אל תשירי
את מחייכת לא נכון.
עדי לא קלטה ישר שהכוונה אליה. היא הסתכלה על הידיים שלה, מונחות על הברכיים מעל שמלה כחולה כהה שמעולם לא היתה בוחרת בעצמה. צמודה מדי בכתפיים, מבריקה מדי. זרה לה.
עדי. אמרתי לך, את מחייכת לא נכון. זה מאולץ מדי. רואים את זה.
רועי דיבר בשקט, לא מסב את ראשו. מבטו היה נתון לאולם, שם כבר התיישבו האורחים לכבוד חגיגת יום ההולדת של החברה שלו. עשרים שנה לחברה. חגיגה גדולה. ערב חשוב. תפקידה שם הובהר מראש, ממש כמו סעיף בחוזה: לשבת לידו, להיראות מכובדת, לא לדבר מיותר, לא לשתות יותר מכוס אחת, לא לפתח שיחות עם שותפים בלי רשותו.
סליחה, אמרה בלחישה.
אל תתנצלי. תתקני.
המסעדה היתה מסוג המקומות שמרגישים בהם כסף. לא מתרברבים בו, אלא פשוט מרגישים אותו במפות הכבדות, באור הרך מהנברשות, באופן המלצרים שנעים כמעט בלי קול. עדי היתה שם פעמיים-שלוש, ותמיד חשה שהיא לא שייכת. לא באמצעים של אשת עסקים מצליח, אלא כאישה עם שם, עם סיפור, עם מה שהיה בה פעם.
היא עמדה בפני גיל חמישים ושש. עשרים ושמונה שנים תחת כנפיו של רועי בלוך. הכירו כשסיימה את האקדמיה למוזיקה. היא היתה בוהקת, עם קול עוצמתי, מאוהבת ברחמנינוב וצ’ייקובסקי. הוא היה יזם צעיר, עיניו נוצצות ובטוח בעצמו עד אין קץ. הוא הביט בה כאילו היא כל העולם, אבל בהמשך הבינה שרק רצה לעצב אותה בעולם שלו.
רועי, אולי אני אלך אל מיכל? היא יושבת שם לבד.
מיכל תחכה. אין לך מה לחפש ליד שולחן של כספי.
אנחנו מכירות עשרים שנה.
עדי. קולו היה מותש, לא כועס. של מישהו שמסביר שוב לילד זה ערב חשוב, פשוט תשבי ותחייכי.
היא עשתה מה שאמר, והגישה חיוך נכון. לפי ההוראות.
האולם התמלא באנשים. שותפים, לקוחות, פקידים, נשות פקידים כולם מהודרים, כולם אומרים את הדבר הנכון. עדי הקשיבה לחלקיקי שיחה וחשבה מתי לאחרונה דיברה על משהו שבאמת הזיז לה מוזיקה, איך נבנית פוגה, למה הקונצ’רטו השני של רחמנינוב קורע אותה כל פעם מחדש, גם ברדיו.
בבית הם כמעט לא הדליקו רדיו. רועי לא אהב קלאסית. אמר שזה מעיק עליו.
באחת השולחנות הסמוכות, אישה בשמלה אדומה צחקה בקול, צחוק אמיתי, מעט צרוד וטבעי. עדי הרגישה קנאה משונה. לא על השמלה ולא כי היא היתה צעירה ויפה ממנה רק בגלל שצחקה כאילו מותר לה, בלי לבקש רשות.
הארוחה התנהלה כסדרה. נאומים, מחיאות כפיים, דברי שבח על עשרים שנה והמון עתיד. רועי נאם בקיצור, כהרגלו. האולם הריע. הוא ידע להחזיק אנשים, וכנראה גם עדי, פעם. פעם עמדה על במה ושרה עד שהאולם עצר נשימתו.
פעם אחרונה ששרה מול קהל היתה לפני עשרים וארבע שנים, בערב באקדמיה שאליו רועי לקח אותה ואסף מוקדם כי התקשרו בענייני עבודה.
מנחה הערב הכריז על תחרות כישרונות לאחר הקינוח, כשהאורחים כבר התרככו. הפעלה לסיום כל אחד מוזמן לבמה להראות את כשרונו. בדיחה, קסם, שיר. רועי עיוות את פניו.
איזה טעם רע, לחש.
עדי לא אמרה כלום. הביטה לבמה, איפה שעמד מיקרופון. שלידו ישב פסנתרן צעיר, שניגן מנגינות רקע באירוע. שמה לב אליו כבר בהתחלה אצבעות ארוכות, מנהג להניע קצת את הראש בקצב גם כשניגן חלש.
עלו שני גברים, אחד סיפר בדיחה, השני ניגן במפוחית. מחיאות כפיים מנומסות. ואז המנחה חיפש מועמדים חדשים, והאולם נהיה שקט.
עדי הרגישה שמשהו זז בתוכה. לא בפתאומיות, כאילו דלת סגורה שנים מתפצלת בעדינות. הניחה מפית, קמה.
לאן את? שאל רועי.
לשירותים.
היא לא הלכה לשירותים. ניגשה למנחה, לחשה קצת. הוא הרים גבה, הנהן. דיברה עם הפסנתרן, שוחחו רגע והוא הנהן, העיניים שלו אורו.
כשהוכרז שמה, רועי כנראה לא קלט מיד. אז הבין. עדי ראתה בזווית עין את פניו כשהתקדמה לבמה. התמקדה רק במיקרופון.
היו שלוש מדרגות. היא עלתה והביטה לאולם. אזור מלא אנשים זרים, חליפות יוקרה, שמלות חגיגיות. חלקם שיחחו בהיסח הדעת, אחרים הביטו בציפייה מנומסת.
עדי הנהנה לפסנתרן.
הוא ניגן את האקורדים הראשונים, והאולם שקט זה לא שיר מסיבות ולא קליל. זה היה רחמנינוב, ווקאליז. יצירה מהמורכבות והיפות. בלי מילים, רק קול ומוזיקה.
היא שרה. וברגעים הראשונים לא האמינה שהקול שם. שלא נעלם, לא קמל, לא נגוז. כאן, עתה. שונה מעט עמוק, גוון אחר אך חי.
האולם השתתק בשליש הראשון. לאט, במכה אנשים פסקו מדיבור, הניחו כוסות, הביטו לבמה. עדי לא שמה לב. שרה וחשבה רק על נשמה, על להחזיק משפט, לא על רועי, לא על תוצאות.
יהיה מה שיהיה עכשיו יש רק את זה.
כשהסתיים השיר, היה שקט. אחריו קמו להריע. לא כולם, אבל קמו. מחיאות כפיים אמיתיות. האישה בשמלה האדומה קראה “בראוו!”. הפסנתרן הביט בה כילד שראה פלא.
עדי ירדה מהבמה. הרגליים רעדו קלות, לב חזק. חזרה לשולחן, כבר ראתה את פני רועי.
הוא לא מחא כפיים.
תשבי, אמר.
היא התיישבה.
את מבינה מה עשית עכשיו?
שרתי.
אל תהיי חכמה עכשיו. קולו היה קר מאוד הפכת עצמך לראווה, בלי רשות. את מבינה איך זה נראה?
איך?
כאילו אשתי צמאה לתשומת לב. כאילו אני לא מספיק. הוא הרים כוס, הניח חזרה. נלך הבית בעוד עשר דקות.
רועי, הערב עוד לא…
עשר דקות, עדי.
ניגשו אליה שלושה. האישה בשמלה האדומה, שמה תמר, לחצה יד “את מדהימה, מאיפה את?. גבר מבוגר עם זקן עבה נעמד לידה, רק אמר: “נפלא. אצל מי למדת? מיכל כספי, החברה הוותיקה, זינקה לחיבוק והבושם שלה היה מוכר, ועדי כמעט בכתה.
עדי, איפה היית כל השנים? אלוהים, את שרת כמו…
מיכל, אנחנו הולכים, אמר רועי, התייצב לידה. אחז בה יד, לא באגרסיביות, אך כה חזק שהרגישה דרך הבד. סליחה, לעדי יש כאב ראש. חייבים לעזוב.
בדרכם הביתה לא הוציא מילה. שקט, שהיה גרוע מכל מילה. עדי הביטה בחלון, עוקבת אחרי אורות העיר, חלונות ראווה, ולפתע הרגישה שלווה מוזרה לא שמחה, לא פחד של זיכרון השם שלה.
בבית, הוריד את הז’קט, תלה אותו על קולב, פנה אליה.
זה המצב. אמר. מבין שאת משועממת. מבין שאת מחפשת משהו. אבל יש גבולות. היום שמת אותי במצב קשה מול אנשים חשובים.
שרתי. מחאו לי כפיים.
הפכת את עצמך לאומנית בערב חברה. מבינה את ההבדל?
לא, ענתה, מופתעת משלוות הקול שלה. תסביר.
הביט בה ארוכות. לבסוף אמר:
יש לך הכל. בית, כסף, מעמד. לא ברור לי מה חסר לך. ואני כבר לא אברר.
אגיד לך מה חסר. חסרה לי אני.
מה זה אומר?
אתה יודע.
נכנסה לחדר השינה, סגרה דלת. שכבה לבושה, בוהה בתקרה הלבנה, המושלמת, כמו כל חייה מבחוץ. שמעה אותו מסתובב, סוגר דלתות, ואז שקט.
לא ישנה עד אור הבוקר. חשבה. נזכרה איך לפני חמש עשרה שנה הסכימה לעזוב את העבודה בבית הספר למוזיקה בו לימדה פיתוח קול. רועי אמר שזה לא מכובד לאשתו, המשכורת מגוחכת, אין סיבה שתעבוד. הסכימה. חשבה שתמצא משהו אחר, תמציא את עצמה. אבל “משהו אחר לא הגיע, תמיד היתה סיבה לא מתאים, לא כדאי, לא צריך.
הוא לא היכה אותה. לא צעק. פשוט, בשקט, הסביר שוב ושוב מה נכון, מה לא. עדי התרגלה כל כך להקשיב, עד ששכחה איך הצליל של הקול שלה. אפילו בראש.
עד אתמול.
בבוקר, כשהוא היה במקלחת, הוציאה מהבוידעם תיק ישן. שמה בו תעודות, דרכון, דיפלומה מהאקדמיה שמצאה במגירה מרוחקת, כמה תמונות, טלפון, קצת מזומנים שהפרישה זמן מה ליום אחד. לא ידעה לאיזה יום, עד עכשיו.
התלבשה בפשטות. ג’ינס, סוודר, מעיל. כשהוא יצא מהמקלחת, עמדה כבר ליד הדלת, תיק על הכתף.
לאן את?
אני הולכת.
היתה שתיקה ארוכה.
אל תגידי שטויות.
אני לא. אני הולכת.
עדי. ניגב ידיו, מביט בה כמי שמתמודד עם התקף לא רציונלי. זה רגשני מדי. תשכבי, תירגעי, בערב נדבר.
כבר דיברנו.
אין לך כסף. אין עבודה. לאן תלכי?
אמצא.
עדי, זה מגוחך. בת חמישים וחמש, לאן…
היא פתחה דלת ויצאה. שמעה אותו מאחור, המילים כבר לא שמעו. המעלית התעכבה, והיא הביטה בדמותה בדלתות המטאליות. מקומטת, לא ברורה כמעט חייכה.
הלכה ברגל. פשוט הלכה בעיר, נושמת. סתיו יבש וקר, ריח עלים, קפה שנישא מרחוב צדדי. נכנסה לבית קפה, הזמינה כוס, התיישבה ליד החלון, שלפה טלפון, וחייגה לאישה היחידה שהיה אפשר.
מיכל, אני צריכה עזרה.
אלוהים, מה קרה?
עזבתי את רועי.
שתיקה. ואז:
איפה את עכשיו?
מיכל גרה לבד, דירת שני חדרים, ילדיה מזמן בבתיהם, בעלה נפטר. פתחה את הדלת, ראתה את עדי עם תיק וללא שאלות פשוט הזמינה אותה פנימה. “בואי, הקומקום כבר רותח.
ישבו במטבח עד מאוחר. עדי דיברה, מיכל הקשיבה, לא קיטרה, לא נאנחה. רק מילאה תה. כשעדי השתתקה, אמרה מיכל:
את הלכת. זה העיקר. כל השאר יסודר.
הוא יחסום חשבונות. כנראה כבר חסם.
חסם?
כן. איים בפעם הקודמת, אם אעזוב.
נראה אותו, אמרה מיכל והידקה שפתיים.
רועי לא איחר לבוא. בערב כבר הטלפון לעדי קרס: קודם הוא, אז המזכירה שלו, אחר כך אמא שלה, שעל פי כל הסימנים “נשארה מאחור”. אמא בכתה ואמרה שרועי התקשר, סיפר שלעדי היה התקף, שהיא עזבה במצב נפשי ירוד והיא זקוקה לעזרה.
אמא, אין לי התקף.
עדי, הוא דואג. אומר שהתנהגת מוזר, את צריכה רופא…
אמא, שרתי. עליתי לבמה, שרתי. זה לא התקף.
הוא ציין שזה היה מאוד לא מתאים, שביזית אותו…
אמא, אני בסדר. אני אצל מיכל. אדבר איתך מחר.
ואכן ניסתה למשוך כסף, הכרטיס לא עבד. המזומן נגמר, מיכל סירבה לקבל שכירות, אך לא יכלה להסכים לזה לאורך זמן.
תוך שלושה ימים רועי שלח את החפצים. לא הביא בעצמו שני אנשים זרים הביאו תיקי בגדים אקראיים: שמלות קיץ באוקטובר, נעלי עקב, קישוטי סתמי. בלי בגד חורף, בלי ספר משמעותי. גם זו היתה הודעה.
למחרת אמא התקשרה להגיד שרועי ביקר אצלה, שתה תה, סיפר שעדי תמיד היתה עצבנית, לא עשתה מאמץ להעריך, שהוא דואג לה והגיעה זקוקה לעזרה מקצועית. אמא רק הקשיבה.
עדי, אולי תחזרי, תדברו…
אמא, הוא חוסם אותי, מפיץ שמועות שאני לא שפויה. את מבינה?
שתיקה בצד השני.
זה גבר, עדי. כולם כאלה כשפגועים.
עדי הניחה את הטלפון, הביטה בחלון. אחר כך שלפה את דיפלומת האקדמיה מהתיק, הניחה על השולחן. עטיפת כחול כהה, אותיות זהב: עדי נחום הלוי, בוגרת פיתוח קול קלאסי. לא נגעה בזה חמש עשרה שנה.
למחרת בבוקר התקשרה לאקדמיה. חיפשה את אליעזר רז, המורה שלה. חשבה שכבר לא בעולם. התברר שחי, עדיין מלמד, מעל גיל שבעים. נתנו לה את מספרו.
אליעזר? זו עדי נחום הלוי. אתה זוכר אותי?
פאוזה.
נחום הלוי? מהקורס הרביעי?
כן.
בטח זוכר. איפה נעלמת עדי? לא שמעתי ממך שנים.
נעלמתי, אתה צודק. אליעזר, אני צריכה עזרה.
נפגשו יומיים אחר כך, כיתה קטנה בקומה שלישית באקדמיה. בדיוק כפי שזכרה נמוך, רזה, עיניים חודרות, יושב ידיים שלובות. בחן אותה.
הזדקַנת.
גם אתה.
זה בסדר. חצי חיוך. תשירי.
עכשיו?
למה לא, מי מחכה?
שרה. בהתחלה חלש, הריאות לא פעלו כמו פעם, קול רועד למעלה. רז הקשיב ולא קטע. כשתמהה אמר:
יש קול. טכניקה ירדה, נשימה הלכה. אבל קול יש. זה עיקר, עדי. השאר אפשר להשיב.
כמה זמן?
תלוי בך. עבודה רצינית חודשיים שלושה כבר מקבלים תוצאה. שתק רגע. למה עזבת?
התחתנתי.
והוא אסר עלייך לשיר?
לא אסר. זה פשוט קרה… בהדרגה.
הביט זמן רב.
בהדרגה, חזר. ברור. נתחיל.
החלו להתאמן יום-יום. עדי ב-9 בבוקר עד שתיים ולעתים מאוחר יותר. הקול חזר באטיות, לפעמים קל, לפעמים הכל מהתחלה. רז דרש, לא הניח לגיל או למה שלא שרה שנים. “לגיל אין קול רק טכניקה ורצון. השאר תירוצים”.
מיכל מצאה לה עבודה זמנית חוג שירה לגיל השלישי במתנ”ס. מעט כסף, אבל כסף משלה. פעם בשבוע שלוש פעמים, והיא אהבה. נשים בגיל ששרו לשם שמחה, בלי קריירה, רק לנפש. כולן יחד זו היתה תרופה.
רועי לא הפסיק. סיפר לחברים שפרשה בשל רומן עם מורה, שנפשה לא יציבה, שנים סבל, בסוף נאלץ לוותר. לכל אחד גרסה אחרת תמיד היא המשוגעת, הוא הקורבן. חלק האמינו. אחרים שתקו. אמא פנתה בזהירות, שאלה:
חשבת על העתיד? על דירה?
חשבתי, אמא.
רועי מוכן לדבר אם תחזרי.
אני לא אחזור.
עדי, אפשר להסדר גירושים, חלוקת רכוש…
אמא, הוא סוגר לי חשבונות, מפיץ עלי שמועות. עם כזה לא מדברים נפרדים.
אמא נאנחת, מחליפה נושא. עדי לא כעסה גדלה בזמן אחר, במושגים אחרים. לכעוס זה כמו לדרוש ממישהו שידבר שפה שלא הכיר.
חודש אחר כך רז אמר לה משהו חשוב. בסיום שיעור, בעוד היא אורזת, אמר מבלי להרים עיניים מהתווים:
בעוד חודשיים יהיה בעיר קונצרט צדקה גדול מוזיקה קלאסית, מחפשים סולניות. אוכל להמליץ עלייך.
עדי קפאה.
אליעזר, לא הופעתי 24 שנה.
אני יודע.
קהל רציני?
משדרים בערוץ האזורי, מגייסים לבית חולים ילדים. קהל רציני.
היא שתקה.
אחשוב על זה.
תחשבי מהר. לא יחכו עד אין קץ.
יומיים אחר כך הסכימה. רז הנהן, כאילו ידע.
ששת השבועות הבאים היו האינטנסיביים מאז ימי הלימודים תכנית: אריות, רומנסות, ובסיום שוב רחמנינוב אחר, אפילו יותר מאתגר. עדי היתה עייפה, לפעמים נרדמה אצל מיכל על הספה לפני שאכלה. אבל זו היתה עייפות אחרת. הקודמת בוזבזה. זו חיה ונושמת.
מיכל השקיפה עליה, דאגה, מילאה עוד, רגזה על שעות. עדי רק צחקה “בדיוק ככה צריך”. השתיים התקרבו יותר משהיו אי פעם קודם.
שלושה שבועות לפני הקונצרט נרמזות ראשונות לבעיה. פנה אליה רכז האירוע בחור לחוץ “יש תהיות על ההשתתפות שלך”. התפתל. עדי שאלה:
פנו אליך מהרועי?
פאוזה.
לא יכול להתייחס.
הבנתי.
סיפרה לרז. “תבואי מחר. אני אטפל”. והוא טיפל. איכשהו התקבלה. ואולם הצרות לא נגמרו. שבוע לפני הופעה, מיכל התקשרה תוך כדי חזרה “עדי, באו שניים, אמרו מרועי, ביררו אם את גרה פה”.
מה ענית?
אמרתי שלא מכירה עדי. נדמה לי שיחפשו מתחת לבית. תהיי זהירה.
עדי הרגישה צינה בבטן לא פחד, הבנה. הוא לא ישחרר. רגיל לשלוט. היא היתה עוד חוליה. עזיבתה לא כאב אלא זעזוע בסדר.
סיפרה לרז. הוא הוריד משקפיים, ניגב, החזיר.
ינסה לשבש קונצרט.
כנראה.
את פוחדת?
עדי חשבה.
לא. נגמר לי הפחד.
טוב. רז שתק. בקונצרט יהיה ויקטור שטיינברג.
מי זה?
מפיק. שם דבר, אולמות גדולים. הבאתי במיוחד. שמע עליך מאז אותו ערב במסעדה. שלחתי עדות לשיר שלך. רוצה להקשיב. תשירי טוב, נחום הלוי.
הביטה, מתחלחלת.
הכול בכוונה?
אני במקצוע ארבעים שנה. היו לי שלוש תלמידות עם קול אמיתי אחת נסעה לאירופה והצליחה, שנייה מתה, ושלישית התחתנה ונעלמה. תמיד חשבתי עליה. שמח שמצאתי אותה.
יום הקונצרט היה אפור. עדי הגיעה לפילהרמונית שעתיים קודם, שוטטה על הבמה, שמעה את השקט. אולם שמונה מאות, אור נדלק רק בקצה. אהבה את הרגע ההוא האולם עוד ריק, רק הבמה מחכה.
שעה לפני עלה הרכז, התנצל:
עדי נחום הלוי, בחוץ מחכים שניים מטעם בעלך לשעבר, דורשים שתצאי.
זה לא בעלי. לשעבר.
אומרים שיש להם מסמך רפואי לגרור אותך לאשפוז.
היא שתקה רגע.
שיגידו מה שרוצים. אני מופיעה. שייכנסו, שישמעו.
הרכז התלבט. היא הביטה בו.
זו ההופעה שלי. אסור לעצור אותי. מבין?
מבין, אבל…
תקרא לרז.
רז פתר גם את זה. אנשים של רועי לא נכנסו. לפני תחילת הקונצרט ראתה בפואייה איש גבוה במעיל יקר; רז לצידו, משוחח, האיש מקשיב. זה היה כנראה שטיינברג.
עדי עלתה שלישית. קהל מלא. מצלמה בצד. לבשה שמלה כהה שבחרה בעצמה. פשוטה. נעמדה מול מיקרופון, הביטה לקהל.
ושרָה.
הראשון עבר קל, בשמחה. השני דרש מאמץ, כמעט פספסה משפט, החזיקה. בשלישי כבר איבדה תחושת אולם, מצלמה, מה קורה מסביב. רק מוזיקה. הנה המקום שלה, הנה היא.
החלה רחמנינוב שקט עמוק. השקט ההוא שרק מי שמקשיב באמת זוכה לו. עדי שרה, חשה שזה כמו אדם שיוצא מהחולי ורואה שהשמיים עוד כחולים, רק חיכה לו.
בסוף ראתה בזווית עין את רועי. הופיע ליד הדלת, ממהר, מדבר עם מאבטח, מנפנף בידיים, פניו אדומות.
היא שרה עד הסוף. עד טיפה אחרונה.
האולם נעמד.
רועי עצר באמצע המעבר. לצידו שטיינברג בגובה, מדבר איתו בשקט. רועי משיב, פניו משתנים, משהו בו נשבר לא בדרמה קולנועית, אלא בשקט, בצניעות מבין שהוא אפס כאן.
ואז הסתובב ויצא.
מאחורי הקלעים שטיינברג חייך, לחץ ידה.
שמעתי עלייך, עכשיו שמעתי אותך. יש מה לדבר.
מה?
חוזה. הופעות. בארץ, אחר כך באירופה. כל מיני אולמות מחפשים קול כזה. קל חיוך ומעכשיו אף אחד לא יפריע. עליי.
רז ניצב בצד, הביט. כשפגשה במבטו, הנהן קצר. כמסיים כל הסבר.
עם אמא דיברה באמת רק אחרי. הגיעה אליה, ישבו במטבח, אמא התבוננה ארוכות. ואז:
ראיתי אותך בטלוויזיה. בקונצרט.
באמת?
מיכל צלצלה, אמרה להדליק. הדלקתי, ופתאום את. השתתקה, שיחקה במפה לא ידעתי שאת שרה ככה.
שמעת אותי באקדמיה.
זה מזמן. הייתי אז אמא שלך, דאגתי. הפעם, רק צפיתי פתאום את. הרימה עיניים אני מצטערת, עדי.
על מה?
שהאמנתי לו יותר מלך. ידע לספר יפה, את שתקת חשבתי, שותקת, טוב. לא הבנתי.
עדי אחזה בידה.
אמא, גם את צדקת. לא תמיד מבינים בהתחלה. זה בסדר.
את לא כועסת?
לא.
אמא בכתה בדממה, בלי יבבות. עדי ישבה איתה, חשבה שמהות הסליחה איננה שחזור של כלום אלא לקחת רק מה שצריך ולהשאיר את השאר.
חלפה שנה.
עדי עמדה מאחורי הקלעים באולם וינאי, מאזינה לקהל לוחש וסורג כיסאות. אולם אינטימי, עתיק, עם קישוטים וחלונות גבוהים. בחוץ שלג.
החיים נראו כך: דירת חדר שכורה בווינה, קטנה, אך שלה. חוזה עם שטיינברג, שמאפשר לה לשיר ולהתפרנס. מזוודה העיר משתנה. שיחות שבועיות עם רז, לפעמים מתכננים תוכנית בזום. אמא טסה אליה כל חודשיים, מתפלאת כמה עדי מספיקה.
רועי? פה ושם שמעה עליו העסק שלו התערער, שותפים נטשו. אחרי חצי שנה נישא שוב, לאישה צעירה, שקטה, כמעט זרה. עדי שמעה, חשבה, הרגישה הבנה עייפה לא שמחה לאיד, לא צער רק הבנה: אנשים לא משתנים. הם פשוט מחפשים את האדם הבא שיהיה להם נוח.
חבל עליה. אבל זו כבר לא הסיפור שלה.
הסיפור שלה אחר: עייפות מתמידה מטיסות, ויכוחים עם מנצחים, בלבול שפות, לילות לבד במלון. אבל יש גם בוקר בו פותחים חלון בעיר חדשה, הקהל מריע על שמה, הרשות לבחור שמלה כרצונה, להרים טלפון למי שרוצה, לסגור דלת בידיעה מאחורי אין מי שמסביר לי איזה חיוך נכון.
לפעמים חשבה על השנים האבודות לא בכאב, אלא בבהירות עשרים ושמונה שנה, זה הרבה. יכלה לשיר כל הזמן הזה. להיות מישהי אחרת. או בדיוק מי שהיא רק קודם.
אבל “יכולתי” זו מילה מיותרת. היא ידעה.
היא כאן עכשיו, הקול איתה, הבמה מחכה.
העוזרת קפצה אליה מאחורי הקלעים:
עדי נחום הלוי, עוד שלוש דקות.
אני באה.
עדי סידרה את השמלה, השאירה נשימה. עצמה עיניים.
פתאום עלה לה דמותו של רועי באותה מסעדה “את מחייכת לא נכון”. והיא ענתה “סליחה”. ישבה עם החיוך הנכון וחשבה מתי הפסיקה לשמוע את קולה.
עכשיו חייכה לא נכון. סתם כך. כי התחשק.
ויצאה לבמה.
האולם שתק.
והיא שרה.
