אחרי שאני אלך לעולמי, תצטרכי לעזוב. אני משאיר את הדירה לבן שלי…
סליחה, עדינה, אבל אחרי שאני אלך לעולמי תצטרכי לעזוב את הדירה, יוסף פנה אל אשתו בקור רוח אני מוריש אותה לבן שלי. כבר דאגתי לכל מה שצריך אצל עורך הדין. אני מקווה שאת לא כועסת עליי? יש לך ילדים משלך הם ידאגו לך.
החיים טלטלו את עדינה לא מעט. גדלה בבית ילדים, לא הכירה הורים. התחתנה מוקדם מתוך אהבה גדולה, אך האושר לא הגיע. שלושים וחמש שנים חלפו מאז, והיא, אז אישה צעירה ואם לשני ילדים קטנים, התאלמנה באסון בעלה, נועם, נספה בטרגדיה. במשך חמש שנים חיה לבדה, עבדה קשה כדי שלא יחסר כלום לילדים. למזלה, קיבלה את דירת בעלה בירושה, שהייתה להם בית יציב.
באותן שנים הכירה את יוסף, גבר בוגר ממנה בשלוש עשרה שנים, בעל דירת ארבעה חדרים ומשכורת נאה. מהר מאוד הציע לה לעבור לגור יחד. יוסף הסתדר מיידית עם בני עדינה. הבת הבכורה, לירז, היתה חשדנית בהתחלה, אבל יוסף כבש את אמונה. הבן הצעיר, עידו, מיד התחיל לקרוא לו אבא. יוסף גידל את ילדי עדינה כאילו היו שלו הקדיש להם זמן, משאבים, לב. לירז ועידו היו אסירי תודה לו על ילדותם המאושרת.
***
עידו ולירז כבר מזמן עזבו את הבית. לירז נישאה מוקדם, עפה מהקן. עידו, שתמיד חלם להתגייס לקרבי, גם הוא עזב מזמן. לפני עשר שנים עדינה זימנה את ילדיה לדיון חשוב.
אני רוצה למכור את הדירה שלנו אמרה בדירת יוסף צריך לעשות שיפוץ גדול, להחליף צנרת, ריהוט ישן, הכול בלוי. הדירה ההיא ריקה שנים, אין בה שימוש. מה דעתכם שנמכור אותה ונחלק את הכסף?
לירז משכה בכתפיה:
אין לי התנגדות. לא אכפת לי מהדירה, אבל את הכסף, אמא, אני אשמח לקבל. את יודעת שצריך לטפל בבני.
הבן הבכור של לירז סבל ממחלה גנטית שפגעה לו בניידות, והטיפולים המתמשכים עלו סכומים לא קטנים. עידו תמך באחותו:
גם לי אין בעיה. את החלק שלי, תני ללירז. שתיקח את רן לטיפולים. לי כבר יש דירה משלי, והמשכנתא יורדת לאיטה. הבריאות של האחיין שלי חשובה יותר.
עדינה מכרה את הדירה, חצי נתנה ללירז, ומהשאר שיפצה את דירת יוסף החליפה הכל מהשקעים ועד הכיורים; קנתה רהיטים ומכשירי חשמל על חשבונה. אז עוד לא ידעה שהשקיעה לשווא בבית לא שלה. אחרי שלושים שנה של חיים משותפים, יוסף יפנה נגדה.
בעיות הבריאות של יוסף הוחרפו לפני ארבע שנים. התלונן תכופות על ברכיים כואבות, לעיתים לא הצליח אפילו לקום מהמיטה. עדינה לחצה:
יוסי, מה יהיה? לך לרופא, תיבדק. נלך יחד אם צריך. למה אתה מתעקש?
יוסף משך בכתפיו:
את יודעת שייתנו לי תרופות יקרות שלא עוזרות. תמיד כאב לי כאן, אבל לא כמו עכשיו.
לירז אהבה את יוסף כמו אב, לא יכלה להישאר אדישה. היא ועדינה לקחו אותו לרופא. כשחזרו מהבדיקה, הרופא הזהיר:
המצב לא פשוט. חייבים טיפול. הכאב והמשקל לא תורמים, כדאי להפחית.
עדינה ארגנה תפריט דיאטטי, בישלה אוכל בריא, הדירה את השוקולד והביאה לו רק פירות יבשים. יוסף התעקש:
אלה שטויות! אני לא מוכן לחיות על עשבים. אני לא שמן, זה הגיל! תני שוקולד ותניחי לי.
עדינה לא ויתרה, התעקשה, שכנעה, איימה ולבסוף הסכים לטיפול ולתזונה. התרופות עזרו זמנית בלבד, כאביו שבו, התקשה לזוז. הלב התחיל להציק, לחץ הדם הרקיע שחקים. לירז ועידו בילו אצלו כמה שיכלו.
***
יוסף לחם על חייו שנים. היו תקופות של שיפור ושל רגרסיה. עדינה לא עזבה לרגע, אפילו לא עלה בדעתה לוותר עליו. חצי שנה קודם, יוסף אושפז שוב. עדינה חיה בבית החולים. ערב אחד, בשוך הרעש, דפק צעיר זר על דלתה. בתווי פניו ראתה משהו מוכר.
ערב טוב, אשמח לראות את יוסף כהן, אמר.
ערב טוב, השיבה עדינה, מסירה ידיים מהסינר יוסף לא בבית. מי אתה?
שמי דניאל. אני הבן של יוסף.
עדינה נדהמה אלא היה דמיון מדהים ליוסף בצעירותו. דניאל ראה את מבוכתה:
תוכלי לומר מתי יגיע? אני מאוד רוצה לראות אותו. מזמן לא נפגשנו.
עדינה פתחה בפניו את הדלת:
כנס, דניאל. אסביר לך הכל.
דניאל הקשיב והגיב בעצב:
אבא תמיד היה… עקשן. עצוב לראות איך הזמן משנה אותנו. אשמח להצטרף אלייך לבית החולים.
בוודאי, חייכה עדינה אני בטוחה שיסמח לראותך.
עדינה לא ידעה שדניאל קיים יוסף מעולם לא דיבר על נישואיו הקודמים או על ילד. להפך, התלונן שלא היו לו ילדים משלו, ועדינה לא הצליחה להרות שוב.
יוסף התקשה לזהות את דניאל. הביקור היה קצר, אחריו שִׂחֵף יוסף בפני עדינה על העבר:
עם אמו של דניאל הייתי ארבע שנים. עזבתי כשהיה בן שלוש. אהבתי אותה, אבל בגדה בי עם בן דוד שלי. תפסתי אותם. אחר כך נישאה לבן דוד ודרשה שלא אתערב. ניסיתי לראות את דניאל, חיכיתי ליד בית הספר, חטפתי איומים. אחרי שנתיים ויתרתי. שלושים שנה עברו עכשיו, הוא בעצמו מצא אותי. אני לא יודע איך להתייחס אליו.
יוסי, הוא מהדם שלך אמרה עדינה, אי אפשר לזרוק ילדים. פתח לו דלת לליבך.
יוסף הקשיב, התחיל ליצור קשר עם דניאל, שהפך לבן בית. גם לירז ועידו קיבלו אותו.
עדינה שמחה. דניאל ביקר כל שבוע, יוסף ודניאל היו מדברים שעות. הדלת תמיד חצי סגורה, עדינה לא האזינה לשיחות.
ליוסף ועדינה הייתה כרית ביטחון, רוב הכסף מהדירה שמכרה עדינה הופקד בחשבון שחסכה עליו כל חודש. יוסף לא עבד כבר שנים, רק עדינה פרנסה.
הגישה לחשבון הייתה בעיקר בידי עדינה, שלא בדקה אותו ביומיום. יום אחד, נעצר מבטה על SMS מהבנק.
לא משכתי כסף, הרהרה ויוסף לא יצא מהבית. מי חתם במשיכה של 150,000 ש”ח? איפה הכרטיס?!
נכנסה נסערת אל יוסף:
איפה הכרטיס? קיבלנו SMS מישהו משך 150 אלף שקל! צריך לקרוא למשטרה!
יוסף הבליג:
נתתי את הכרטיס לדניאל. הוא היה צריך כסף, אז עזרתי לו.
עדינה התמוטטה לכיסא:
למה לא סיפרת לי? ואיזה בעיות יש לו, שצריך סכום כזה?
עדינה, זה לא עניינך קטע יוסף בני ביקש עזרה, עזרתי לו. למה זה מפריע לך?
יוסף, שבזמן האחרון הפך גס רוח, הרים עליה קול. עדינה התאפקה, נשארה רגועה:
ואיפה הכרטיס עכשיו?
אצל דניאל! אמרתי לך! כעס.
תבקש עכשיו שיחזיר את הכרטיס! אלה כספי חירום שלנו. אני לא רוצה שיגיעו לאדם אחר.
הוא הבן שלי! התפרץ יוסף בן משפחה! את מאשימה אותו במשהו? שימשיך להשתמש, לא תחזירי כלום!
עדינה, תמיד שקולה, עכשיו זעמה:
יוסי, בן שלך לא צריך להשתמש בכסף שלי! בדקת כמה הכנסתי לחשבון בשנים האחרונות? כמה הכנסת אתה? בקושי שקל! תסביר לו שיחזיר מיד!
יוסף צעק, ועדינה סגרה את החשבון בבנק מיד. בערב דניאל האיץ בו:
אבא, הכרטיס לא עובד! אי אפשר למשוך!
נכון, פנתה עדינה לדניאל, חסמתי אותו. עזרנו אבל לא מתכוונים לרוקן את החסכונות שלנו. מעכשיו כל עניין כלכלי איתי בלבד.
דניאל עזב פגוע, יוסף האשים אותה שוב. הריב חריף, ועדינה לראשונה מזה שנים, הרגישה עייפה ממנו. כה הרבה נתנה ואפילו תודה לא שמעה.
***
חלפו ימים. דניאל לא ביקר כלל. השקט של יוסף העיק, כדרכו כשהתעצבן פשוט התעלם. עדינה אספה את הלפטופ וברחה ללירז.
הגיע הזמן שיוסי יחשוב על ההתנהגות שלו, חשבה אולי דרכינו נפרדות.
נסעה בבוקר, חזרה בלילה. להפתעתה, יוסף היה במצב רוח נהדר. התחילה לשוחח:
איך עבר היום?
ככה, משך בכתפיו דניאל היה, נסענו פה ושם. ממש התעייפתי.
עדינה לא שאלה עוד. אחרי רגעים של שתיקה הוסיף:
אני מקווה שלא תכעסי עליי…
למה שאכעס? שאלה.
הייתי היום אצל עורך הדין. העברתי את הדירה להורים בדמי מפתח על שם דניאל.
עדינה צמצמה עיניים:
ובזכות מה, אם אפשר לשאול?
דניאל הוא הבן שלי, היורש שלי, אין לי ילדים ביולוגיים אחרים. כשתסתיים דרכי, רק הוא יקבל את הדירה. דרך אגב, עדינה אולי תתחילי לחשוב לאן תלכי? אל עידו או אל לירז?
פגיעה ננעצה בליבה של עדינה. על פי חוק אולי אינה זכאית לחצי, אבל בהגינות הכול כאן פרי יגיע כפיה: הרהיטים, השיפוץ, המים הזורמים, ואפילו הווילונות במקלחת. כל מה שפיארה עכשיו צריך להימסר לזר.
תודה, יוסי לחשה כנראה אתה צודק. צריך לדאוג לעתיד. תתקשר לדניאל, שיבוא לעזור לך. מישהו צריך לשרת אותך.
מה? למה שיגור פה? יוסף התבלבל.
לא יודעת, נענתה, תוך שהחלה לארוז לא תישאר לבד, הבן שלך יעסיק אותך בערבים.
ולאן את הולכת? חיוורונו התפשט.
אין מה להסביר, יוסי. אני מפרקת את הזוגיות שלנו. פורשת לחיים שלי, עם הילדים. הלילה אני עוברת.
עדינה עברה לעידו, שמצא לה חדר בדירה. גם לירז הציעה לה מקום, אך עדינה סירבה להכביד. יוסף התנגד לגירושים ולבסוף נאלץ להשלים עם פסק הדין. בעיני יוסף ובנו, עדינה נותרה “ציידת דירות” אבל הלב שלה ידע: היא חיה ביושרה, נתנה את כל כולה ולא נשארה לשאת עוול.
