פשוט להמשיך לחיות
יומני,
לפני כמה שנים, היה לנו בית פרטי בהרי ירושלים, עם מרפסת גדולה שטופת שמש. אחותי הקטנה, טליה ילדה סקרנית עם צמות עבות מתנפנפות לכל כיוון התרוצצה שם יחד עם הכלבה שלנו, בר. העיניים שלה הבריקו מרוב שמחה, ולחייה הוורדרדות העידו על שעות של משחקים באוויר הצח.
באותו יום הייתי בדרך לצאת אחרי שבת אצל המשפחה, ותוך שאני יורד בגרם המדרגות, טליה חצתה פתאום את המרפסת בריצה, עצרה לידי בקפיצה קטנה ותפסה לי חזק ביד עם כפות ידיה החמות.
היא זקפה אלי את הראש והביטה בעיניי באומץ תמים, ואז צחקה בקול גבוה ומתגלגל:
אני לא אתן לך ללכת לשום מקום! כשתהיה גדולה אני אתחתן איתך, חכה לי!
נשארתי במקום, מבולבל לרגע. היה משהו אותנטי בכוונה של הילדה הזו, שהעלה לי חיוך רחב. ליטפתי לה בעדינות את הצמות, כבר קצת פרועות מהמשחקים בחוץ, ועניתי לה בנועם:
אני אחכה.
ואז, התכופפתי אליה שגובה העיניים שלנו השתווה, ואמרתי:
בינתיים, תתאמצי בלימודים ותשמעי בקול ההורים. כדי שתהיי ראויה להיות הכלה שלי.
הצלחתי לא לשבור את החיוך. דיברתי אליה כחבר טוב, מידי פעם מפנה לה עצה בהומור. היא חשבה על המילים שלי, ואז נענעה את ראשה בהתלהבות וחיזקה את האחיזה בידי.
טוב! אני אהיה הכי טובה!
היה באוויר ריח חריף של ילדות, שמש חורפית חמימה, וצחוק של ילדה שמאמינה שהעולם פשוט ומלא קסם.
************************
עברו שנים.
יום אחד, כששקעה השמש מאחורי גגות מבשרת ציון, טליה ישבה בחדרה, מדפדפת בספר המתמטיקה בלי קשר לריכוז. הדירה הייתה שקטה כמעט לגמרי, רק קול עמום של שיחה מהחדר של אחי, מתן. שמתי לב שהיא מאזינה, והצלחתי לקלוט בדבריו את השם שלי.
טליה התקרבה לדלת ואז באחת קמה, נעמדה לידה והצמידה אוזן. ליבי הלם במהירות כששמעתי אותו מזכיר קפה, פגישה, את “החינוך שלה…” היה ברור הוא מדבר על מישהי אחרת.
לפני שהספקתי להגיב, טליה פתחה את הדלת, עיניה לחוצות:
יש לך חברה חדשה? היא שאלה, מנסה להסוות את הפגיעות בקולה.
מתן הביט בה בעצב, עיניו עייפות מדיונים כאלה. הוא ידע כמה היא קשורה אלי, איך כל אזכור בשמי מחייה אותה, את איך שהיא גוללת תמונות ישנות באינסטגרם.
שוב את מתעסקת בזה? גלגל עיניים וחייך חיוך קטן את בת שש-עשרה, טליה, הגיע הזמן שתשחררי מזה. זה רק קראש מגיל הילדות.
אבל עיניה ברקו בעקשנות, פיה נמתח בקו חד. היא חיבקה את גופה, והנידה בראשה בתקיפות.
לא נכון. אתה לא מבין. יום אחד הוא עוד יאהב אותי! זה לא סתם רגש ילדות זה אמיתי.
הצלילים שלה נשמעו בטוחים, כמעט מאיימים, אבל אפילו היא חיפשה כוח לעצמה בין המילים. כל זכרון, כל מבט שלי, כל מחמאה שנפלטה בלי משים היו לה בגדר אוצרות שהחזיקו לה את התקווה.
מתן שתק, כבר הבין שדווקא הפשטות הילדותית שלה הפכה לאריג עדין שהצל שלי משתקף בו.
***************************
בוקר אביבי אחד, אור זהוב פרץ דרך תריס החדר בסלון, וטלטל את טליה במרץ. היא רצה במדרגות, עיניה מאירות מאושר פנימי נראתה מאירה בכל הבית. מצאתי אותה עומדת מולי, ישבה על כורסה כשבידיה מתנה עטופה קפידה, לא מצליחה להסתיר את התרגשותה:
הצעת לי חברות! שיחררה בבת אחת, צוחקת חצי בוכייה, הבאת לי מתנה ליום הולדת תיבת עץ יפה עם חריטה, ואמרת שעכשיו אני בת שמונה-עשרה, אז אפשר סוף סוף להגיד שאתה מרגיש אלי משהו. היא חייכה אלי חיוך רחב שריכך לי את הלב.
אחי מתן שכבר היה בן בית אצלי, כרע אליה וליטף בשקט על ראשה. הייתי דואג לשאול אותו על טליה פה ושם, והוא תמיד חייך, מספר לי כמה מיוחדת היא, מוכנה לעשות הכל בשבילה, שואל מה אפשר להביא לה או איך לרגש אותה ליום ההולדת. ישבתי מולם, מרגיש שגם בעבורי וגם בעבורה, זה היה רגע תיקון למה שחלמנו בילדות.
ברכות, אחותי, חיבק אותה מתן.
והיא ענתה לו בשקט, כאילו לעצמה: “לא מאמינה שאני חיה את זה באמת.” אפילו בר גרגרה באושר בפינה.
*******************
החיים לפעמים אכזריים.
יום אחד, תוך רגע, הכול מתהפך.
טליה ישבה במסדרון דהוי בבית החולים הדסה עין כרם, על כיסא פלסטיק נוקשה. מסביב קירות בגוון קרם עייף, חלון גדול ממול מזרים חדר אפור באמצע ינואר. ידיה שמוטות על ברכיה, שערה פרוע.
חשבתי על הערב שלפני דיברנו בשקט, תכננו ביחד את קישוטי החתונה, היא רצתה לבדוק איזה סרטים תלויים מאולם השמחות ומה צבע המפיות הכי מתאים.
והנה, בוקר אחד. תאונת דרכים. נהג שלא שלט ברכב. רכב לוחץ אותך אל מעקה הבטיחות, שלושה הרוגים. לא נותר כלום, לא ממני, לא מחמש דקות עתיד שהובטח.
מתן רץ במסדרון, עיניו בוכיות מהלילה. כרע לידה, חיבק אותה מכל הלב, מנסה לא להסגיר את כאבו.
טליה? שאל בקול שבור, מנסה לא לייצר עוד שבר.
היא לא ענתה באמת. חיוורה, מדברת בחצי קול כמי שמדקלם מילים ריקות:
אין בי דמעות. ואין בי חשק להמשיך.
מתן השתנק, והוא הבין שעליו להחזיק יציבות למענה, אפילו כשהוא עצמו נשבר מבפנים.
עברו ימים שבהם טליה לא דיברה. היא התכנסה בעצמה, לא גילתה רגשות גם לבדיקות של הצוות הרפואי. לבסוף נתנו לה זריקת הרדמה קלה, וטליה שקעה בשנת כאב.
כשהתעוררה מצאה את עצמה בבית הישן, אמא חזרה במיוחד מהשליחות שלה באירופה. שמעתי אותה אומרת למתן, “אני דואגת לה, כאילו העולם חרב.” והכל היה דומם. טליה עצמה עיניים, מעמידה פנים שישנה כי אין לה מילים בשבילם, ואין לה רצון לרפא בזה הרגע.
*******************
תשעה ימים. ארבעים ימים.
הזמן נדמה היה שעומד היא ישבה על אדן החלון, מביטה בעצב על הספסל בחצר בדיוק שם הצעתי לה נישואין. הכל היה פחות צבעוני, פחות חי.
אמא ניסתה להאכיל אותה “טליה, חייבים לאכול, בשבילך!”
“אני לא חייבת לאף אחד כלום,” ענתה, קולה שטוח.
אמא רק יצאה בהכנעה, מתן כבר קבע תור לרופאת המשפחה גם אנחנו ידענו לבד, לבד לא נצליח להרים אותה.
בלילה אחד, חלמה עלי.
עמדתי שם מולה, מחייך את אותו חיוך ישן, אומר לה בקול טבעי:
תסתכלי על עצמך. אי אפשר להישבר ככה. את תמיד היית חזקה. את חייבת להמשיך, בשם שנינו.
ניסתה לגעת, אך ידי עברה בה כמו רוח.
אני… אני לא יכולה בלעדיך, לחשה ובכתה.
נגעתי בה בלחייה, בקושי הורגשה נוכחותי
את תצליחי. אני ממשיך איתך, רק תביטי למעלה כשתרצי אותי, אני שם, בין הכוכבים.
תבטיחי לי שתחיי.
הקיץ, והיא התעוררה רטובה מדמעות. בבת אחת פרצה ממנה זעקה.
פחדתי על כולם אבל מתן ואמא מיד נכנסו, עטפו אותה בחיבוק, מושכים אותה לעולם.
אני מבטיחה, לחשה.
בלילה ההוא, בבית דומם, הרגשנו בפעם הראשונה קרן של תקווה.
************************
בערב חורפי, ישבנו בסלון מתן, אמא, והיא.
אולי נעבור דירה, הציע מתן. כל פה זה זיכרון כואב.
טליה הנהנה. לא היה בה ויכוח הפעם כמעט הקלה.
נתחיל מההתחלה? שאלה בשקט.
יש לי הצעת עבודה בתל אביב, אמר מתן
ונמצא מקום ללמוד, הוסיפה אמא, משתדלת להחזיק יציבות.
טליה נאנחה. כל שדרה, כל חצר, כל מדרכה היה זיכרון משותף שלנו, וכל זיכרון הפך סכין.
יאללה, ננסה, ענתה והפעם ממש רצתה להשתנות.
ארזנו. טליה שתקה, רק מגירה פה ושם פריט ילדות צמיד, תמונה, פתק מיום הולדת בודקת אם יכולה לגייס כוחות, ולבסוף מניחה בקופסה.
עברה לדירה שמשקיפה לשדרת עצים בלב העיר.
החיים לא שבו לאותו מסלול. היא הלכה לאולפן מכינה, למדה, התנדבה, וגם נתנה לעצמה להרגיש. כל בוקר בחנה מחדש מי היא כעת ואט אט החלה להתארגן, הפעם על מחברת חדשה של חיים.
פעם בשבוע הייתה יושבת בגינה, נותנת לראש שלה לנדוד אבל הפעם בין הניצנים החדשים שבפארק ובין הקולות האנושיים שמסביבה.
היא כבר לא שכחה אותי. לא, היא למדה שלפעמים “להמשיך” זה לא לוותר על מה שהיה, אלא לכבד אותו. זה לבצע את מה שביקשתי.
ומדי פעם, בינה לבין עצמה, היא מדברת איתי.
ויודעת שאני גאה בה.
כי היא ממשיכה.
כי היא חיה.
סוף היומן.
והלקח שלי: הלב תמיד שובר על אובדן, אבל הכוח לחיות הלאה למצוא טעם מחדש מתחיל בהבטחה פנימית שלא משנה מה קורה, ממשיכים. בשם מי שאהב, ובשביל עצמנו.
