תחמם לבד
יעל בת-חן הניחה סיר של מרק עגבניות עם קניידלך על השולחן והביטה בבעלה. רמי גבאי כבר ישב שם, שקוע בטלפון שלו, אפילו לא סובב את הראש לשמע הקול.
אין כף, אמר בלי להרים עיניים.
הכפות בתא כמו תמיד.
אני רואה, אבל תביאי.
יעל הושיטה יד, לקחה כף, הניחה לצד הצלחת שלו. הוא אפילו לא אמר תודה. הוא אף פעם לא אמר תודה. בשלושים ואחת שנות נישואין היא כבר לא ציפתה לשמוע את המילה הזו. אבל היום משהו בתוכה התכווץ אחרת לא בכאב השגרתי, אלא בנקודת חדות כזו, כמו פיסת קרח שחדרה ללב והתחילה להפשיר.
המרק קר, אמר רמי אחרי שלקח לגימה.
הורדתי אותו מהכיריים ברגע זה.
אני אומר לך שהוא קר. את לא מאמינה לי?
יעל שתקה. ניגשה לחלון. מבחוץ ירד גשם ירושלמי כבד, איטי, טיפוסי לדצמבר. תחושתה הייתה שתמיד ב-31 לדצמבר הגשם יורד אחרת שקט יותר, חגיגי, כאילו גם האוויר יודע שמשהו נגמר והתחלה חדשה תבוא.
תחממי, שמעה מאחור.
היא הסתובבה. רמי כבר היה מוקסם שוב מהטלפון.
אתה יכול לשים לבד במיקרוגל.
הפסקה. ארוכה. יעל הספיקה בינתיים לשמוע את תקתוק השעון, את השכנה שמורידה סירים על הבלטות, את דלת הכניסה של הבניין נטרקת.
מה אמרת?
אמרתי אתה יכול לחמם לבד. כפתור ‘התחל’, שתי דקות. תסתדר.
רמי הרים עיניים. מבטו היה של מי ששמע עכשיו דבר לא ייאמן, הזוי.
יעל.
כן?
הכל בסדר אצלך?
הכל בסדר גמור.
הוא נעץ בה מבט, מוכר מדי אותו מבט של בעל הבית שבודק אם כל הרהיטים במקומם, שלא נשבר כלום.
תתחממי את המרק.
יעל עמדה עוד שניה ליד החלון. אחר כך הסתובבה, שמה את הסיר על הגז והדליקה להבה. כי שלושים ואחת שנים של הרגל חזקות יותר מאותה דקירה בבוקר. אבל הקרח שבתוכה המשיך להימס.
הם הכירו כשהייתה בת עשרים ושתיים, היא במזכירות של מפעל לבד בדרום העיר, הוא מנהל מחלקה. גבוה, בטוח בעצמו, מחייך חיוך שמשדר אני יודע הכי טוב. יעל לא הבינה אז שהחיוך אומר בעצם אני אקבע לכולם. היא הבינה את זה מאוחר יותר.
שלוש השנים הראשונות היו רגילות. אחר כך נולד בנם, עידן, ומבלי לשים לב, רמי העביר אליה את כל האחריות הילד, הבית, הבישול, הכביסות, ההורים, החגים, החולשות, ההרצאות בגן. הוא עבד. עבודה הייתה תירוץ לכל ויכוח. אני עובד קשה, לא מספיק שאני אשטוף גם כלים? גם יעל עבדה. אבל זה משום מה לא נחשב.
מזמן הפסיקה לקרוא לזה זוגיות. זו פשוט הייתה החיים שרשרת אינסופית של ימים. כל יום בישול, ניקיון, קניות, טלפונים לחמותה, איסוף הנכד מהגן אם כלתה מבקשת, ותמיד למצוא זמן לעצמה ספר (בעיקר ספרות ישראלית), שיחות טלפון עם חברתה הטובה רוית.
רוית הייתה אשת סוד. הן הכירו מתיכון ליד”ה במרכז ירושלים. רוית התחתנה מאוחר, בגיל 38, עם גבר שהיה אלמן לשניים, והיה טוב אליה באמת. יעל קינאה בה קצת לא בשנאה, לא בקנאה רעה, אלא בעדינות, כמו זו שמביטה מהצד במסלול אחר שצמח לה בידיים הנכונות.
כמה אפשר, יעל, אמרה רוית בטלפון. פעם חמישית שאת מספרת לי על מרק. אבל זה כל פעם אותו סיפור.
לא, ענתה יעל, כל פעם מרק אחר.
לא, יעל. כל פעם אותו מרק, רק עם תרמיל חדש. קלטת?
יעל קלטה. אבל לא ידעה מה לעשות. בגיל חמישים ושלוש, עם שלושים שנה של משפחה רעילה (כהגדרת רוית), קשה להתחיל דף חדש. ללכת לאן? למי? עידן, הבן, נשוי, דירה משלו, חיים אחרים. הדירה על שמה ושם רמי יחד. הייתה לה עבודה רואת חשבון במשרד הנדסה משפחתי. המנהל שלה, קובי דותן, העריך אותה יעל, כל הדוחות האלה תלויים רק עליך. זה היה טוב, זה היה אמיתי.
אבל היום משהו השתנה. היא הרגישה את זה פיזית, כמו חילוף מזג אוויר. קרח נמס לחלוטין, והשאיר בועה חמה וזרה בחזה.
אחרי ארוחת הצהריים התקשר עידן.
אמא, באים אלינו לערב ראש השנה?
לא יודעת, עידני.
מה זה לא יודעת? כבר שלושים ואחד לחודש. הדס מכינה קובה, יש גם עוגת תפוחים. תבואו.
אני אגיד לאבא שלך.
אמא… הפסקה קצרה. את בסדר?
כן, בטח.
יעל הביטה בגשם שזינק על הסורגים.
כן, סגרה. הניחה את הטלפון.
רמי שכב על הספה, ערוץ 12 דיבר על מזג האוויר. יעל נכנסה לחדר.
עידן הזמין אותנו לערב החג.
רחוק לנסוע.
ארבעים וחמש דקות ברכבת.
מאוחר לחזור.
אפשר להישאר לישון.
איפה? עידן אמר שעמית ישן על המיטה הפתוחה.
הדס אמרה שיש כורסה-מיטה חדשה.
אני לא בא. הגב שלי תפוס.
יעל הנהנה. הגב של רמי כאב תמיד בדיוק כשתוכניות עם המשפחה עלו על הפרק. לדוג לדוגמה, לא כאב לו כלום. כל קיץ היה מדוג נא, בלי תלונה.
טוב. אני כן אלך.
מה?
אני אלך לבד. אתה תישאר כאן, בגלל הגב שלך.
שתיקה שוב. שוב אותו מבט.
מה זה ‘לבד’? הרי זה חג.
נכון. אז מתאים לי לחגוג אותו עם עידן והנכד. אם תרצה, תצטרף.
היא יצאה ומצאה תרמיל במדף למעלה. הידיים רעדו מעט לא חולשה, אלא תחושה חדשה, דומה להחלטיות.
יעל, את השתגעת?
הוא עמד בכניסה, ממלא את כל המשקוף, גדול וכעוס, שלב הידיים כהרגלו כשהרצה לסיים ויכוח.
לא, אמרה, בלי להסתובב אליו. אני בסדר גמור.
את עוזבת לבד לחג?
אני הולכת לבן שלנו. זה קצת שונה.
יעל!
היא הסתובבה. הביטה בו. שלושים ואחת שנה היא ראתה בו מה שלא היה דאגה, היכן שיש רק הרגל. אהבה, היכן שהיה רק בעלות. עכשיו ראתה גבר מזדקן, מלא הלכי רוח, רגיל לכך שהכל צריך להיות בשירותו.
אני אחזור מחר, אמרה, או מחרתיים. עוד לא החלטתי.
לבשה מעיל, כרכה צעיף, לקחה את התרמיל. מאחור שמעה את המילים אגואיסטית, גילך, בושה, תמיד ככה. את כל המילים האלה היא הכירה בעל פה. כאילו הן שיר ישן, שמחוק בו כל רגש.
יעל פתחה את הדלת ויצאה אל גרם המדרגות.
הגשם קיבל את פניה מיד עדין, ריחני, עם אווירת תרכיז תפוזים ותפוחים שמישהו נשא מהבניין הסמוך. יעל עמדה על המדרכה, הרימה פניה לשמים. טיפות נפלו לה על הלחיים, על הריסים, נמסו מיד.
היא לא זכרה מתי עשתה כך עמידה סתם, בשביל עצמה. לא בשביל אף אחד.
רוית ענתה מהשיחה השלישית.
יעל? מה קרה?
כלום. אני נוסעת לעידן לחג. לבד.
הפסקה ארוכה.
לבד?
רמי נשאר. הגב.
יעל. בקול של רוית היה משהו של שמחה זהירה. זה אמיתי?
אמיתי.
את אלופה.
את מדברת כאילו עשיתי משהו דרמטי.
עשית. אולי את לא קולטת, אבל עשית.
בנסיעה ברכבת יעל ישבה חמישים דקות, עם החלפת קווים. היה עמוס, כולם לבושים יפה, עם משלוחי מנות, ברק של שמחה בעיניים. יעל הביטה בהם וחשבה שמעולם לא אהבה במיוחד את ערב החג. לא בגלל החג בגלל שכל שנה הוא סימל את אותו דבר: שולחן שצריך לערוך, קציצות שצריך לטגן, אורחים שצריך לשמח, ובעלה שלקראת הסוף תמיד ישליך הערה שמורידה את מצב הרוח לאפס.
בשנה שעברה הרים כוסית מול חברתה נורית ואמר: נו, נורית, מישהו כבר מצא אותך? היא חייכה, אך יעל ראתה את הכתף שלה מתקשחת. היא ביקשה מרמי לא לחזור על כך. הוא אמר: סתם בדיחה. אין לך הומור.
הבדיחות שלו היו כאלה מקמטות, לא מצחיקות.
הדס פתחה את הדלת. צעירה, אור בעיניה, קמח על ידה.
יעל! איזה כיף! ורמי?
לא בא. אני לבד.
הדס הביטה בה שנייה, בחנה בשקט, ואז חיבקה אותה חיבוק חם.
בואי, בואי. אצלנו בלגן, אבל שמח.
הנכד, עמית בן חמש, דהר מהסלון ישר ליעל, נתלה עליה.
סבתא! סבתא באה! סבתא, כתבתי מכתב לדוד חג!
כן? ומה ביקשת?
לגו! עם מנוע!
בחירה טובה.
וגם כתבתי שאני רוצה שתבואי. את באת אז זה עובד!
יעל צחקה. באמת, בלי להזיע. הבינה שלא צחקה כך מתוך שמחה ולא מתוך הכרח זמן רב.
עידן יצא מהמטבח, מגבת על כתפו.
אמא! חיבק אותה חזק. איך עברה הנסיעה?
טובה. הרבה זמן לא נסעתי בחג. כולם מחייכים.
בואי, נכין לך קפה. או תה? הדס, תה או קפה לאמא?
קפה, תודה, אמרה יעל, חזק.
הם ישבו במטבח תוך שהדס מסדרת קובה, ועמית גורר טרקטור בין הרהיטים. עידן הביט באמו. לא כדרך אגב אלא באמת.
אמא, תגידי לי את האמת. הכל בסדר?
עמית, אל תרוץ ליד הפינה הזאת, ענתה, כי הנכד טס לשם בעוצמה מסוכנת.
אמא.
עידן, אל תסתכל עלי ככה.
איך?
כאילו צריך להסביר לי משהו.
עידן שתק, אחז כוס.
אני רק רוצה שתהיי מאושרת.
יודעת.
את מאושרת?
יעל הביטה על הגשם. נטף בעקשנות.
אני חושבת על זה, ענתה בסוף. זה משהו.
הערב היה תוסס. אמיתי. הדס עלתה על כל הציפיות, הקובה שכשכה ריחות של סבתות, יעל ביקשה מתכון. עמית נרדם עם הלגו החדש בעשר חמישים וחמש על הספה. בחצות הרימו כולם כוסיות ספרינג, יעל חשבה על משאלה. לא אמרה, אבל בפעם הראשונה זו הייתה משאלה למענה בלבד.
היא חזרה הביתה בשני בינואר. עידן הציע להישאר, הדס הסכימה, עמית התעקש שתשארי תמיד, אך יעל שבה. לברוח זה לא הפתרון. אי אפשר לברוח מחיים רק לשנות אותם.
רמי פגש אותה בפרוזדור. פניו כמו ניסיון לשדר כעס, אך למעשה עם ריקנות של בדידות.
הופעת.
הופעתי. מה שלומך?
מה שלומי? לבד קיבלתי את השנה.
הצעתי שניסע יחד.
הגב כאב.
זוכרת.
היא פרקה מזוודה, נכנסה לחדר, רמי עמד בפתח.
את לא מתכוונת לבקש סליחה?
יעל חיכתה רגע. קודם תלתה מעיל, הורידה מגפיים, ואז הסתובבה.
על מה בדיוק?
שעזבת אותי לבד בחג.
יכולת לבוא. בחרת שלא. זו אחריות שלך, לא שלי.
הוא פתח פה, סגר, שוב פתח.
מה קורה איתך?
מתחלפת לי השנה. באיחור.
בימים הבאים הרבתה לחשוב. היא אדם שחושב בשקט, לא ממהר, לא רושם, לא אומר סתם. פשוט הופך מחשבה באיטיות, כמו אבן בכיס, שלבסוף שולפת ומביטה לרגע.
ומה גילתה? שחייתה 31 שנה עם גבר שלא כיבד אותה. לא כי היה רע, פשוט כך למד. מבחינתו לפרנס, לדאוג לבית, זה די. השאר פינוקים. ומה איתה? דרשה כבוד? דיברה על צרכיה? לא. שתקה. התמידה. כי ככה ראוי. מי אמר לה? אף אחד במפורש. היו אלה הקולות של אמא: המשפחה קודמת, חמותה: את צריכה לשמור על הבעל, השכנה: מה שקורה בבית, נשאר בבית. וכך יעל בנתה חומת שקט בתוכה קבר קטן לכל התסכול.
כעת החומות האלה נסדקו. לא ברעש, אלא בשקט.
שמיני בינואר, רוית מתקשרת:
יעל, מוכנה לסיפור? אל תפסיקי אותי.
כן.
זוכרת את שירה פלד? פעם גרה אצלנו ברח’ שמשון.
ברור, הגבוהה עם התלתלים.
בדיוק. היא עזבה את בעלה בגיל חמישים ושש, עברה לדירה קטנה, עבדה במשתלה, עכשיו יש לה מחלקת סידור לאירועים… והיא אמרה לי: יעל, לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם. דאגתי שהכל יתמוטט ונפל רק מה שהיה צריך ליפול.
יעל שתקה.
את שומעת?
שומעת.
לא אומרת לך מה לעשות. רק שתדעי שמגיע לך בטוב. את מבינה?
יודעת. להרגיש זה עבודה נפרדת.
אז תתחילי להרגיש.
קל להגיד. קשה הרבה יותר, כשכל בוקר מתחיל אותו דבר קפה, טוסט, רמי על הטלפון, ושאלה מה יש לצהריים? בלי אפילו בוקר טוב.
אבל משהו השתנה. יעל החלה לא להתרחק מהעלבונות, נשארה והביטה בו. לא ענתה, אך לא יצאה. המבטים השתנו, לעיתים רמי הפסיק באמצע.
פעם, אמר כשתמו לאכול:
את נהיית מוזרה כזאת.
באיזה מובן?
לא יודע, מביטה אחרת.
איך?
לא יודע. לא נעים.
לא נעים שמסתכלים עליך?
לא ככה. אחרת לא נעים.
רמי, אולי סתם לא התרגלת לזה שאני מסתכלת?
הוא השתתק. הלך למטבח. שוב שקט. ואז טלוויזיה.
באמצע ינואר קרא לה קובי, המנהל.
יעל, המשרד גדל. פותחים שלוחה נוספת ברמת גן. צריך מישהי כמוך כראש צוות עם שכר משודרג, וגמישות.
יעל הרגישה שמשהו מתיישר בתוכה. בפנים, לא פיזית. כאילו הלכה שנים עם ראש שמוט, ופתאום התרוממה.
עד מתי להחליט?
שבוע, אבל אני מקווה לכן.
בבית לא סיפרה מיד. חשבה המון. המרחק ארבעים דקות קו ישיר. שכר גבוה בשליש. זו כבר אופציה אחרת.
שלושה ימים אחר כך התקשרה לרוית.
רוית, הציעו לי קידום.
יעל! כל הכבוד!
אני בהתלבטות.
על מה?
רמי יתנגד תחבורה, שעות אחרות.
את צריכה אישור?
הפסקה.
לא, ענתה לאט. לא צריכה.
בדיוק. עזבי אותו כרגע, סוף סוף הצעה עבורך.
למחרת כתבה לקובי: אני מסכימה. תודה על האמון. אחר כך הלכה להכין קומפוט, כי מחר עמית מגיע, והאהיב את עוגת הפירות שלה.
לרמי בישרה בארוחת ערב.
יש לי חדשות קיבלתי קידום. אהיה ראש צוות במשרד החדש.
רחוק?
ארבעים דקות נסיעה.
למה לך כל זה?
יותר אחריות, יותר עניין, יותר כסף.
את מרוויחה מספיק.
עכשיו ארוויח טוב יותר.
רמי הביט בה.
מי ידאג לארוחת צהריים?
יעל שתקה שניות. חיפשה איך לנסח.
רמי, אתה בן חמישים ושמונה. בריא. מסוגל להכין בעצמך.
אני לא יודע לבשל.
לא נולדים עם זה. לומדים.
יעל!
אני לוקחת את הקידום, אמרה בשקט. זה החלטה גמורה.
הוא הסתגר בחדרו. טלוויזיה רועמת. יעל הדיחה כלים, שתלה מגבות, הלכה למרפסת. היה קר, הנשימה הפכה לאדים.
חשבה על שירה פלד מהמשתלה ועל הבעל של רוית, שהגיע פעם עם זר ענק ואמר לה: רוית רק מדברת עליך. כיף להכיר. יעל אז בכתה במכונית בדרך הביתה. רמי שאל: מה איתך? ענתה: סתם עייפה. הוא הנהן.
בפברואר קרה מה שלא ציפתה. זה התחיל בקטן. חיפשה קלסרים, ומצאה מעטפה צהובה, ישנה, בלי בול. פתחה, ורואה מכתב, בכתב ידו של רמי, משנים עברו, לעוד אישה שרית. לא בשבילה. הוא כתב לה דברים ברורים, קרובים. סיפר שהוא לא יודע מה לעשות, בבית קשה.
יעל ישבה על רצפת החדר עם הדף. לא בכתה. חשבה. בהתחלה אז זה היה. שניה כמה שנים איבדתי? שלישית לא, לא איבדתי. גדלתי בן, עבדתי, בניתי משהו.
החזירה הכל למגירה, שטפה פנים. הביטה בעצמה. הפנים האלה כבר היתה מזהה בשנים האחרונות יותר מבעשור.
בערב התקשרה רוית.
איך את?
מצאתי מכתב ישן. לא לי.
הפסקה.
יעל…
אל תמשיכי. הכל בסדר. אני פשוט מבינה שצריך לקבל רשות לעצמך לא בגלל סיבה. זכויות פשוט מגיעות בלי תעודות.
החלטת?
חושבת אבל לכיוון אחר.
רוית שתקה, ואז בלחש: איתך. לא משנה מה.
במרץ יעל החלה תפקיד חדש. צוות קטן, אווירה טובה. התחברה לסבית מהמשאבי אנוש אורית פרנקל, אשה שקטה עם חיוך טוב. יום ראשון הכינה לה תה: עדיין לא הכרת פה את כל המקומות. אני אראה. זה, כמה שזה פשוט היה מה שהייתה צריכה.
העבודה הייתה מאתגרת, לטובה. הראש עבד, יעל מצאה את עצמה מגיעה הביתה לא עייפה, אלא חיה.
רמי לא התרגל. תמיד אמר העבודה שלך כאילו מדובר במשחק ולא עבודה אמיתית. אבל יעל כבר ידעה להבדיל בין הבית לעצמה.
באפריל יום הולדת לעידן. התכנסו כולם: הדס, עמית, כמה חברים. רמי בא, אבל לא נח לו בקושי דיבר, הלך מוקדם בגלל עייפות.
ידיד של עידן, אלון, התיישב לידה סניטר בבית חולים, סיפר על שיפוץ בית ישן הקירות סדוקים, אבל השלד מחזיק. הבית עייף מבחוץ, בפנים איתן. יעל חשבה שזו הגדרה יפה לאנשים בגילה.
בדרכה החוצה עידן שאל:
“אמא, היה לך טוב?”
“טוב, באמת.”
“אני שמח. אמא, אם אי פעם תצטרכי משהו תגידי. כל דבר.
הביטה בו. בן שלושים ושלוש, גבר טוב עיניים אפורות שלה.
“אגיד,” אמרה. “מבטיחה.”
במאי התקשרה אורית. לא בענייני עבודה.
יעל, אני שואלת כי הייתי שם… חשבת פעם לגור לבד?
יעל כמעט הפילה את הנייד.
למה את שואלת?
גם אני עשיתי את זה. לפני שנים. בהתחלה קשה, אחר כך נכון.
לא פוגעת להיפך. תודה.
דיברו עוד שעה. אורית סיפרה, בשקט. עזבה בגיל 51, שכרה דירת חדר ליד העבודה, היה מוזר בשקט, אבל אחרי חצי שנה הפך שקט אמיתי.
יעל ישבה נרגשת אחרי השיחה, השקיעה בעיניה אפשרי כלכלית, המשכורת מאפשרת. סגרה את הלפטופ, פתחה שוב, פתחה מחברת הכינה שתי עמודות: מה מחזיק ומה משחרר. עמודת הפחד הייתה ריקה פרט למילה אחת פחד.
שלושה שבועות חיה עם אותה מילה. פחד מה יגידו? מה ישכנים? החמות? החברים? פחד להישאר לבד? אבל היא כבר לבד. שלושים שנה עם גבר זר זו בדידות מסוג אחר. מה זה פחד מהטעות? מי קובע שטעות להיפרד?
הפחד, בסוף, התברר כהרגל בלבד. כולם לא חיים ככה שירה לא, אורית לא, רוית לא. הן בחרו אחרת.
ב-16 ליוני יעל התקשרה על מודעה. יחידת דיור ברמת גן, קומה שלישית, נעימה. בעלת הבית רבקה, אישה חזקה בת 60. פגישתן הייתה ידידותית.
את עובדת? שאלה רבקה.
ראש צוות, רואת חשבון.
כל הכבוד, יש חיות?
לא.
שקטה?
שקטה מאוד. אולי כמו שמיים.
את לוקחת?
לוקחת.
יעל חזרה באוטובוס, הביטה, עצים ירוקים, מכרו גלידה ברחוב. החזיקה מפתח. מפתח של דירה. משהו שונה. משהו שהיה חייב להגיע.
בערב סיפרה לרמי, במישרין.
רמי, אני רוצה לדבר על משהו רציני.
הוא הסתובב.
שכרתי דירה. אעבור לגור לבד.
שקט מוחלט. טלוויזיה מתנגנת כמו ממימד אחר.
מה?
שכרתי דירה. עוברת אליה. עייפתי מהחיים שלנו לא ממך, מהאופן. בלעדיך כבוד, בלי חום, בלי דיבור. אני רוצה אחרת.
יש לך מישהו? שאל, לפי התסריט הידוע.
לא. יש אותי. זה ההבדל.
שטות גמורה.
אולי. אבל זו השטות שלי.
את בת חמישים ושלוש.
יודעת.
זה… לא הגיוני.
הגיוני מאוד.
מה יגידו?
בדקתי, זה לא עוצר אותי.
הוא הביט בה זמן רב. לבסוף כמעט בלחישה:
זה בגלל המכתב.
יעל הביטה.
אתה יודע על המכתב?
ראיתי שזז.
לא, אמרה. לא בגללו. הוא רק ביסס את מה שידעתי. זה לא לגביך זה בשבילי.
היא נכנסה לחדר. שכבה שם, שמעה אותו עושה קפה, מים, שוב טלוויזיה. ואז דממה.
את המעבר עשתה בשלבים. עידן עזר, הדס ועמית באו, עמית סקר את הדירה החדשה.
סבתא, יש פה מרפסת!
יש.
אפשר צמח?
ברור.
אקנה לך צמח קטן.
אשמח מאוד.
אורית הביאה עוגה ביתית תותים. צלצלה בערב הראשון. יעל, ברכה לדירה החדשה. לא הפי גמור פשוט, אמיתי. והרב לה צמרמורת.
תודה, כנסי.
ישבו עד אחת-עשרה, שתו תה ודיברו על עבודה, על ילדיה, על הנכד של יעל ומה הוא בונה. ערב רגיל, בלי מסכות. ערב של שתי נשים על תה ועוגה.
כשיצאה, יעל נשכבה על הספה החדשה, התכסתה, הקשיבה לשקט. לא אותו שקט מהבית אלא רך, שלה.
נרדמה מיד, בלי חלומות.
באוגוסט התרגל למקום החדש. ידעה איפה החפצים, מה סדרי הדוחות. בערב הייתה יוצאת לגינה, יושבת לבד. אנשים חלפו, כלבים, ילדים. היא פשוט הייתה, בלי לחשוב. תחושה חדשה להיות בלי עיסוק.
רמי התקשר בסוף אוגוסט.
עידן אומר שהסתדרת טוב.
כן.
יש משכורת טובה?
מספיקה.
אולי נדבר?
על מה?
על… עלינו.
יעל נעצה עיניים בענפי עץ:
רמי, אין ‘אנחנו’ כמו פעם. תבין זאת.
תביני. ואולי…
לא, קבעה בעדינות, אני לא חוזרת.
למה?
כי לא היה לי טוב.
ופה?
פה אני לומדת. משהו אחר.
שתק, ואז:
את השתנית.
נכון.
מאוד.
מקווה.
עוד שיחת טלפון, פחות וגם פחות. יעל עונה כשמתאים. לא בכעס יש לה הזכות לבחור.
בסוף הסתיו, שירה פלד עצמה התקשרה רוית הפנתה אותה.
יעל בת-חן? שמעתי עליך, רוית סיפרה שאולי תרצי לדבר.
כן, אשמח.
נפגשו בבית קפה. שירה במעיל כחול, נראית יציבה. לא בוהקת, פשוט מרוצה.
דיברו שעתיים. שירה סיפרה על המשתלה, על החודשים הראשונים המוזרים. נסעתי באוטובוס, פתאום שרתי לעצמי. לא שרתי עשרים שנה. ופתאום זה יצא. זה הכל.
לא הצטערת לרגע? שאלה יעל.
רק על זה שלא עשיתי קודם.
והפחד?
פחדתי. אבל רק עד שזה קורה. אחרי כבר אין ממה.
יעל חשבה על זה בלילה. כלום לא התמוטט. הבן קרוב, הנכד מתקשר סבתא, מתגעגע אליך! העבודה טובה. אורית חברה אמיתית. רוית תמיד בסביבה.
ויש עוד משהו. תחושת מקום נכון. לא אורחת, לא משרתת, לא נספחת. פשוט עצמה. יעל בת-חן, 53, ראש צוות. אמא, סבתא, אדם.
את השנה החדשה חגגה פעמיים. פעם אצל עידן שוב קובה, עוגת תפוחים, עמית שמסביר על הלגו עם המנוע. פעם שניה אצלה. באו רוית ובעלה, אורית, שירה. שולחן, מוזיקה שקטה, חיבוק אחד או שניים איש לא היה חייב להיות, כולם רצו.
בחצות הרימה כוסית. שוב משאלה. הפעם לא תקווה של טרם אלא ממשיכה.
ינואר, שנה חדשה, התקשרה החמות לא חמות, בעצם. ציפורה גבאי, אמו של רמי. לא היו קרובות, אבל שמרו נימוס.
יעל, אמרה בקול שבור מעט, רמי סיפר לי.
טוב.
רציתי לומר משהו.
אני מקשיבה.
עשית נכון.
יעל שתקה.
הייתי צריכה להגיד לך מזמן. ראיתי הכל, שתקתי. כי אמהות לא מדברות על בנים. זו טעות. את אישה טובה, מגיע לך טוב. גיל לא חשוב. אני בת תשעים ועדיין שמחה משטות קטנה. אל תקברי את עצמך בחיים, הבנת?
הבנתי, אמרה יעל, מחנק בגרון.
טוב מאוד. תתקשרי לי לפעמים, סתם. נקשקש.
אתקשר.
מבטיחה?
מבטיחה.
הניחה את הטלפון, הסתכלה לקיר וצחקה בשקט מי היה מאמין, דווקא ציפורה עכשיו.
מסתבר שלחיים יש הפתעות מוזרות.
לקראת סוף פברואר, עידן בא לבקר, לבד, עם כמה טעימות. שתה תה, דיברו על הדס, על עמית שייכנס לכיתה א’. כשהלך אמר:
אמא, את נראית אחרת. הרבה יותר טוב, כאילו נדלק אצלך משהו.
זה היה כבוי הרבה שנים.
יודע. אמא… תסלחי לי?
על מה?
שלא שמתי לב קודם. לא שאלתי אותך. כאילו הכל רגיל, ואותך לא בדקתי.
עידן כל אדם רואה רק מה שמוכן לראות. אתה בן טוב. באמת.
הוא חיבק אותה. הלך.
יעל נשארה עוד רגע, מזגה לעצמה תה. ובחוץ גשם. שוב גשם. החורף הזה גשום.
חשבה על זה שבדיוק לפני שנה עמדה ליד חלון אחר, בדירה אחרת, והביטה בגשם. ומאז הכל התחיל להשתנות. משהו קטן, כמו שביב קרח, נמס בשקט.
היום זה כבר מים. לשטוף פנים. לשתות. זורם ולא עומד.
כשהתקשר רמי כעבור שבוע, ענתה.
יעל.
כן.
הייתי אצל הרופא לחץ דם. צריך להקפיד על תזונה.
טוב שעשית.
פעם היית מזכירה לי.
רמי.
מה?
עכשיו אתה מזכיר לעצמך. זה חשוב.
הפסקה.
את באמת לא חוזרת?
לא.
וטוב לך?
יעל הביטה בגשם שאינו פוסק. שקט, סבלני, דצמבר כזה.
כן, אמרה. טוב לי. אל תדאג.
לא דואג. פשוט שואל.
יודעת.
עוד מבט, ובסוף לחש:
אני יודע שהאשם אצלי.
יעל לא ענתה מייד. שקלה מה לומר. בלי לרצות לפגוע, לא ללטף רק אמת.
רמי, אין לי טינה אליך. באמת. חיינו חיים גדולים אי אפשר למחוק הכל. אבל החיים האלה לא היו כפי שרציתי. לא בטוחה שגם לא כמו שלך. תברר עם עצמך.
חושב על זה.
מצוין.
ניתקה, שמה קומקום. הוציאה כוס. הסתכלה על המפתח הקטן בכניסה מפתח לדירה.
והלקח שלי? שלפעמים חיים שלמים מחכים לרשות והיחיד שיכול לתת אותה הוא אני. לא צריך אישור להיות מי שאתה, לא מגיל, לא מאחרים. לפעמים צריך פשוט לעזוב, לפעמים להישאר, אבל תמיד לבחור בעצמך.
