“תהרוס את הבקתה!” צעק איש העסקים, מבלי שידע שהקיבוץ-ניק המובחר כבר מתקרב לבית
עידו לא סבל את נובמבר. בנובמבר, הבוץ מתחת לרגליים הופך עיקש כמו זפת, והשמיים משתטחים נמוך כל כך עד שנראה שהם מלטפים את צמרות האיקליפטוסים. האוטובוס הוריד אותו בצומת, כיסה אותו בענן אדי דיזל והמשיך לטשטש בערפל הכבד.
עוד נותרו לו כשני קילומטרים הליכה עד הישוב. התרמיל הכבד היה מוכר הביא איתו מתנות: צעיף צמר גדול, קופסת שוקולדים שאסתר סבתו אוהבת במיוחד, וצנצנת קפה איכותי. עידו לא התקשר. רצה לראות את המבט שלה כשהוא נכנס דרך השער הקטן. שלוש שנים בשירות קרבי, פציעה מורכבת, חצי שנה של שיקום רפואי הוא גמר כוחו. מה שהוא הכי רצה היה שקט, קולות בוקעים מעץ בתנור וריח של מאפים חמים מהמטבח של סבתא.
אבל שקט לא קיבל.
עוד בזמן שהתקרב לרחוב החרוב, קלט מרחוק את רעש הדיזל הנמוך. זהו הקול של מנוע גדול שעומד על ניטרלי גס, עיקש, עוצמתי. עידו האיץ, דילג מעל שלוליות. הגדר הירוקה שצבע לפני ארבע שנים, הייתה עתה מוטלת על הקרקע.
ליד השער עמד רכב שטח ענק ושחור. לידו, שני גברים חבושי כיפות סרוגות בסוודרים כהים, ירקו גרעינים היישר לאדמת הסתיו. קרוב לבית עצמו, ניצב גבר בחליפת צמר בצבע חול. הוא התנשא מול דמות קטנה, כפופה, במעיל עבה.
“את לגמרי השתגעת, סבתא זקנה?” קולו היה חד ומתוח, “נתתי לך שבוע! שבוע! המנופים שלי מבזבזים זמן, המשקיעים שלי לוחצים!”
“ילד, אין לי לאן ללכת…” קול אסתר רעד, כמעט בוכה, “הרי החורף עכשיו… פה הבית של סבא שלך… הכול כאן…”
“תיסעי לדיור מוגן!” נבח, בעט בדלי ישן שעמד במרפסת, ודלי הפח התגלגל ברעש בחצר. “תהרוס כבר את הבקתה!” צעק אל הבחורים שהמשיכו לפצח גרעינים. “אם היא לא מבינה יפה!”
אחד מהעוזרים גיחך ועשה צעד קדימה.
עידו לא צעק. גם לא רץ. פשוט נכנס לחצר, בשקט, כמו שלימדו אותו. השאיר את התרמיל בעדינות על הדשא.
הגבר הבחין בו רק כשנשאר ביניהם מטר וחצי.
“אחי, מי אתה…” החל לומר, אך לא הספיק.
עידו פסע צעד קצר, תפס, ניטרל. האיש התקפל, מנסה לתפוס אוויר. השני חשב להתערב, עד שפגש במבט של עידו.
בעיניו של עידו לא היה כעס, רק עייפות קרה של מי שראה דברים קשים בהרבה.
“אל תזוז,” לחש עידו.
האיש בחליפת הצמר הסתובב בחדות. פניו המלוטשות התעוותו מהפתעה.
“מי אתה, מאיפה הגעת?”
עידו ניגש לאסתר. היא הביטה בו מלמטה, מצמידה יד לחזה, מתקשה להאמין.
“עידושי…” לחשה. “אתה… חי…”
הוא חיבק אותה, מרגיש עד כמה היא שבירה. ריח מוכר של טיפות הרגעה וצמר ישן נישא ממנה.
“חי, סבתא. תלכי פנימה, תרתיחי מים לתה.”
“שומע, גיבור!” נעמד מולה האיש בחליפה, יורק רוק. “אתה מתגרה בי? אני גד יצחקי! האזור שלי! תשלם לי על המאבטח!”
עידו הסתובב לאט, נעמד ממש מולו. האיש היה גבוה יותר, אבל נסוג לאחור, חש באיום הבלתי צפוי.
“תשמע, גדי,” לחש עידו, “קח את הליצנים שלך, כנס לאוטו. ותדאג שגם ריח הבושם שלך לא יישאר פה בעוד דקה.”
יצחקי האדים.
“אתה מאיים עליי? אני אשוב מחר עם דחפורים ואישי אשטח כאן הכול, את כלכם!”
נפנף לאנשים שלו, וכולם נסוגו למכונית. הדלת נסגרה ברעש, צוות דררות פרח מהעץ. הרכב התדרדר אחורה, יצא מהחצר כשהוא רומס ערוגה מלאה כלניות גוועות.
בפנים היה חמים, אבל החמימות נראתה זמנית. אסתר התרוצצה, סידרה מלפפונים חמוצים, פטריות וכרוב כבוש לצד תפוחי האדמה המטוגנים שהתקררו. ידה רעדה כל כך עד שהמזלג הקיש בצלחת.
“הם הופיעו לפני חודש,” סיפרה, מביטה בחלון, “בהתחלה חייכו, הציעו לקנות אדמה. גרושים מהשקל. ואז הגיע יצחקי. אמר שרוצים להקים ‘נופש יוקרה’. הנחל קרוב…”
“וכולם הסכימו?” עידו שתה תה, מתוק כמו כשהיה ילד.
“כמעט כל הרחוב,” נאנחה סבתא, “בבית של רפפורט חטפה הפרה… אצל בלומנפלד קרה ‘מקרה’ עם האש בלילה. אנשים מפחדים, עידו. גדי אחיין של המנכ”ל בעיריה, הבן דוד קצין במשטרה… אנחנו זקנים, מי יגן עלינו?”
הקפיץ בתוכו התהדק. ידע בדיוק איזה אנשים אלה כאלה שלא עוצרים. אם יצחקי אמר שיבוא מחר יבוא, ולא לבד.
“איפה מסמכי הבית?”
“בתוך הקופסה במגירה, הכול טוב, ילד.”
“תלכי לישון, סבתא. אני אשאר ער.”
כול הלילה עידו לא עצם עין. בדק את החצר, ראה שהגדר כמעט ואין. מאחורי הבית יער אפשר להתגנב בלי שירגישו. הבקתה ישנה, עץ יבש תעלה מיד באש.
יצא למרפסת, הדליק סיגריה. הקליטה היתה חלשה, טיפס לעליית הגג.
הקיש מספר. צלצולים ארוכים.
“כן?” קול עליז, בשעה שלוש בלילה.
“זיו, זה ‘השקט’ מדבר.”
“השקט! אח שלי! חשבנו שאתה עדיין בשיקום!”
“אני אצל סבתא שלי באביאל. יש פה סיפור בעייתי. איזה מקומי מאבד גבולות, מחר מבטיח לבוא עם ציוד להרוס את הבית. עושה מה שבא לו.”
“כמה יש איתו?”
“היום ראיתי שלושה. מחר יביא עוד. יש לאיש קשרים במשטרה. לפי חוק לא ילך.”
“שלח כתובת, אנחנו ובחורים בעוד שעה קלה אצלך.”
“אבל, זיו, בזהירות! לא צריך להגזים.”
“שטויות, אנחנו חיילים מנומסים.”
עידו ירד. נותרו ארבע שעות לשחר.
הבוקר היה דלוח, אוויר צונן אמפו את הנחל בערפול חזק. עידו ישב על המרפסת, קולף תפוח. אסתר נשארה בחדרה.
הם באו בדיוק בתשע. יצחקי לא שיקר.
ראשית הגיע רעש כבד. אחריו מגיח דחפור צהוב עם כף מורמת, אחריו שני רכבי שטח שחורים ווואן.
הקונווי נעצר בשער.
יצחקי ירד ראשון. היום במעיל קצר. לידו גבר רחב כתף עם צלקת בלחי ברור ראש האבטחה. מהוואן קפצו תריסר גברים, לבושים טרנינגים ומדי דמה. בידיים אלות וצינורות מתכת.
“נו, גיבור, התיק שלך מוכן?” חייך יצחקי חיוך טורף, “או לעזור לך לארוז?”
עידו נעמד. נגס בתפוח.
“כבר הסברתי לך אתמול, גדי. לא קלטת?”
“לפרוץ את הגדר!” צווח יצחקי לעבר הדחפוריסט, “את הנודניק תלמדו דרך הארץ!”
הבולדוזר שאג וגלגל שרשראות. אנשי השכיר הלכו לשער. עידו נשאר לעמוד יחיד, בסוודר פשוט.
הם התקדמו בביטחון. רבים, חמושים, מאחוריהם כסף וכוח.
“עדיף לך לשכב לבד, ילד,” רטן בעל הצלקת, “עדיף ככה.”
באותו רגע, בצד הרחוב, בואך יער, עלה נוהם מנוע מיוחד לא צליל דחפור, אלא גרגור מהיר וזועם.
כולם הסתובבו.
אל הבית התקרבו במהירות שני “סופה” אזרחיות. עצרו בחדות וחסמו את יצחקי. הדלתות נפתחו.
יצאו שבעה. לא צעקו, ללא נשקים בגלוי. פשוט עמדו בשורה, כתף אל כתף גברים בני שלושים-ארבעים, לבושים בגדי שטח ונעלי ספורט, קורנים שקט של מי שראה הכל.
זיו נמוך, אדמוני, עיניים שובבות הוביל.
“שלום, חבר’ה,” קרא בקול, “מה פה העניינים? למה אותנו לא הזמנתם?”
יצחקי התבלבל. הרגיש שזה לא אותו משחק.
“זו חצר פרטית! אנחנו עובדים! מי בכלל אתם?”
“אנחנו?” זיו חייך, “אנחנו עוזרים לסבתות עם גזם ולסדר גדרות. ואתם פה, נראה, בעייתיים.”
“לפנות אותם!” צעק יצחקי. “עופו מפה!”
ההמון הסתער. זאת הייתה טעות.
העימות נמשך דקה וקצת.
החברים של עידו עבדו במהירות, באיפוק. כל מתקפה הפכה למפלה של התוקף עצמו. ללא פאניקה.
הבחור עם הצלקת ניסה להכות עם צינור בזיו. זיו זז, אחז ביד, השתלט. “להישאר לשכב!” פקד. קולו כה סמכותי שאפילו הדחפור הרים כף ונדם.
לא חלפו שתי דקות, וכל בריוניו של יצחקי שכבו עמומים באדמה. יצחקי עמד רועד ליד רכבו. עידו התקרב אליו.
“גדי,” אמר חרישית, “תביא את הטלפון שלך.”
“ל…מה?” גמגם איש העסקים.
“תבדוק חדשות. האזוריות.”
יצחקי רעד, שלף טלפון.
זיו הציץ מעבר לכתפו. “הנה, יופי. כבר באוויר.”
על המסך התנוססה כותרת: “לחץ על קשישים באביאל: התעללות של איש עסקים ובכירים.”
למטה הסרטון מאתמול: בעיטת הדלי, צעקות על הסבתא, איומים.
“תשמע, גדי, יש לי לא רק חברים חזקים גם אחד בתקשורת.” אמר עידו, “הסיפור כבר אצל מבקר המדינה ואצל ראש העיר”
הטלפון צנח לבוץ.
“נגיע להסדר?” לחש, “אני מוכן שלם. הרבה.”
“ברור שנגיע,” הנהן עידו. “אתה לוקח את החבר’ה והציוד, עוזב ולא מזיק לשום שכן או לסבתא. מובן?”
יצחקי הנהן במהירות, כמו נרעש.
המשטרה הגיעה תוך שעה מהמרחב המחוזי, לא המקומית. בגלל החשיפה, הפרשה טופלה מיד ביצחקי ואנשיו נאספו ללא יחס מיוחד.
בערב הבית היה מלא שמחה.
השולחן הוצב באמצע החדר, ריח בשר עלה, החמוצים ליוו את הפטריות וביידיש צחה סיפר זיו סיפורים. גברים צחקו, עידו מזג תה. אסתר ישבה בראש השולחן, זורחת, מצביעה לכולם לקחת עוד פשטידת תפוחי אדמה.
“תודה, בחורים,” מחתה דמעה, “בלעדיכם…”
“אל תדאגי, אסתרלה,” צחק זיו, “מזמן חיפשנו קצת שקט בכפר. אוויר שלכם… מעולה.”
כשהשמש שקעה, הם יצאו למרפסת. הערפל התפוגג, השמים התנקו, כוכבים קרצו כאלה שזוהרים רק בסתיו מאוחר.
“ומה עכשיו?” שאל זיו, מביט בסיגריה.
עידו הביט ביער, בגדר שכבר התחילו לתקן.
“אני אשאר פה. צריך לתקן את הגג. לבנות סככה. ולשתול עצי תפוח חדשים…”
“מה עם הקיימים?”
“סבתא אומרת שהם לא נקלטו טוב. צריך לשתול אנטונובקה.”
זיו חייך, טפח לו קלות על השכם.
“עבודה שמביאה ברכה.”
למחרת החברים נסעו. עידו עמד בשער, נפרד מהמכוניות. חזר לבית האור דלק, סבתא שוב טרחה במטבח.
הרים את המעדר. הקרקע הייתה קשה וקרה, אך הוא ידע אם שותלים עץ עם נשמה, הוא יקלט. אפילו בנובמבר. כל עוד השורשים עבותים. כי שורשים כאלה אף בולדוזר לא יכול לעקור.
וכך, עידו למד שגם בעולם בו כוח לעיתים שולט, יש מה לכבד ולהיאחז בו: שורשים, משפחה, ועשייה נכונה, מחזיקים מעמד הרבה אחרי שנעלמת הצעקה האחרונה.
