהנשמה, וידעה להכין גם את מי שרחוק מרמה לאקדמיה למבחנים טובים ההורים המליצו עליה בכל העיר, למרות שמחירה גבוהה פי שניים מאחרים.
השאלה מה חשוב, תוצאה או כסף. מי שלא חוסך על ילדיו אצלי הם יצליחו!
עומר התפלא איך אמא מספיקה הכל, גם את תאיר, גם את הבית, גם עבודה. היא ניהלה חיים עם סדר וניהול זמנים למופת. כך חינכה גם אותו, והיום זה עוזר לו מאוד.
וגם היום, כל יומו היה מתוכנן, וטוב שכך כי החדשות שאמא נתנה לו הוציאו אותו מאיזון.
כמה זמן עבר מאז ששמע את אותו משפט?
אני בהיריון. אני לא רוצה ללדת. אני צעירה, לא מוכנה לאחריות כזו, וזה באשמתך! תסדר את זה! יש קליניקה, תדאג להעברה.
המריבה אז בינו ובין שרון זה היה נורא. ראשונה אי פעם, אחרי שלוש שנים כזוג, עומר צעק עליה, כעס ולא הבין. הרי כמה ביקש להינשא, להקים משפחה? יש דירה קטנה, רכב, עסק קטן מה עוד צריך? והוא לא איזה טייקון, וגם היא לא נסיכה. שרון, סטודנטית מהצפון, צחקה כשניסה פעם לבטא את שם המושב שלה. הכירו במקרה במסדרון היא התעצבנה עליו כי הוא רשם עם עיפרון על קיר ומנעה את דרכו. פעם ראשונה. אחר כך, אחרי הציונים, היא הזמינה אותו לחגוג יחד. וכך, אחרי שנה, עברו לגור יחד. אלא שאז נפטר סבא עומר טיפל בו, ואז ההורים החליטו למכור את הדירה הקטנה ולהחליף לשתי דירות חדשות. עומר אהב את סבא מאוד, התגעגע לקולו, לבדיחות שלו בבוקר: “קום, סטודנט, הכנתי לך ארוחת בוקר.”
סבא היה קפטן בספנות כל חייו. רק כשתמר, סבתא, נפטרה, הוא נשבר.
עוד מעט אלך גם כן. מה יש לי לעשות פה בלעדיה?
סבא, מה פתאום? מה איתי? ומה עם תאיר?
רק בשבילכם אני עוד פה, רוצה לראות מה יצא מכם…
אשתו תמיד קרא לה “יונת שלי”, ולמרות כל החיים, לא הייתה לו אף טענה אמיתית. עומר הבין אז מה זו אהבה אמתית: כזו שלא דועכת מהזמן, לא נשברת למרחקים.
הוא חלם על משהו כזה עם שרון, אבל כשהיא הושיטה יד לכרטיס בכעס, שילמה על ההפלה, ארזה ועזבה, הוא הבין שאין ביניהם כלום דומה לאהבת סבא וסבתא. רק כשגילה שחסרה לו משיכה מהחשבון, התקשר לבנק, חסם כרטיס, ונסע להורים.
אמא התפרצה, אבא היה ענייני והניח לו יד חזקה על הכתף.
נצטרך, נעזור.
ההורים לא קיבלו פרטים, עומר אמר רק שהם נפרדו. ידע שאמא תשתולל, תשנא את שרון, ולא רצה בכך. אז עדיף שיחשבו שהוא עזב. קל יותר, פשוט.
בחדרו, ער בלילה, היה לו חושך בלב. מחשבות כבדות ונוראיות. ואז תאיר נכנסה, התיישבה בשקט לידו, מחקה דמעות ונטפה חיבה.
רע לך… עומר, מה לעשות? אני רק רוצה לעזור. תגיד לי.
רק תשבי איתי. שלא אעשה שטויות.
והיא נשארה איתו כל הלילה. אולי זה מה שאמא לא הבינה הלילות, החיבוק, השיחה. פתאום תאיר, הילדה הקטנה, הפכה לאדם עמוק. היא הוציאה ממנו הכל, ובמשפטים פשוטים חיזקה אותו. הייתה בה המון חמלה, אפילו חכמה של ממש. פתאום הבין שהחיים אינם נגמרים. אולי עוד יחכה לו טוב.
תאיר, את חייבת ללמוד פסיכולוגיה!
כשהאף שלה הסמיק, הבין שצדק בניחוש. רק אמא חיפשה בה ספורטאית מצטיינת, דחפה בכל הכוח. וכמו תמיד, היא הורידה תאיר למטה, חיבקה את עומר, ורצה למטבח לבשל.
באותו יום, תאיר זכתה במקום ראשון. עלתה והפליאה הפגינה כאב, חוזק, שמחה. הפגינה בדיוק את מה שגילתה בלילה מהשיחה עם עומר.
היו דיבורים על שליחת תאיר למכון וינגייט, בשביל קידום מקצועי, אבל אז קרתה תקלה. בדרך הביתה מאימון, לא שמה לב לשני בחורים שעקבו אחריה. הבטחתה להתעקש ללכת לבד, הביאה אותה להחלטה לא להתקשר לאביה או עומר. הרי כבר לא ילדה קטנה! אבל בדיוק בפינה, כאשר כמעט הגיעה לבית, ברחה ממנה הכלבים של אותם בחורים, והיא ניסתה להמשיך ללכת, החליקה על מדרגה רטובה, נפלה, ונשברה.
התעוררה בבית החולים, אמא ישבה קפואה לידה, עיניה נפוחות.
אמא…
את ערה? דליה הסיטה מבט, ותאיר ראתה שאמא בכתה. איזה אסון, תאיר…
היא לא הבינה אמא מצטערת על השברים שיקחו זמן להחלים או על הסוף של קריירת התעמלות? חמלה אישית אמא לא נתנה לה, גם עכשיו. היא רק רצתה חיבוק, שיאמרו לה: “קטנה שלי, תחזיקי מעמד. יהיה טוב.” אבל מדליה לא קיבלה זאת. רק מעומר.
תאירקו, תחזיקי. אני אקנה לך עוגה ענקית! עכשיו מותר! נאכל עד שכואבת הבטן. או שנצא לטיול ארים אותך על הידיים. ואקנה לך קביים יפים כאלה, שאת תעגי בהם עד שתלמדי לפסיכומטרי. את עוד רוצה להיות פסיכולוגית?
הוא חיבק אותה, והיא הסתתרה בזרועותיו.
השיקום ארך זמן רב, אבל בסוף השנה הראשונה כבר לא הייתה על קביים. לפעמים הרגישה חצי בת ים, אבל לפחות קביים הלכו מהחיים. את הקביים, ורודים פנינתיים, נתנה ללנה, ממקימי ארגון המתנדבים לחיפושים. לנה נולדה עם מגבלה, אך למרות הכל מצאה משמעות, הובילה את הארגון מהבית.
לנה, אצלך אין שנ”ץ, מנוחה… תאיר, מכינה עוד ספל תה ועורכת כריכים למתנדבים.
ולמה לי? עדיף לי למלא חיים משמעותיים מאשר להיות לבד. זה העיקר, לא?
במתנדבים האלה הכירה תאיר את נועם.
חלק מהדברים שאמא צדקה נועם היה בחור אפור, כמעט לא מורגש. ולמרות זאת, עשה פי כמה מכל שאר הצוות יחד. הייתה לו היסטוריה קשה, אבל לתאיר לא סיפרה פרטים ידעה שאמא לא תבין. כשנועם הגיע לארגון, אביו החורג נעלם. שלושה ימים בקש עזרה. כשהמשטרה לא טרחה התקשר למתנדבים.
היו לו קשרים לא פשוטים עם האמא, שגידלה אותו עם הסבים. בסוף קיבל חיבוק חזק של אבא אמיתי, גנדי, אב חורגו, ודבק בו כבאביו האמיתי. אבל גם גנדי מת בפתאומיות, לבדו בפארק מזג אויר ולב עייף. המתנדבים ניסו, אבל לא יכלו להצילו.
כבר למחרת ההלוויה, נועם בא ללנה: “מה צריך לעשות? אני רוצה לעזור.”
את עומר, תאיר מיד הכירה לנועם.
אני אוהבת אותו, עומר. אולי יותר אפילו.
זה טוב, לא?
כן… רוצה להכריז עליו כילד טוב.
כשהכיר את נועם, עומר ראה וגם ההורים זה לא “מה סבתא רצתה”. תאיר גבוהה ויפה, נועם נמוך, פשוט. עומר תמך:
העיקר שהוא טוב, נכון?
דליה צקצקה, ואבא הרים מעט משקפיים, חשב רגע ואמר, “נראה”.
“נו, ראו…”
עומר מתניע, יוצא לכביש. צריך למצוא אותה. לא נראה שהיא תעשה שטות, אבל אי אפשר לדעת. בעיקר אחרי ריב כזה עם דליה, שוודאי שוב לא הקשיבה ועומר בטוח שהיא לא יודעת שנועם איננו. רק הילד, הילד עם תאיר נשאר…
טרגדיה אבסורדית, מיותרת נועם נהרג בליל שישי, שיחת טלפון עם תאיר, חוצה כביש רגע לפני מעבר, עם מעיל כהה בלילה נטול תאורה. הנהג לא ראה אותו עומר מכיר היטב את הכביש ההוא. זה קרה רק לפני יומיים. מחר ההלוויה, ותאיר שותקת, לא בוכה.
אין דמעות, עומרי. אין לי. סתם מייללת בשקט לכרית.
סיפרת להם?
לא יכולה. אמא תתחיל… לא אצליח לעמוד בזה…
למה לא סיפרה על ההריון? אולי לא ידעה בזמן? ועכשיו, למה לא אמרה?
אין תשובות.
הדירה של לנה תמיד פתוחה. עומר דופק בעדינות בדלת המטבח, כשלנה מסתובבת מהשיש, אומר:
תאיר פה?
בחדר שלי. תחבק אותה.
בחדר היה חשוך. עומר לא הדליק אור ידע שדמעותיה, אם קיימות, תכאבנה לאור.
עומר…
אני פה.
טוב…
האנחה שלה עדינה, חנוקה. עומר ניגש, מחבק אותה עם השמיכה.
אל תפחדי, קטנה שלי. אני איתך. נצליח לעבור הכל. את מרגישה שהכל נגמר, אבל לא! יהיה תינוק, תהיה חיים חדשה. והוא הוא יהיה נהדר, עם אמא ואבא כמוכם.
תאיר חוזרת לבכות, סוף סוף, חזק לכתפו של עומר.
גם אתה היית צריך להיות פסיכולוג, עומר… אתה יודע לעזור… כל כך רע לי עכשיו! אם היית מרגיש מה עובר עלי…
באותו ערב, עומר לוקח את תאיר אליו. להורים הוא מודיע תאיר תגור אצלו, ואם לא רוצים לאבד את שניהם, תכבדו את ההחלטות שלה.
הזמן הבא לא קל. ההריון של תאיר קשה, עם בחילות עד הלידה עצמה. משאים ומתנים עם ההורים דליה מתקשה להשלים עם מה שקרה, אבל אבא ממשיך להגיע, עוזר, תומך, מביא רופא מיילד מומחה.
בבוקר קר, תאיר יולדת את ויקה. יולדת מותשת, ובוכה. התינוקת צווחת בעוז, עם קול נמוך שהאחות צוחקת:
אמא עדינה, הבת בס! ממי זה הגיע?
מהאבא… תאיר מביטה בפניה של ויקה, מחייכת. הנה זה, חיים חדשים. ונועם ימשיך כאן, כי לעפעפיים של ויקה יש עיניים שלא שייכות למשפחה. היא השלמה של נועם…
שלוש שנים אחר כך.
ויקולה, בואי רגע! הבאתי לך מתנה!
עומר! שוב מתנה? תאיר מציצה מהמטבח, ידה מקומחת. זה לא יום הולדת, זה רק חג. אל תעריף לי את הילדה.
מותר לי! בשביל זה יש דודים וסנדקים! המתנה הראשונה מהדוד, זו מהסנדק!
ויקה עוזבת את החתול הרפוי שלה מנקה לו את הזנב במרץ, חתול שמנמן ששרד את כל השגעונות שלה. עומר מכר את דירתו וקנה שתי דירות קטנות, אחת לו ולאחותו, שיהיה קרוב אליה.
העיניים החכמות של ויקה ננעצות בקופסה שעומר אוחז, והיא זורחת כשפותח אותה קופסת קישוטי זכוכית מרהיבות.
את רוצה?
בטח! הבאתי לך. בואי נתלה יחד.
תאיר, ידיים נקיות, מצטרפת כשהוא מרימה את ויקה שתוכל להניח את מפצח האגוזים על העץ.
וואו, איזה יופי! עומר תיזהר, זה זכוכית! ואם תשבור?
לא נורא! אני כבר יודע איפה להשיג עוד. תראי איך ויקה נהנית!
הילדה הקטנה, יושבת מול העץ, מחבקת חתול אחד, מספרת לו סיפור מהיר, חצאי מילים, לקצב ליבה. בתיאטרון היו אתמול עם עומר, היום היא כל היום רוקדת.
נראה לי שכבר לא צריכים אותנו פה…
אמרתי שהיא קטנה מדי בשביל תיאטרון, טעות שלי. מי היה מאמין שהילדה שלי כזו רגועה?
עומר מסתכל עליה בקריצה, צוחק.
נבדוק מי רגוע באמת כשתנסי להרדים אותה הלילה! תאכילי אותי? צריך להגיע עוד לעבודה.
לא תישאר? ההורים מגיעים!
שיהנו מהנכדה. אני עוד אחזור. צריך להחליף את החתול, שלא תתעמר בו יותר מדי.
אמא שלך כבר חיפשה לוויקה חוג בלט.
יואו!
כן, נו. מה נעשה?
נחשוב על משהו! ננתב את האנרגיות של הסבתא.
ואם לא ילך?
את אמא, אני הגב שלך ביחד היא לא תנצח אותנו.
בטוח?
בטוח. מתי תקבלו שיאכילו אותי?
כאילו אני אשאיר אותך רעב! אתה באמת צריך להתחתן כבר! מי תאכיל אותך?
נמאס לי, כולן לוחצות! מתי תבוא הכלה?
עוד אחכה לאחיינים…
אוי, נשים!
בדיוק אז, דמות מרי מסתובבת על העץ, ויקה מזמזמת, החתול מפנה לה דרך אולי כי מוגש לה עתיד של פלאים ואולי, יום אחד, תצא מפה הישראלית הבאה על הבמה הגדולה בעולם.
