המשפחה שלי
אלוהים, תאירי, כמה את יפה! אמרה בהשתאות רונית כשהיא נכנסה לחדר של ביתה.
תאיר עמדה מול המראה, מחכה עד שחברתה הטובה, דפנה, שגם סטייליסטית בזמנה הפנוי, תסיים לסדר לה את ההינומה. הסיכות האחרונות נכנסו לתסרוקת, ותאיר הסתובבה אל אמא שלה.
באמת, אמא? זה יפה?
מהמם, ילדה שלי! את הכלה הכי יפה שיש! ענתה רונית וחיוך נדיר האיר את פניה. היא נזכרה באמא שלה, שאמרה לה את אותו המשפט בדיוק. כנראה כל אמא חושבת את זה, כשהיא רואה את ביתה בשמלת כלה.
על השמלה עבדו הרבה זמן. לתאיר תמיד היה חשוב לבחור בעצמה, אף פעם לא הלכה אחרי אופנה או מה שצריך. רק מה שהיא אוהבת באמת. הטעם שלה מעולה, והגזרה שלה אפשרה לה ללבוש כל מה שהיא רוצה, ואף אחד לא העיר לה אי פעם שהבגדים שלה לא מתאימים. וכך גם בשמלת כלה לא בחרה באופנתי והנפוץ, אלא רצתה משהו ייחודי ולא סטנדרטי. יועצות בסלון הכלות עמדו חסרות אונים. מה כבר תאהב הכלה הזאת?
בעלת הסלון, אילנה, קראה נראה לי שיש לי בדיוק את השמלה שאת רוצה.
היא נעלמה לשנייה וחזרה עם שמלה באריזה. אילנה פתחה את השקית, ותאיר פשוט נדהמה. הנה, בדיוק זה!
קווים פשוטים, ללא קישוטים, בד באיכות מהודרת. תאיר הסתובבה מול המראה, והבינה: זו השמלה. יושבת עליה כאילו נתפרה במיוחד בשבילה. אפילו לתיקונים לא היה צורך.
מה את חושבת?
לוקחת!
אילנה חייכה ונימת געגוע חלפה בעיניה, שנעלמה מיד. למה שתאיר תדע שהשמלה הוזמנה עבורה, אבל בסוף לא תהיה חתונה. אי אפשר להתחתן בלי אמון ואהבה. אם אין אחד מהם, אז גם השני לא מתקיים… אילנה ניערה את ראשה וגרשה את המחשבות המיותרות. אין טעם להתעכב על מה שהיה.
יש לי הינומה מהממת שתתאים בדיוק לשמלה. מיד אחזור.
תאיר קרצה לאמא:
לא אמרתי שאמצא בדיוק את מה שאני רוצה?
רונית הנהנה וחשה שכל כולה מתמלא באושר. תזכור את התקופה הזו כחלק מהימים המאושרים בחייה. היא נזכרה איך לפני שנים קיבלה שמלה מחברת המשפחה שעבדה בתפירה. כל אחת עזרה זו הביאה בד, השנייה הביאה תחרה, ויחד יצרו שמלה נסיכית. רק שאז לא מצאה רונית את האושר. הגירושין הגיעו כשהייתה תאיר בת שנתיים. אהבה חדשה, חיים אחרים… הגרוש שילם מזונות כי “צריך”. אף פעם לא הראה עניין. פחות בעיות בחיים, היה אומר.
רונית ידעה עדיף אבא שלא נמצא, מאשר אב שבכלל לא אוהב.
ניסתה להביא גבר אחר לחייהן. ניסתה להכיר לתאיר דמות אב, אך זה לא הצליח. הפרטנר החדש לא אהב ילדים. לבסוף, כשרמז שאולי עדיף שתאיר תלך לגור עם אביה, רונית שתקה, ארזה לו את הדברים והוציאה אותו מהבית.
את תסתדרי יפה, ילדה שלי. אנחנו לא צריכות אף אחד.
אז תאיר לא הבינה בדיוק מה קורה, חוץ מדבר אחד אמא בחרה בה. וזכרה את זה היטב לכל החיים. אולי בגלל זה אחר-כך לא היו להן בעיות אחת עם השנייה, לא בגיל ההתבגרות ולא אחר-כך. אמא הייתה האדם הכי קרוב ללבה של תאיר.
תאירוש, הגיע הזמן. שלא תאחרו. רונית יישרה את ההינומה ונשקה לביתָה במצח. רק תהיי מאושרת, ילדה שלי!
תאיר מחאה כפיים וצחקה.
אמא, תיזהרי, אני עומדת לבכות. דפנה הרגה את עצמה על האיפור, ואם אבכה, זה ייהרס.
תאיר חיבקה את רונית ולחשה:
אני אעשה הכל…
יום החתונה עבר כהרף עין. רונית נכנסה לדירה הריקה, סגרה מאחוריה את הדלת והתיישבה על ספסל במסדרון. הנה, נגמר. נשארתי לבד. תאיר תגור עם בעלה, עידן, בדירה של סבתא, שרונית נתנה להם. לעידן אין דירה, וכשתאיר אמרה שאולי יגורו עם ההורים שלו, רונית לא שאלה שאלות. בערב, אחרי שעידן הלך, הגישה לביתָה את המפתח.
לא צריך, מתוקה. תגורו לבד.
ומה עם הדיירים?
כבר סיכמתי איתם ממזמן. ייצאו לפני החתונה.
אבל זה היה לך הכנסה. הכול מתוכנן כבר…
מה אני צריכה הרבה? יש לי עבודה, מסתדרת. העיקר שלכם יהיה טוב.
תאיר קפצה משמחה, מפתחות בידה.
אמא, תודה! נהיה קרובים צעד נוסף לבית משלנו.
בית?
כן! בית אמיתי שרחב לכולם ולפחות שלושה חדרי ילדים! תאיר הסמיקה והתחבקה עם אמא. זה מוגזם?
שיגדלו רק בריאים! כמה שתרצי.
טוב שיש אותך.
וטוב שילדייך יקבלו סבתא צעירה. בית זה בית. תחיי את חייך, ילדה שלי!
רונית לא סיפרה לביתָה על השיחה עם ההורים של עידן.
החלטנו לערוך “שידוך” אמיתי, אצל הכלה. רונית התעקשה לבשל לבד את כל המטעמים. היא אוהבת לבשל, אבל בד”כ שתיהן לא אכלו הרבה, אז לא יצא לה להפליא במנות רבות.
ההורים של עידן נראו בסדר תחילה, אבל מהר מאוד האם, נורית, עקמה את הפה:
מוזר זה לא מה שאנחנו רגילים.
רונית הופתעה מתכון הדג והבשר שעבר במשפחה תמיד זכה למחמאות. עידו, אבא של עידן, שתק ובעונג שם אוכל בצלחת.
ותאיר, יודעת לבשל? שאלה נורית. נצטרך ללמד אותה…
נסתדר, יש לנו בית רחב, מקום לכולם. אולי טוב שהם יחיו איתנו ותתרגל לאורח חיים נכון. עידן ילד יחיד, מפונק ותאיר, את גם בת יחידה?
כן.
וגידלת אותה לבד?
ככה התגלגל.
חשוב שילדים יראו משפחה שלמה. תאיר כמובן מקסימה, אבל היא לא רגילה לחיות במסגרת זוגית.
רונית הקשיבה, דוחה תגובות, כי תאיר רמזה לה מראש לא להילחם. עידן לא דומה להורים שלו.
לקראת סוף הערב, נורית באה לשיחה פרטית. עידו עמד בצד, שותק.
רונית… אני דואגת לילד שלי, ורוצה לו את הטוב ביותר. עשיתם לברר אם יש מחלות תורשתיות במשפחה…?
רונית שמרה על קור רוח. במידת הצורך, אציג כל נתון. מקווה שזה לא יהיה מה שימנע אושר.
הוציאה במתינות עוגת פס, צלחת והגישה לנורית.
יותר לא דיברו עד החתונה. תאיר ועידן עבדו ומימנו את הכול לבד.
שנתיים אחרי התחילו לבנות בית. מכרו את דירת סבתא וקנו מגרש במודיעין. תאיר בהריון, העמיקה בבניין עד שהפועלים היו כבר צוחקים וכונו לה “המומחית”. הבית לא הושלם עד הלידה אחרי הלידה, הגיע עידן עם תאיר ובתם, נעמה, ישר לרונית.
סליחה שאנחנו אצלך, פשוט פה יותר בטוח.
עשית נכון, עידן. אל תפחד. זאת הילדה שלך, אינסטינקטים יעבדו.
רונית סימנה לביתָה לא להתערב. בעזרת עידן עברה נאמה את המקלחת הראשונה, והוכיח שהוא יכול. בשבת שלאחר מכן באה נורית וביקרה: “זה לא תפקיד של גבר, להתעסק עם תינוקת…”
דעה קדומה, ענתה רונית בחיוך.
היא התאפקה לא לקחת הכל לידיים, כי כל סבתא בטוחה שהיא יודעת הכי טוב.
נעמה גדלה חזקה ובריאה. אחרי חגיגת בית חדש, תאיר התחילה לחלום על ילד נוסף, ואז הגיעה צרה.
אמא, לנעמה חום גבוה. קולה של תאיר רעד.
היא לא מורידה חום?
לא.
תביאי רופא, אני באה!
רונית נהגה בירושלים בלילה כולו וחיפשה רק שהכול יעבור בשלום…
נעמה הובהלה לאיכילוב, טיפול נמרץ, יומיים של המתנה ולבסוף החדשות: היא מתאוששת. תאיר לא זזה מהמסדרון. רונית הייתה שם להביא אוכל למלא כוחות לבת.
עידן התרוצץ בין עבודה לבית חולים. רונית חיבקה אותו כשראתה אותו תשוש:
תישאר חזק. אם אתה נופל, תאיר תישבר.
נורית הגיעה וקפצה ישר לשאלות זה מחלה תורשתית? השגחה הורית? מה הסיבה?
נורית, שמרי על השקט, אמרה רונית בנחרצות לראשונה.
נעמה הבריאה, דרשה את אמא והועברה למחלקה רגילה.
כעבור ימים, באה רונית לביקור. תאיר ביקשה ממנה להישאר ולעזור:
אמא, תוכלי לעזור לנו? הבקשה שימחה את רונית.
בטח שכן. לא היית צריכה אפילו לשאול.
קשה לי לטפל בשתיים, ונעמה תצטרך תשומת לב עכשיו…
יש לך בעל מצוין! אבל נשאר רק לעת הצורך, לא לעולם.
הייתי רוצה שתהיי תמיד…
אני כאן, אבל כן, אתם משפחה לעצמכם. אני אשת עונה. נכון נעמה?
בבית הכינה תיק ועוד באותו ערב התפלאה לשיחת טלפון מנורית.
רונית, זה לא מוזר שרק את נשארת לעזור? כלתי הפכה לבת שלך?
זה לא בחירה שלי, תשאלי אותם.
עידן מתעקש, ואני מיותרת…
אולי תשאלי אותו.
אין איתך שיח. תסרבי פעם אחת! תגידי שאת עסוקה.
ותגידי לי מתי ביקרת את נעמה?
למה? את תמיד שם.
הנה התשובה…
רונית הבינה שמרקם המשפחה עדין, וצריך לשמור עליו. הרימה טלפון לעידן:
צריך לדבר.
שלוש שנים אחר-כך.
סבתא, היום את לוקחת אותי למחול, או סבתא נורית?
היום אני. ונורית עם שחר בפארק. לאמא יש פגישה.
אז אני אצלך בצהריים?
כן.
יש לחמניות אהבות כמו אז?
אהבת? אז יהיו, בטח.
סבתא…
מה, מתוקה?
בסוף שבוע ניסע כולנו לגן החיות או עם סבתא נורית?
כולנו. וגם סבא יבוא.
תקני לי בלונים?
וגם גלידה וצמר גפן מתוק.
גם לשחר?
כמובן.
סבתא… אפשר לספר לך סוד סודי?
בוודאי.
אני חושבת שיהיה לי עוד אח או אחות.
רונית הרימה גבה מופתעת. הנה, תאיר התנהגה בזמן האחרון מסתורית, אבל עוד לא הסגירה כלום. מאז שסירבה לגור יחד, והבהירה שהיא עוזרת מרחוק, הקשר התחזק. תאיר למדה להעריך, והתייעצה קודם עם עידן.
התחלה לא הייתה פשוטה, היו מתיחויות, אבל עברו יחד את הכול. עכשיו לנעמה ולשחר יש שתי סבתות וסבא נהדר.
את יודעת? הורידה את הווליום במוזיקה.
שמעתי נשים אתמול. חשבו שאני ישנה… סבתא, מותר לי לרצות אחות?
למה את שואלת?
אם זה שוב אח, הוא יתבאס.
רונית חייכה. ילדה נהדרת!
ואת אוהבת את שחר?
מאוד!
אז תאהבי גם את הבא, לא משנה אם בן או בת.
אוקיי…
גם אני תמיד חלמתי על שני אחים.
באמת?
בטח.
אז אחכה, אמרה נעמה, הסתדרה עם הבובות מאחור. הארנב מסבתא רונית, הדוב מסבתא נורית.
ויודעת מה? רונית פנתה לרחוב של תאיר ועידן. זה כמו מתנה לשנה החדשה. רק כשתפתחי תדעי מה יש בפנים.
כבר קנית לי מתנה?
לשנה החדשה? עוד לא, מוקדם. אבל ליום-הולדת כן… רוצה לדעת סוד?
כן!
גם סבתא נורית קנתה משהו. אבל מה לא אגיד!
איזה באסה!
תחכי, יום ההולדת עוד מעט.
בסדר! נעמה אחזה באוזני הארנב, רצה אל השער.
רונית שלפה מהבאגז’ את תיק ריקוד, ונופפה לנורית שהלכה מולה עם שחר על הידיים.
שלום סבתא!
מה נשמע!
אנחנו בדרך לבית הספר למחול, רק נחליף בגדים.
רונית התבוננה בנעמה שנדבקת לסבתא השנייה, מדברת ברצף, וחייכה. כמה פשוט ואיזה מורכב לאהוב, לשמוע, להיות בשביל מי שאתה אוהב. להיות משפחה.
