לקח אנושי שהיא תזכור לכל החיים
אף פעם אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו, ובטח לא בן אדם לפי כתם על החולצה שלו. היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שגורם לכל אחד לחשוב כמה מהר אנחנו יכולים להפסיד את עצמנו, כשאנחנו מנסים להרגיש “מעל” אחרים.
**סצנה 1: נצנוץ קר של משרד**
בלובי המפואר של מגדל עסקים מזכוכית ושיש, עמדה אישה עם בנה הקטן. הילד נראה מעט מבולגן: הברך בג’ינס עם כתם, החולצה מקומטת מהנסיעה הארוכה. המזכירה בקבלה, בחורה עם לק מדויק ומבט מצמרר, העיפה אליהם מבט מזלזל.
זה מקום פרטי, לא עמותה, חתכה בקרירות מבלי לבדוק ניירת. תסתלקו מכאן, לפני שאני קוראת לאבטחה.
**סצנה 2: לב קטן**
הילד אחז בידו דף נייר מקומט. עיניו התמלאו דמעות, שפתיו רטטו.
אבל יש לי מתנה לאבא! לחש בקול שקט, מושיט את הציור שלו.
**סצנה 3: אדישות מהסוג הכי ישראלי**
במקום אמפתיה, נשמע צחוק יבשושי. המזכירה החוותה על דלתות הזכוכית.
אבא שלך פה? כנראה עושה שטיפת רצפה, גיחכה. יאללה, החוצה! מהר!
**סצנה 4: הרגע המבהיל**
בדיוק אז צלצל הפעמון של המעלית. מתוך התא יצא גבר גבוה בחליפה מחויטת, בקלילות של מישהו שמורגל בסכומים גבוהים בשקלים. פניו, שהיו עד עכשיו קבורות בניירות, זרחו כשקלט את האורחים.
אבא! קרא הילד, וברגע שכח כל עלבון ורץ אליו.
הגבר הרים את בנו, חיבק ונישק. אבל כשראה את הדמעות ושמה של אישתו, הרגיש בעצמו רותח אבל לא בחום של אוגוסט, אלא בזעם קר.
**סצנה 5: הסוף**
הוא פנה לאיטו אל שולחן הקבלה. הפקידה, שבדיוק לפני רגע עיקמה פרצוף על “אורחים לא רצויים”, החלה לרעוד. פניה החווירו. היא זיהתה אותו. זה היה נדב אברמוב המייסד והמנכ”ל של כל הבניין.
הוא התקרב עם הציור ביד, הילד על היד השנייה. המבט שלו יכול היה להמיס כל קרחון בהר החרמון.
אז הבן שלי בא למנקה? אמר בשקט שהרעיד את הקומה סתיו, נדמה לי שהתבלבלת בתפקיד שלך. את פה כדי לקבל אורחים, לא כדי להעריך את חשבון הבנק של ההורים שלהם לפי המצב של החולצה.
נדב, אני… לא ידעתי… מלמלה.
בדיוק זו הבעיה קטע אותה. את נחמדה רק למי שמביא לך תרומה. אנשים כאלה אין לנו מה לעשות איתם פה. תלכי למשאבי אנוש ותקבלי את החשבון שלך. עכשיו.
הוא הסתובב לעבר המעלית, מחזיק את הציור הילדותי, שעלה בשבילו הרבה יותר מכל חוזה שהיה בבניין הזה.
**המוסר השכל פשוט:** כסף ותואר הם דברים זמניים. אבל אנושיות או שיש, או שאין. אל תעזו להסתכל על אחרים מלמעלה, אלא אם כן זה בשביל להושיט להם יד.
**ואתם, מה הייתם עושים במקום המנכ”ל? שתפו אותנו בתגובות! **אנשים בלובי הביטו במתרחש בשקט, וחלקם השפילו מבט. ילד קטן עטור כתמים וחולשה, הוא זה שלימד את כולם בשיעור של רגע עד כמה קל לטעות ולראות רק כריכה. נדב כרך את ידו סביב אשתו ובנו.
בנו, שעד לפני רגע ניסה להסתיר את הציור המתקמט, שלף אותו שוב בגאווה. הפעם נדב כרע ברך, הסתכל עמוק בעיניים של בנו “הציור הזה הוא הדבר הכי יקר שיש לי היום, גבר קטן. תודה.”
וכשהמעלית נסגרה מאחוריהם, אפשר היה להרגיש בלובי איך השראה קטנה ונקייה עושה קצת מקום בעולם.
