לילה, אישה, חתול והמקרר
– אל תסתכל עליי ככה!
תמר שלחה לעבר החתול מבט קשוח ככל שיכלה, אפילו הרימה גבה אחת, למרות שאמא שלה תמיד אסרה עליה לעשות זאת. גבותיה של תמר בילדותה היו עבות וסמוכות, ממש כמו של אבא שלה, אך היא העדיפה את אלו הדקות של אמא, מסודרות כמו חוט דק, ורכות למראה.
כבר מזמן הסדירה תמר את גבותיה לפי טעמה, וגם לא הייתה צעירה עוד. החתול, אגב, הכיר את הגבות הללו היטב, ולא טרח להגיב למבט הזועף. הוא ישב על אדן החלון, מתבונן בבעלת הבית בפליאה מסוימת ובמבט ירוק-זהוב, מסתורי ומעט מפחיד, כשאור מנורת הלילה שבסלון הצליח להאיר עד המטבח. הדלת, אותה השאירה תמר כמעט סגורה כדי להרגיש שיש לאן לסגת, נעה קלות ברוח הלילה. היא סירבה להיסגר לחלוטין, לא חותכת את המציאות, וכך אפשרה לתמר את האפשרות המיוחלת לפתוח את הדלת הנחשקת של המקרר.
תמר שינתה תנוחה על הרצפה ליד הקיר, שם ישבה כבר יותר משעה, ועיניה שוב ננעצו במקרר.
היא ידעה בדיוק מה נמצא במדפים המבריקים אותם קרצפה זה עתה הרי היא זאת שקונה את המצרכים לבית, עניין שהיה לנושא בדיחות אצל בן זוגה.
– תמר, למה קנית זיתים סורים? מי אצלנו אוכל את זה? חייך בן זוגה, הופך בצנצנת שבידו. מה חשבת שתעשי איתם?
– זה טעים.
– אם ככה, תמצאי להם שימוש שלא יעייף אותך.
ותמר מצאה. היא המציאה מתכונים לא שגרתיים, שכן מתכונים מאורגנים מעולם לא התאימו לה, ואפילו אם בתחילה המשפחה הסתכלה בחשדנות, בסוף לא נותר פירור. כולם ביקשו תוספת כולם חוץ מתמר.
כי תמר פשוט לא ידעה לאכול את מה שבישלה במו ידיה. בכלל לא.
המטבח היה ההשראה שלה, מעניק רגעי שמחה, אך איך שהמנה הייתה מוכנה קרה הבלתי נמנע; דמות של סבתא עתיקה, לא מוכרת, שכמעט אין לה קשר באמת למשפחתה, הייתה מצחקקת לעצמה ונעלמת, משאירה אחריה תמר רעבה שלא מסוגלת להביא את עצמה לאכול ממאכליה.
תמר ניסתה למלא את החור הזה בדברים “קלים”: נקניק איכותי שאהבה, גבינה צהובה נוזלת מתאווה, לחמניות, שוקולדים, ופתי בר, שלעיתים גנבה בסתר מבנה הקטן. נדמה לה שהעוגיות לתינוקות בריאות ואז מצפונה כאב פחות. תמר שכנעה את עצמה שכך היא שומרת על הבריאות, זו שהייתה חסרה לה מאוד.
לא, היא לא הייתה שמנה. בְּהֶחְלֵט שלא. כל מה שאכלה נצרך במאגרים אינסופיים של יום יום שלושה ילדים, בן זוג, חתול ובית כולם זקוקים לה, ותמר לא יכלה לאפשר לעצמה ליפול.
היא מעולם לא התרגלה להתלונן על הבריאות. מאז ילדותה, משפט אחד של אמא היה מלווה אותה:
– יעבור לך!
כן, כך בדיוק, הייתה אמא. איך שתמר התחילה להתלונן, הייתה מחמיאה לה ואז פוקדת לכי, תשתה תה עם נענע ושימי דבש. יגמר לבד.
תמר האמינה בזה שנים, גם כשכבר הייתה בעצמה אמא. גם כשהגוף אותת לה בעקשנות, אחרי לידת הילד הראשון, תמר לא טרחה להתעמק. אין זמן, זה יעבור.
עם הילד השני זה כבר היה קשה פי כמה. תמר לא הצליחה להתעורר, גם כשהצרחות מהחדר תבעו אותה מיד. אבל גם אז לא התלוננה.
יוסי, בן זוגה, הבין ללא מילים.
– תמי, תנוחי. אני איתם היה לוקח ממנו את התינוק, מגרש את הבכור מהחדר. אתם מסתדרים לבד.
היא הייתה שוקעת לשעות של שינה, ובכל זאת הייתה קמה עייפה וחסרת כוחות, כורעת תחת רגשות אשם כלפי יוסי והילדים.
“איזו מן אישה אני, שאין ממני לא תועלת ולא עידוד?” הרהרה שוב ושוב. לו רק הרשתה לעצמה לבחון ברצינות מה פשר המחשבות האלו, אולי הייתה מתייצבת מולן. אך אי אפשר היה לספק את דור האמהות בבית הזה. “את לא בסדר”, היה המסר שעבר מדור לדור אצלן.
– תמר, שבו זקוף! מה זה הגב המקופל הזה?! תיישרי גב, מאמי! סבתא שלה, רבקה, בהתה בה בחרדה.
– אמא, את חושבת שאני לא יודעת?! אבל היא לא מקשיבה! כל הילדים כמו כולם, רק תמר תמיד חולמת! ותראי איך היא אוכלת הכול! שום דבר לא מועיל! ניסיתי גם להעניש כלום!
הילדה הדקיקה אפילו מהחתולה בבית, מיד הגביהה ישיבה, יורדת בשקט ומתביישת לנשום.
באיחור גדול גילתה תמר למה כל כך מקפידים אצלן על רזון והימנעות. כנערה מלאה ומגושמת שביקשה להבין מדוע אמא מתנכרת לאכילה שלה, היא פתחה במקרה אלבום ישן. שמה ראתה תמר תמונות של אמא הצעירה, עגלגלה ומבולבלת, ממש כמו תמר הנוכחית. רק שאמא תמיד ניסתה למחוק את הנעורים שלה, להעמיד פנים שהייתה אחרת.
– מה אכפת לך ממראה, תמר? ככה לא יתחתן איתך אף אחד! גם אני הייתי ככה, רק אמא הכריחה אותי להשתנות צחקה אמא, במרמור ישן.
גם מערכת היחסים בין אמא לאבא התפצלה, והתשובות לא הגיעו אף פעם. במקום זאת, נשלחה תמר לספורט, לספסל תחת עץ פיקוס בבית הספר, ושם רק בחושך היא רצה סיבובים ומייסרת את עצמה על כבדות ועצלות.
לאורך השנים, הבינה החלטה אחת חשובה אם איש לא רוצה בה בשל המראה או השוני שלה, לפחות תהיה מועילה. יעילותה הייתה המכסה כל עוד היא מביאה תועלת, איש לא ישים לב למראה.
– אמא, אני אהיה רופאה.
– מה פתאום? את תמר? אבל הציונים…
– אני לומדת טוב.
– טוב, בסדר… רופאה לא רע.
וכך הפכה תמר לרופאה מצליחה, כל כולה מרוכזת בלימודים ובעשייה לאחרים.
סבתה, כשחלתה, פנתה לשדכנית, וכך, יום אחד, הופיעה ליאת, שדכנית ממולחת עם שיער כהה ותנועות חסרות מנוחה.
– הבת שלכם פשוט פרי בשל! תאמינו לי אין יפה וחכמה ממנה!
אספה תמר אומץ לפגוש את החתן המיועד, ומשהשיבה, התקשתה לעצור את הצחוק קצר וצנום, מבולבל ומסתכל תמיד הצידה. אך נימוסיה החזיקו אותה ביציבות, לא להבריח אותו או לפגום בהצלחת השידוך. גם אם אינה רואה בעצמה מושכת.
הפגישה המיועדת בבית הקפה כמעט נפלה החתן לא המתין לה, השאיר פתק אצל המלצר: “אל תחפשי אותי”.
– באמת לא חיפשתי חייכה לעצמה תמר, ועם ההקלה הגיעה גם תחושת חופש עכשיו תוכל להוכיח לאמא שכבר “ננטשה”, ואין צורך במאמציה לשדך מחדש.
המלצר, יוסי, קלט את מבטה העצוב. “יש לך תוכניות לערב?” שאל.
הפתעה תפסה אותה, והיא ענתה מתוך אינטואיציה: “איך קוראים לך?”
– יוסי.
– ונניח תבוא לספסל בצומת הרחוב ליד בית החולים, תדע איפה זה?
– בוודאי.
ככה התחיל מה שיהפוך לסיפור אהבה פשוט וכנה. השיחות זרמו טבעי, שניהם אהבו גאז, סלדו מגבינה לבנה, חלמו על בית עם חתול ולא כלב, והאמינו בערך של תרומה לאחרים.
המפגשים נמשכו למעלה משנה, ואמא של תמר נזעקה:
– הוא לא מתאים!
– ומדוע, אמא?
– הוא עובד רק כמלצר.
– הוא לומד ומשתדל, מה רע?
– אמא שלו חולה, ואחותו בת חמש בטיפולו. בשביל מה לך צרות כאלה?
– להפך, זה מראה על טוב לב.
החתונה נדחתה, כי יוסי לא עזב את אמו החולה. תמר סעדה את החולה לצידו. ולבסוף נישאו בתמציתיות, עם איריס הקטנה כעדה.
– אז עכשיו אתן משפחה? שאלה איריס בשקט.
– כן, יקירה. גם את חלק מהמשפחה שלנו.
ושלושה לא הפכו עוד שבועיים לארבעה, כשאמו של יוסי נפטרה. תמר טיפלה באיריס, הכילה את יגונה, וחבקה אותה.
– לאמא שלך כבר לא כואב, נכון?
– נכון, מתוקה.
אמה של תמר התעצבנה שלא הוזמנה, ועקב כך נוצרו חריקות גדולות. המפגשים היו מעשיים וקרים, והשיחה הישירה בוששה לבוא עד שיום אחד תמר שאלה:
– אמא, למה כל כך את מנסה להרחיק אותי? למה נראה שאני לא בסדר עבורך?
התגובה הפתיעה את תמר לגמרי; אמא, תמיד קשוחה, פתאום פרצה בבכי.
– אני כן אוהבת אותך… פשוט לא לימדו אותי להראות זאת. תמיד אמרו לי לא לעטוף ילדים, לא ללטף יותר מדי שלא ייעלמו להתמודד לבד. אבל זו לא הדרך, אני יודעת עכשיו.
תמר ניסתה להרגיע אותה, אבל הדברים חלחלו. היא פחדה, עוד יותר מלפני כן, שתעשה את אותן טעויות עם ילדיה. והפחד הזה גדל בלילות, כשהיא, עם החתול לצידה, יושבת מול המקרר, מהרהרת ומנתחת שוב ושוב את יחסיה עם הדורות הקודמים.
וככה, לא פעם, מצאה את עצמה תמר בערבים ארוכים שותקת במטבח, מלטפת את החתול, מנסה להבין אילו חוסרים עוד יש בה, ובילדיה, ומה עוד תוכל ללמוד.
יוסי, כששם לב, היה מתקרב ואומר בשקט: “קחי סנדוויץ, תמר, ותזכרי אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת. לא משנה כמה תתעגלי.”
– לא כדאי, יוסי. לא אכנס לשמלות שלי…
– תאכלי אמר וצחק לעבר החתול גם אתה רוצה?
החתול לא סירב, חפן גבינה מהיד, והתכרבל בין רגלי תמר.
– אני אוהב אותך, תמר… לא חשוב המשקל, אני אוהב את מי שאת.
– תגיד את זה יותר, טוב? אולי אפסיק לשבת בלילה ליד המקרר.
– אז אולי תלכי לישון כבר, אהובה?
וכך תמר, מחייכת, תושיט יד לבן זוגה שירים אותה מהרצפה, תתחבק איתו, יודעת שלמרות כל הפחדים והשתיקות יש לה כאן בית אמת.
– תמר, תגידי… יש מצב שנחכה לעוד אחד?
– מאיפה ניחשת?
– אני מכיר אותך כבר, בובה ושלושת השבועות הראשונים הרי כבר הסגירו אותך.
– שקט! אל תעיר את הילדים…
החתול ילווה אותם עד החדר ויחזור לשעמום שלו על אדן החלון. אבל לא יעבור זמן רב, והשקט יתחלף שוב בצלילי בכי תינוק, והחתול יוותר על הקור המקפיא וישכב בחדר הילדים החדש, בין ריח חלב לחום רגוע בדיוק היכן שליבו מרגיש בבית.
