להיות מאושרת – חובה
אבא של תמר עזב את הבית לטובת אישה אחרת כשהייתה בת ארבע. זה קרה מיד אחרי חג ראש השנה. בכניסה לדירה, לחש לבתו “סלחי לי” וטרק אחריו את הדלת.
אימא קיבלה את זה בשקט גמור, כמעט כגורל שאין ממנו מנוס. במשפחתה אף אישה לא חוותה קשרים ארוכים. אבל שבועיים לאחר מכן, בלילה אחד, שתתה את כל הכדורים שמצאה בארון התרופות ונרדמה לתמיד.
בבוקר תמר ניסתה להעיר את אימא שוב ושוב, הציקה לה כדי שתקום, ואז איכשהו ארגנה לעצמה ארוחת בוקר מכל מה שנשאר במקרר, וחזרה שוב לנסות להעיר אותה. לבסוף הייתה כל כך עייפה שנרדמה צמודה לגופה.
יום חורף בינואר נגמר מהר כל כך. כבר התחיל להחשיך, כאשר תמר התעוררה. הקור העיר אותה. היא משכה את השמיכה והתכרבלה חזק יותר אל אמה, אך הרגישה שככל שהתקרבה הקור גבר ונעשה בלתי נסבל, עמוק ושקט. רק אז הבינה שמאמה בוקע קור נורא ואיום. דמעות חמות כוויות צרבו את פניה.
בפתח הדלת נשמעו צעדים. תמר רצה לשם בסערה. זו הייתה רינה, אחותה הצעירה של האם.
“תמרי, את בבית, ברוך השם. איפה אמא? אני מתקשרת אליה מהבוקר, למה היא לא עונה? כבר התחלתי לדאוג!”
תמר תפסה את אחותה של אמא בשולי המעיל, משכה אותה אחריה במסדרון, הביטה ברינה בעיניים ענקיות ומוזלות, הצביעה באצבע רועדת לכיוון החדר, ניסתה לצעוק משהו. אבל קולה נעלם: רק פה פעור, פנים מתעוותות, בכי חנוק ודמעות בלי קול.
רינה, שמעולם לא הצליחה להביא ילדים לעולם, ננטשה בעצמה על ידי בעלה אחרי חמש שנים. את תמר אהבה באמת ובתמים, כמו בת שלא הייתה לה. אחרי האסון, רינה סידרה את כל המסמכים והושיבה את תמר בביתה. היא עטפה אותה בתשומת לב ואהבה, אבל כל טיפול ושיקום לא החזירו לתמר את הקול, שלוש שנים תמימות.
באותה חורף, בימי השלג, ב”סיגד” (חג אתיופי שמופיע בנובמבר אך שומר על אווירת חורף), הלכו תמר וחברותיה לגן סאקר בירושלים, גולשות במדרון הארוך. בנו משפחה של אנשי שלג, התפלשו בערמות הלבן ויצרו “מלאכים” על שמיכת השלג.
“נו, הגיע הזמן לחזור הביתה. הבגדים עליך כמו קרח, והכפפות גם הן הופכות לגושי קרח. בואי נסיים ונעצור בדרך בסופר ‘שוק העיר’ להביא חלב ופסטה,” עיגלה רינה מבטה.
בכניסה לסופר, אנשים נכנסו ויצאו לדגל הלאום. בצד ימין של הדלת ישב חתול ג׳ינג׳י, חכם וחצי מנומנם. הוא הניע את כפותיו הקדמיות, מצנן אותן בשלג. תמר כרעה לידו בשקט, הראתה לרינה שתיכנס בלעדיה.
“טוב, אני קופצת פנימה, את נשארת כאן איפה שאני רואה אותך.”
תמר ליטפה את החתול בעדינות. הוא התרומם, אוּשר ניכר בו, והשמיע גרגור רך. תמר חיבקה אותו חזק אל צווארה ולחצה את ראשו ללחיה. לפתע, דמעות חמות החלו לזרום. החתול ליקק אותן, התעטש וניקה אותן שוב.
“אוי תמר, מה את עושה? הוא חתול רחוב הוא מלוכלך!” רינה אמרה ודחפה אותה אל הרכב. תמר התנגדה וניסתה להיפרד, אך רינה הושיבה אותה בכוח מאחור והתיישבה ליד ההגה.
החתול ליווה אותן לעגלה, נעצר והביט בתמר מילל.
“זה לא הוגן. הוא כבר שלי. אני לא יכולה לעזוב אותו,” לחשה וחבטה על הזגוגית בדמעות.
“את… את מדברת? חבקי אותי שוב, תגידי, ספרי לי עוד,” ביקשה רינה בהתרגשות.
“אי-אפשר להשאיר אותו לבד. הוא ימות בלעדיי!” צעקה תמר, בפעם הראשונה זה שלוש שנים.
רינה פרצה מתוך הרכב, הרימה את החתול בידיים רועדות והתיישבה ליד תמר מאחור. החתול הג׳ינג׳י טיפס מיד אל ילדה, נרגע על ברכיה ועצם עיניים.
“אם את רוצה אותו, זה שלך. למה לא אמרת לי קודם? מזמן כבר הייתי מוצאת לך חבר כזה,” חייכה רינה ודמעות של אושר בעיניה.
לפעמים כדי למצוא שוב את הקול שלך צריך מישהו שפשוט יישאר, יקשיב, ויאהב אותך כמו שאת. החיים מלמדים כי גם מתוך קור ועצב, אפשר לשוב ולגלות אור חם, אם פותחים מקום בלב לאהבה חדשה.
