אני לא כאן
שוב קנית את השטות הזאת? גדי הניח את השקית על השולחן כך שמשהו בפנים השמיע צלצול מתכתי קל. אמרתי לך, לא צריך “ולור”. יקר ולא שווה כלום.
נעמה עמדה ליד החלון והביטה על החצר. שם ילדה מהבניין ממול, בערך בת שבע, רדפה אחרי יונים, שהתרוממו בענן, התפזרו לכל עבר ואז חזרו לאספלט, כאילו לא קרה כלום. נעמה התבוננה וחשבה מתי בפעם האחרונה קנתה לעצמה משהו סתם כי התחשק לה, בלי סיבה.
זה קרם ידיים, גדי. שלוש מאות שמונים שקל.
שלוש מאות שמונים זה שלוש מאות שמונים. את לא יודעת לחשב?
היא לא ענתה. הסתובבה, נטלה את השקית, הוציאה קופסה קטנה עם מכסה זהוב, והניחה אותה על אדן החלון, ליד הגרניום שלא פרח כבר הרבה זמן. תמיד תיכננה לברר למה, אבל אף פעם לא הגיע הזמן.
נעמה. אני מדבר אלייך.
אני שומעת, גדי.
היא עברה למטבח, פתחה את המקרר, חשבה על ארוחת ערב. שמעה את צעדיו מאחוריו, הכבדים, השקטים, ואז דלת החדר שלו נחבטה. היא נשפה בשקט.
היא הייתה בת חמישים ושמונה. גרה בתל אביב, בשלושה חדרים בשכונת יד אליהו, ונשואה לגדי פרידמן כבר עשרים ותשע שנה. להם בן, איתי, שגר בירושלים ומתקשר כל מוצ”ש, לפעמים מדלג. יש להם דירה להשקעה בחולון, רכב רק גדי נוהג, עבודה במרכז הקהילתי בתור ספרנית בכירה כבר שמונה עשרה שנה. הייתה לה גם גינה קטנה על הגג, אבל גדי היה מטפל בה, לא היא.
חיים היו. את זה אף אחד לא ייקח לה.
נעמה הוציאה חזה עוף וסידרה על קרש החיתוך. החלון כבר התרוקן, הילדה הלכה, היונים התפזרו. החצר נראתה ריקה, האספלט אפור, מהסדקים פרצה עשביה ישנה.
היא הבינה שהיא עומדת עם הסכין בלי לחתוך. סתם עומדת.
הניחה את הסכין, התקרבה לאדן החלון, פתחה את קרם הידיים. הריח היה עדין, משהו פרחוני. מרחה מעט על גב ידה, שפשפה. העור ספג מיד, נותרה תחושה כאילו מישהו החזיק לה את היד לשנייה.
סגרה את הקרם וחזרה לחתוך את העוף.
הלילה היה רגיל. גדי אכל בשקט, צפה בחדשות, הלך לישון. נעמה ישבה במטבח עם כוס תה קרה, דפדפה במגזין ישן על פרחים, בעצם לא קראה. רק ישבה.
בבוקר הגיעה לעבודה ולי־אל כהן, הספרנית הכי ותיקה, ישבה בוכה מאחורי מדף כתבי העת.
לי־אל, מה קרה?
לי־אל הייתה מבוגרת מנעמה בשלוש שנים, הכירה כל ספר בספרייה בעיניים עצומות, ונעמה אף פעם לא ראתה אותה בוכה.
כלום, כלום, נופפה לי־אל ביד, שלפה ממחטה. עניין אישי.
רוצה לספר?
אין מה לספר. קינחה את האף, דחפה את הממחטה לכיס. הבת שלי התקשרה אתמול. אמרה לי, אמא, את מיושנת. ככה אמרה, מיושנת.
באיזה מובן?
פשוטו כמשמעו. יעצתי לה איך לדבר עם בעלה, בדרך שלי, כמו בן־אדם. אמרה לי, אמא, את לא מבינה איך מתנהלים היום. לי־אל סידרה את ערימת המגזינים. אולי באמת אני מיושנת.
לא מיושנת, אמרה נעמה.
איך את יודעת?
נעמה לא ידעה מה לענות. הן עמדו יחד בשקט, עם ריח של נייר ועץ ישן, ואז התפזרו לעבודה.
בהפסקת צהריים יצאה נעמה מהספרייה. היה אפריל קריר אבל שמשי. הלכה עד הגינה הקטנה הסמוכה, התיישבה על ספסל, עצמה עיניים. החום חצה את עפעפיה. חשבה על לי־אל, הבת שלה, ועל המילה “מיושנת”.
אחר כך חשבה על עצמה.
נעמה פרידמן, לבית סיון, נולדה בתל אביב 1966. סיימה סמינר לוינסקי, מגמת ספרות ועברית. התחתנה בגיל עשרים ותשע מאוחר בזמנו. גדי היה מהנדס, איש רציני, נראה אמין. שנה אחר כך נולד איתי. נעמה יצאה חל”ד, חזרה לחצי משרה, אחר־כך הביאה את אמא שלה לגור איתם עד שנפטרה, ואז חזרה לעבוד. הכל הסתדר. מסודר, בשקט.
בין כל הסידור הזה משהו הלך לאיבוד, משהו שאין לו שם. נעמה הרגישה שזה היה. ועכשיו פשוט לא.
היא פתחה עיניים. מולה בגינה פרחה שזיף קטן, פרחים לבנים זעירים, עדינים להדהים. נעמה חשבה שבעצם לא ציירה כבר שלושים שנה. באוניברסיטה ציירה, לעצמה, בפסטלים. אחר כך לא היה זמן, ואז הפך למוזר, ואז נשכח.
הוציאה טלפון, התקשרה לאיתי. ענה אחרי שלוש צלצולים, היה ברור שהוא עסוק.
אמא, היי. הכל בסדר?
בסדר. סתם ככה.
תקשיבי, אני כמעט נכנס לישיבה, אחזור אלייך בערב?
בטח. תחזור.
הוא לא חזר. זה היה רגיל.
נעמה חזרה לספרייה, עבדה עד שש, בדרך הביתה קנתה לחם במאפייה, הלכה ברחוב שידעה בעל־פה כבר שמונה־עשרה שנה, כל בלטה, כל צומת, כל עיקול מוכר.
בבית גדי היה לפניה. ישב במחשב, קרא. היא התפשטה, הלכה למטבח.
תאכל?
אחר כך.
הרקיחה מים, מצאה מרק במקרר. בזמן שהתחמם הביטה בקרם שעמד על אדן החלון. קופסה קטנה, יפה. חשבה שגדי צודק. שלוש מאות שמונים שקל. בשביל מה.
אבל הסבירה לעצמה, הריח נעים.
והשאירה את הקופסה.
עברו שבועיים. כלום מיוחד לא קרה. החיים התגלגלו. ואז יצאה ספרייה ושם נכנסה אורית.
נעמה שמה לב אליה מיד. אישה סביב ארבעים וחמש, מעיל אדום־דובדבן, תספורת קצרה, זקופה מאוד. ניגשה ואמרה שהיא רוצה כרטיס, מתעניינת בספרים על פסיכולוגיה, וגם, אם יש, משהו על ציור בצבעי מים.
צבעי מים? שאלה נעמה.
כן. בילדות ציירתי קצת ורוצה לנסות שוב.
נעמה נתנה לה כרטיס וקישרה למדף הרלוונטי. אורית הסתובבה בביטחון, שלפה ספרים, דפדפה, החזירה, לקחה שוב. נעמה הסתכלה מהצד, חיפשה בזה משהו מיוחד, מין איסוף עצמי אישה שלמה עם עצמה וזה מספיק לה.
אחרי חצי שעה ניגשה אורית עם שני ספרים, שאלה:
את בעצמך קוראת משהו מכל אלו?
הצביעה על מדף הפסיכולוגיה.
לפעמים.
את כאן מזמן?
שמונה־עשרה שנה.
אורית הביטה בה באמת. לא שופטת, משהו אחר מבט של מישהי שמקשיבה.
הרבה, אמרה.
כן.
את אוהבת?
נעמה שתקה רגע. שאלה פשוטה, תשובה לא פשוטה.
אוהבת, ענתה. הספרים. האנשים. המקום מוכר.
מוכר, חזרה אורית על המילה, בדקה אותה. מבינה.
לקחה את הספרים והלכה.
בשבוע שאחרי חזרה, החזירה ספר אחד, ביקשה עוד משהו על צבעי מים. נעמה חיפשה אלבום דק של רפרודוקציות, הציעה לה. אורית לקחה ואז שאלה:
אולי תבואי לנסות?
לנסות מה?
לצייר. אני במפגש ציור כל שבת בבוקר. קבוצה קטנה, הכי קליל. בואי.
נעמה הייתה מוכנה כמעט לשלוף “לא”. ואיכשהו במקום זה יצא לה:
איפה זה?
אורית רשמה לה כתובת. “החלונות הלבנים” סטודיו ברחוב לוינסקי, שבת ב־11.
כל ערב הביטה נעמה בפתק, תחילה בכיס הסינר, אחר כך על אדן החלון ליד הקרם. גדי לא התעניין. בעצם, בכלל לא שואל אותה על עצמם, חוץ מכספים ומשימות בבית.
בליל שישי, באוכל:
מחר בבוקר אני הולכת לסדנת ציור.
גדי הרים עיניים מהצלחת.
לאן?
ללווינסקי. צבעי מים. עם מישהי מהספרייה. קוראים לה אורית.
הוא סיים ללעוס, הניח סכין ומזלג.
וכמה זה עולה?
עוד לא ביררתי.
טוב. תלכי, אם אין לך מה לעשות.
נעמה הסתכלה עליו. כבר שנים שהוא מדבר ככה: “אם אין מה לעשות”, “שוב את”, “למה צריך”, “כמה זה עולה”.
בסדר, אמרה בשקט. אלך.
בבוקר קמה ב־8, התארגנה, לבשה סוודר אפור ומכנסיים כחולים כהים. הביטאה במראה זמן רב, אולי הפעם הראשונה מזה שנים. לא עיניים אלא מבט אמיתי פנים לא צעירות, לא רעות. עיניים אפורות, חיוניות. שיער אפור אבל מלא. אספה אותו ללא הרגל, מרחה קרם על כפות־ידיים וקצת על הצוואר.
יצאה בתשע, ברוגע.
הסטודיו “החלונות הלבנים” התגלה בקומה שנייה של בית ישן, שבפנים שופץ קירות לבנים, רצפת עץ, חלונות גדולים. היא עלתה במדרגות, דחפה הדלת.
אורית כבר שם, ארבע נשים נוספות וגבר בגיל חמישים, מוצק, משובץ. סביב שולחן ארוך, מים, דפים.
נעמה! אורית נופפה. הגעת!
התיישבה לצידה. זואי, המדריכה, הסבירה שהיום מציירים ענף סיגליות. נעמה אחזה במכחול, היד רעדה קלות לא פחד, פשוט לא הרגל.
לא לחשוב על יפה, אמרה זואי. לחשוב על מים ועל צבע. כלום מעבר.
נעמה עשתה משיכת מכחול ראשונה. סגלגל נמס, נהיה תכלת, פשט על הנייר לדרכו. ואז עוד אחת, שלישית. ראתה איך הצבע מתפשט לכיוון לא צפוי, וזה הפתיע והלהיב אותה. אורית ריכזה מצח, הגבר השתמש במכחול דק ונראה לא מרוצה.
אחרי שעה הביטה נעמה בנייר שלה. לא ענף ולא סיגליות, רק משהו מטושטש, סגלגל-כחול. ושם היה משהו חי, שלה.
יפה, אמרה מולה נדיה, קשישה עדינה.
לא נראה לי, ענתה נעמה.
לי כן. יש בזה אווירה.
נעמה חייכה. אולי כן.
בסיום המפגש אורית הציעה קפה קטן ליד הסטודיו. ישבו בחלון, אורית שאלה:
נהנית?
כן. הפתיעו אותי.
ידעתי. אורית חיממה ידיה על הספל. יש לך מבט כזה. כאילו את רואה, אבל מפחדת להסתכל ישירות.
נעמה שתקה. לבסוף:
את כבר הרבה שנים בתל אביב?
שלוש. עזבתי את באר שבע אחרי הגירושים.
קשה?
לא פשוט, אחר כך נהייה טוב, ואחר כך נהיה מעניין.
מעניין?
להיות לבד. גיליתי מלא על עצמי. חייכה. את נשואה?
עשרים ותשע שנה.
טוב?
נעמה ערבבה קפה שכבר לא היה צריך ערבוב.
לפעמים, ענתה.
אורית הנהנה. לא חקרה. וזה היה טוב.
נעמה חזרה ב־13:30. גדי צפה בספורט, לא שאל כלום. היא אכלה לבד, הציבה את הדף עם ענף הסגול על הקיר ליד הגרניום.
הגרניום נראה פתאום חי מהרגיל. בקצה גבעול ניצן אדום קטן. היא לא שמה לב מקודם.
בשבתות הבאות הלכה שוב לצייר. לאט־לאט התפתחה חברות עם אורית, דיברו אחרי המפגש, חצי שעה, שעה. סיפרה לה על הספרייה, על ספרים, אורית סיפרה על הנהלת חשבונות בחברה קטנה, על באר שבע, על הבת, שחיה עם אבא ולומדת אנגלית.
פעם שאלה נעמה:
את לא מרגישה בודדה?
לפעמים. אבל זו בדידות שונה. פעם הייתי ליד מישהו והרגשתי לבד זו הכי קשה. עכשיו אני לבד, לא בודדה. מבינה?
נעמה הבינה. לא אמרה, אבל בפנים משהו זז. כמו קרחון באביב, כך כבד, אבל נע.
במאי המרכז הקהילתי הכריז על אירועי קיץ. שאלה מנהלת הספריה, דנה בן־יאיר:
רעיונות למשהו חדש?
כולם שתקו. גם נעמה, אבל במוחה משהו כבר פרפר.
אפשר ערב נשים, אמרה נעמה. שיספרו על החיים, לא סיפורי ספרות, אמיתיים, כל אחת ומה שקרה לה. להציג שירים, עבודות יד, ציורים.
חדר הישיבות שתק.
מעניין, אמרה דנה.
חי, ענתה נעמה.
את תובילי את זה?
אני, ענתה, והופתעה.
דנה הביטה בה.
יאללה, בואי ננסה.
מיד התקשרה לאורית. היא צחקה:
את? גדול.
כן. לא יודעת למה.
הכי אמיתי. אני בפנים. בואי נצרף גם את נדיה היא עושה קרמיקה.
נדיה, בת שישים ושתיים, גמלאית. עוסקת בפיסול חרס ציפורים קטנות, מוכרת בירידים. הסכימה מייד: “רק אם לא אדבר הרבה, מתבלבלת”.
נעמה החלה לחבר את הערב. ערבים במטבח, גדי בחדר. כתבה במחברת, מחקה, חזרה ושכתבה. פעמים ראשונות שיצרה, ולא תמכה או תיחזקה.
פעם אחת גדי נכנס:
מה את כותבת?
הכנה לאירוע.
שוב, הספריה.
כן.
את יותר מדי טרודה בזמן האחרון.
מפריע?
הוא משך בכתפיים.
הארוחה הייתה קרה.
סליחה. אחמם פעם הבאה.
הלך. נעמה הסתכלה אחריו. “ארוחה קרה”, לא “את נראית שמחה” או “מעניין אותך פתאום”. אוכל לא מה שבפנים.
היא חזרה למחברת.
הערב נערך בשבת של יוני. ארבע נשים: אורית, נדיה, רחל מורה לפנסיה שכותבת שירה, וזואי, מדריכת ציור, הצעירה. נעמה הכינה פלייר, תלתה ברחוב, כתבה מודעה, שלחה לעיתון. פחדה שלא יבואו.
אבל באו המון. עמדו, לא היה מספיק מקום. ערב של נשים, בכל גיל, אפילו קשישה ממש שצעדה עם בתה. נעמה פתחה את הערב, רק אמרה שמטרתנו להקשיב זה לזו. נתנה לנדיה לפתוח.
נדיה סיפרה על היציאה לפנסיה, הבדידות, ואז הקרמיקה שפתחה לה ידיים. “פתאום גיליתי את הכפות ידיים שלי.” כולם צחקו, חום.
אורית דיברה על ההתחלה מחדש בגיל ארבעים ושש. על כך שפחדה דווקא מההרגל, לא מהחדש.
רחל הקריאה שתי שירים. קולה רעד בהתחלה, התחזק. מישהי החלה למחוא כפיים, כולם המשיכו.
בתום הערב, אספו נעמה ולי־אל כסאות, כוסות תה.
יצא מהמם, אמרה לי־אל, באמת.
מפתיע, ענתה נעמה.
לא מפתיע. יש לך את זה. לא נתת לעצמך בעבר.
נעמה הביטה בה.
את חושבת?
אני בטוחה. אנחנו שמונה־עשרה שנה ביחד.
נעמה אספה מטפחת שנשכחה ותלתה במתלה. חשבה שליאת צודקת, וזה היה טוב ומעט עצוב. שמונה־עשרה שנה, ורק עכשיו?
בבית גדי כבר ישן. היא התפשטה בשקט, הלכה למטבח, שתתה מים. על אדן החלון הקרם והציור. הגרניום פורח כמו שלא היה שנים, ארבעה פרחים.
מרחה קרם, לא ממהרת. הביטה בגרניום וחשבה על אורית. “פחדתי מהרגיל, לא מהחדש.”
בבוקר גדי שאל:
איך היה?
טוב. הייתה היענות.
אכלת שם?
רק תה.
תה זה לא אוכל. טמן ראשו בסלולרי.
נעמה מזגה קפה, יצאה עם הספל למרפסת. היה בוקר, ריח עצי תות. חשבה: ההתעניינות של גדי האם זאת דאגה? אולי זאת הצורה שלו. עשרים ותשע שנים זאת הייתה בעיניה אכפתיות. לא ראתה שייתכן שבתוך זה לא נשאר כמעט כלום.
היא לא ידעה. רק התחילה להביט ישירות.
יולי, איתי מתקשר לא בשבת, ברביעי.
אמא, מה שלומך?
טוב, מתוק. מה חדש?
כלום, סתם… אורית כתבה לי.
אורית?
כן, החברה שלך. פנתה אליי בפייסבוק, כתבה שאת עושה דברים מדהימים, ארגנת אירוע מדהים. לא ידעתי.
גם לא שאלת.
שתיקה.
אמא, סליחה. באמת לא שאלתי. ספרי לי.
היא סיפרה. על הסדנאות, על נדיה, רחל, כל הנשים. איתי הקשיב. אמר:
וואי, את תותחית.
תודה.
את עושה דברים כאלה מזמן?
לא. פעם ראשונה.
היית צריכה קודם.
נכון.
שתקו. לבסוף איתי שאל:
אמא, בינך לבין אבא הכל בסדר?
נעמה התקרבה לחלון. למטה משתקף יולי, ילדים משחקים כדור.
רגיל, השיבה.
זה טוב או לא?
עדיין לא יודעת.
הוא לא המשיך לשאול. אמר שיבוא באוגוסט, והניחה. היא נשארה לעמוד ליד החלון.
באוגוסט איתי בא לארבעה ימים. דומה לאביו, אבל יותר רגשי. הביא גבינות ואגוזים, ישב עם נעמה במטבח, הקשיב באמת.
פעם, כשגדי נסע לחולון, איתי אמר:
אמא, את השתנית.
איך?
לא יודע… כאילו נהיית “יותר”. צוחק. נשמע מוזר.
לא מוזר.
את שמחה?
נעמה אחזה את הכוס. קפה חם.
כן. קצת גם מפחיד.
למה מפחיד?
כשאת רואה את עצמך ברור, את רואה גם הכל. לא תמיד נעים.
איתי הנהן.
אבא רואה?
אבא רואה ארוחות קרות, נעמה אמרה ורגישה שחרגו לה. סליחה, לא יפה מצדי.
דווקא אמת, ענה. דיברת איתו?
על מה?
על מה שאת צריכה.
נעמה הביטה החוצה. כבר אוגוסט קריר, דשא מצהיב בשוליים.
לא יודעת איך עושים את זה, ענתה בשקט.
תנסי.
איתי נסע. נעמה סידרה את המיטה שלו, חשבה שוב על “תנסי”. עשרים ותשע שנה בלי לנסות באמת. מדברים, אף פעם לא על העיקר. לשתוק יותר קל, בטוח. גדי ידע להשתיק מבט.
בספטמבר דנה בן־יאיר קראה לה ומסרה שהעירייה רוצה ערב נוסף, הפעם לכל רשת הספריות. ושנעמה אחראית שוב.
זה כבר רציני, נעמה. יותר עבודה, גם תוספת בשכר.
אני מוכנה.
דנה חייכה.
השתנית בקיץ. שלא תיעלבי.
לא נעלבת.
לטובה. את נראית חיה.
נעמה חזרה לדלפק. קיבלה קורא, רשמה ביומן, סידרה ספרים. התבוננה באולם ספריות, שולחנות, חלון ענק שמכניס אור ספטמבר. שמונה־עשרה שנה, ורק עכשיו זה באמת שלה.
הבית השתנה. גדי הבחין שנהייתה פחות זמינה. שבשבתות איננה. שיש לה “חברות”.
מי זו אורית?
חברה.
מתי הספקת למצוא חברה?
פברואר. מהספריה.
וכל שבוע?
כמעט.
מבטו של גדי השתנה. לא עוינות, לא בוז מוכר. משהו אחר, זר. נעמה ניסתה להבין ואז קלטה: מבוכה.
אני לא אוסר, אמר. פשוט לא רגיל.
למה?
היית תמיד בבית, ליד.
אני כאן.
כאן, אבל אחרת.
נעמה ישבה אליו. ראשונה מזה שנים הביטה בו בלי מגננה. כמו על מישהו זר שהיא לא מכירה.
גדי, אמרה. אתה שמח שיש לי דברים? חוץ מבית ועבודה?
הוא שתק.
לא יודע. אולי.
“אולי”?
אמרתי, לא רגיל. קם, ניגש לחלון. פעם היית תמיד. עכשיו הולכת.
אני לא הולכת. אני פה.
פה, אבל אחרת.
נשארה להביט בגבו. בן שישים ואחת. גם הוא התבגר, היא לא שמה לב.
גדי, מתי דיברנו באמת? לא על אוכל או רכב. באמת דיברנו.
הסתובב.
מדברים.
על מה?
לא ענה. הביט סביבה.
בדיוק, אמרה בשקט.
נובמבר הביא קור וערב גדול. נעמה ארגנה הכול, שמונה נשים, סיכמה עם אמן מקומי תערוכה בקירות הספרייה. אורית עזרה, נפגשו המון, או בבתי קפה, או צועדות על הטיילת.
פעם בטיילת אמרה נעמה:
לא מבינה איך חייתי קודם.
פשוט חיית, ענתה אורית.
לא… הייתי איפשהו בפנים, לא יוצאת. למה נשארתי ככה?
זה לא למה. זה מה שיצא.
יכול היה להיות אחרת.
יכול. הביטה על הים. נובמבר, פילפל מלח. “אחרת” מגיע כשהוא מגיע. לא לפני.
אני חמישים ושמונה.
אז?
הרבה.
את רצינית?
כן.
אז אני רצינית: יש נשים שבגיל שלושים־וחמש כבר גמורות, חיות כמו ויטרינה. ואת רק מתחילה. זה הזמן.
נעמה הביטה על הים. ספינה עברה לאט.
את יודעת, אמרה. אני מציירת כל שבוע תשעה חודשים.
יודעת.
והיום בבוקר כתבתי טקסט לערב. בעצמי. אישי לגמרי.
הקראת לי.
והוא טוב.
הוא חי. זה שווה יותר מטוב.
הערב עבר בנובמבר, יום שישי. שבעים משתתפים, עמוס, עמדו. נעמה פתחה, קראה את הטקסט שלה. קולה יציב, הידיים רק־בקושי רועדות. דיברה שכל אישה יש בה משהו שמחכה שיראו אותו. שהגיל לא סוגר דלת, לפעמים פותח חדשות. לא מטיפה, רק מדברת מניסיון הטרי שלה.
בסיום ניגשה אליה אותה קשישה ממש, שהבת ליוותה אותה. קראו לה זהבה, שמונים ושלוש.
ילדה, אמרה לה. דיברת עליי?
על כולנו.
לא, עליי. הרגשתי. זהבה אחזה בידה. פעם רקמתי. אז עזבתי. חשבתי שטויות. עכשיו מתחשק לי שוב. שמונים ושלוש, זה רציני?
לגמרי לא.
באמת?
באמת.
זהבה הלכה. נעמה ליוותה אותה במבט. הלכה עם הבת, אט־אט, אבל לא סתם. הלכו עם משהו בלב.
דצמבר הגיע בשקט. נעמה מעבירה חוג בעברית בעצמה, קבוצה קטנה, קוראים, דנים, לפעמים ויכוחים חמים.
בבית היה מתוח. לא ריבים, אך מתוח. גדי שתק, חשב. לא פנתה. לא ציפתה שיזום.
באמצע דצמבר, יום ראשון בערב, נכנסה לחדרו:
גדי, אני צריכה לדבר.
דברי.
לא ככה. סגרה דלת, התיישבה לידו. ברצינות.
הוא הניח ספר, הביט בה.
קרה משהו?
כלום. רק משהו שאני הרבה זמן רוצה לומר. או שאף פעם לא.
הקשיב לה, מעט מתגונן.
זמן רב חייתי בלי להיות באמת. טיפלתי, עבדתי, בישלתי, הכול. אבל בתוכי כמעט לא הייתי שם. חלק מזה שלי. אפשרתי. אבל גם שלנו. של איך שכבר שנים אנחנו זה ליד זה.
גדי הביט על השולחן.
רוצה גט?
לא יודעת. רק יודעת שאני צריכה שתראה אותי. לא רק מרק, לא חולצה מגוהצת. אותי.
השתררה שתיקה. בחוץ ירד גשם.
אני לא יודע איך, כמעט לחש. אף פעם לא לימדו אותי.
אני יודעת. לא באה אליך בטענות. אני רק רוצה לנסות. לשנות. לדעת שגם אתה רוצה.
הוא לא מייד ענה. צפה בגשם, ואז אליה. שוב אותו מבט חדש מבוכה, חיה.
השתניתְ השנה, אמר.
נכון.
לא תמיד מבין אותך.
אני יודעת.
אבל אני לא רוצה… הוא שתק, חיפש מילה. לא רוצה שתעזבי. לא בית, לא בכלל.
נעמה הביטה בו. בן שישים ואחת, כתפיים שמוטות, פנים לא מבינות.
אז ננסה, אמרה. לא מבטיחה שיהיה פשוט. אבל ננסה.
ינואר בא עם קור ואור חד. נעמה הלכה לספריה, ניהלה מעגל, ציירה בשבתות. לא מעט ציורים, חלק אצל אורית, חלק תלויים אצלה ליד הגרניום שפרח בגדול. היא סוף סוף דאגה לו כמו שצריך, העבירה לאדנית גדולה.
אורית בקשר פחות עומס בעבודה, אבל מדברות.
פעם אורית שאלה:
נעמה, חשבת להמשיך בפסטיבל באביב?
חשבתי. בא לי כבר לא ערב, אלא משהו גדול. כמה ימים, אירוע אמיתי.
כמות עבודה משוגעת.
כן. חייכה. אוהבת משוגעת.
אורית צחקה.
שנה אחורה היית מאמינה?
בחיים לא.
עם גדי לא נהיה קל. דיברו יותר. לפעמים זרם, לפעמים הוא התקפל, והיא לא לחצה; הייתה עסוקה בעצמה.
פברואר, ערב רגיל. פתאום, גדי בארוחה:
הייתי רופא בשבוע שעבר. עשיתי בדיקות.
משהו מדאיג?
סתם, לחץ דם. שיחק במזלג. אמרו שאין מה לדאוג. כדורים.
טוב שהלכת.
את לא שואלת למה לא סיפרתי?
נעמה הניחה כף.
למה לא סיפרת?
לא רציתי להטריד. הביט בה. הרגל.
ההרגל שלך הוא לא להטריד אותי?
כן. את תמיד עסוקה בעצמך.
נעמה הסתכלה בו. הבינה שיש כאן משהו חשוב, עדיין לא פענחה עד הסוף.
גדי. חשוב לי לדעת מתי אתה לא מרגיש טוב. על רופא, על הכל. חשוב לי לדעת. מבין?
מבין. הנהן. אספר.
וגם אני אספר.
שקט. בחוץ רוח, בפנים חמים, ריח אוכל. על אדן החלון קרם וציור חדש ענף שקד.
ציור יפה, אמר גדי. את ציירת?
כן.
הביט שוב.
מוכשרת.
משתפרת.
פברואר, מאוחר בלילה, טלפון מליאת כהן.
נעמה, סליחה השעה, הבת חזרה.
טוב?
כן, השלמנו. נשמעה שמחה. אמרה שטעתה, לא הייתי אמורה להעליב.
שמחה בשבילך.
עכשיו, רציתי לשאול: אפשר לבוא איתך לסדנת צבעי מים?
בטח. שבת ב־11.
אני מתביישת. אני לא אצליח.
ליאת, אף אחד לא מצליח בהתחלה. זה הרעיון.
באה בשבת. החזיקה מכחול מגושם, משחה ראשונה כהה מדי, שניה דהויה.
נעמה, מה זה? צחקה.
אני רואה. יפה.
זה לא ענף, זה כתם.
פעם ראשונה.
לא נעים לי שתרצי לעודד.
ליאת, באמת, כל פעם שני נראה אחרת.
ליאת חייכה. טוב, ננסה שוב שבוע הבא.
מרץ בא עם החום. נעמה הגישה בקשה לפסטיבל, ההנהלה תומכת. איתי כתב שיבוא באפריל, רוצה לבוא לראות.
בערב אחד, גדי כבר ישן, נעמה במטבח, מקשקשת רעיונות במחברת. בחוץ טפטוף, שלוש פרחים על הגרניום ועוד ניצן עומד לפרוח.
הביטה בקובסת הקרם. מזמן נגמר, אבל השאירה קנתה שוב אותה, “ולור”, שלוש מאות שמונים שקל. גדי לא העיר.
פתחה מחברת ריקה, רשמה למעלה: “מה אני יודעת היום, שלא ידעתי לפני שנה”. בהתה. סגרה המחברת. אין צורך לרשום, זה כבר אצלה.
טלפון. מאוחר, כמעט אחת־עשרה. זה אורית.
הכל בסדר? שאלה נעמה.
דווקא כן, ענתה אורית, קול אחר, מתרגש. הציעו לי עבודה בבאר שבע. מקום טוב, כסף טוב, הבת שם. חושבת.
נעמה שתקה.
את רוצה לעבור?
לא יודעת. לכן התקשרתי. תגידי משהו.
מה להגיד?
מה את חושבת.
נעמה הביטה בחוץ. אפריל, לילה, רטוב וחי.
את כבר יודעת, ענתה. את רק עוד לא אמרת לעצמך.
השתררה שתיקה קלה.
כנראה, אמרה אורית. כן.
אז ממה את פוחדת?
ממה שנשאר פה. החוג, את, נדיה, רחל.
אנחנו כאן. לא ניעלם.
תל אביב לא ליד באר־שבע, נעמה.
אורית. נעמה שיחקה בעט בידה. בעצמך אמרת זוכרת? בטיילת, בנובמבר?
מה אמרתי?
“אחרת מתחיל כשהוא מתחיל”.
אורית צחקה, שקט, חם.
חכמה הייתי אז.
עדיין.
נעמה, שאלה אחרונה. רק באמת.
כן.
את מאושרת?
נעמה הביטה בגרניום, בקרם, בציורים על הקיר, במחברת הריקה.
נהייתי עצמי, אמרה. אולי זה יותר חשוב.
זו התשובה?
כנראה שכן.
אורית שתקה.
אז אני שמחה בשבילך.
ואני בשבילך.
נעמה…
מה?
מה תעשי אם אעזוב?
נעמה הביטה בדף הריק.
אמשיך.
