סבא כבר איננו
נועה רק חזרה עכשיו מעוד שליחות מטעם העבודה, וכמעט לא הספיקה להוריד נעליים או לפרוק את המזוודה, כשקיבלה טלפון מאמא שלה.
הקול של רבקה היה נרגש. אבל נועה לא שמה לב לזה.
אולי זו פשוט העייפות הכבדה אחרי נסיעה מתישה.
נועי, מתוקה שלי, כבר חזרת הביתה?
היי אמא. כן, הגעתי. עכשיו עליתי לדירה. מה קורה, למה את מתקשרת? קרה משהו?
טוב שחזרת, זה באמת טוב שאת בבית.
מיד נועה הרגישה שאמא שלה רוצה לומר משהו, אבל משום מה מושכת זמן. כאילו לא יודעת מאיפה להתחיל, או שמפחדת מהתגובה.
“בטח שוב אספה רכילות מכל הבניין, ועכשיו לא יכולה להתאפק לספר לי…” חשבה לעצמה נועה. אבל הפעם היא לא הייתה במצב רוח להקשיב.
הדבר היחיד שהיא רצתה עכשיו היה להיזרק על המיטה ולישון כמו שצריך, כי בלילה ברכבת לא הצליחה לעצום עין.
בתא הצמוד נסעה חבורה של צעירים, שהתחילו לשתות כבר מהערב.
אחרי חצות הם אפילו התחילו לשיר בקול רם, בליווי גיטרה.
וגם עליה הם שרו:
“בתפוח ועץ האגס פורחים
ועלי הירק כיסו נהר.
יצאה נועה לגדה לוחשת,
עמדה על תל גובה יקר”.
אם הייתה במצב רוח אחר, אולי הייתה מחייכת… אבל באותם רגעים רק קיוותה שיתפוצצו להם כל המיתרים בגיטרה. חבל שלא קרה.
אמא, אני אנסה לנוח קצת, להתרענן, ואז אתקשר אלייך ונשוחח, טוב?
חוששת שלא תספיקי, נאנחה רבקה.
לא הבנתי… למה?
לא נראה לי שתצליחי לנוח היום.
אבל למה? הייתי בשליחות, מגיע לי לנוח קצת. לא מחכה לאורחים, ולא מתכננת לבקר אף אחד. פספסתי משהו? את מקווה להפתיע אותי פתאום?
נועי, סבא איננו…
פניה של נועה החווירו. היא הצמידה את הטלפון לאוזן והתיישבה לאט על הספה.
כזאת בשורה לא ציפתה לשמוע.
השכנה שלו, מרים, התקשרה אליי הבוקר. הביאה לו חלב וגילתה אותו שוכב ליד הדלת, עם יד על הלב, בלי דופק. כנראה שכב שם כל הלילה. צריך לנסוע עכשיו למושב, לסדר את ההלוויה. השכנים יעזרו, אם צריך. נועי, את שומעת אותי?
נועה הייתה כל כך המומה, שממש לא ידעה מה לומר. אבל הצליחה בסוף להוציא “כן…” בקול חלש.
מרים התקשרה גם למשפחה של סבא, אבל הם אמרו שהם לא יבואו להלוויה. ‘אם היה משאיר לנו ירושה, אולי היינו באים’, אמרו לה. ‘ובינתיים בשביל מה לבזבז זמן וכסף?’. והבית, כמו שידוע לך, לא מעניין איש כבר שנים, רבקה עוצרת רגע ואז ממשיכה:
גם לי, אם לומר את האמת, אין שום חשק לנסוע שוב אל המושב. במיוחד אחרי שסבא שלך ביקש שלא אדרוך שם יותר. גם לא בלוויה. אם זוכרת, הבטחתי לו שלא אהיה. אז נשאר רק את, מתוקה. תגיעי למושב ותיפרדי ממנו, נכון?
רבקה השתתקה. גם נועה שתקה, ובלי קול הביטה במגירה שעליה נח המכתב האחרון מסבא.
המכתב, לפי החותמת, נשלח לפני חודש. אבל היא קיבלה אותו רק עכשיו, כי הייתה בשליחות.
זה כבר השליחות השלישית שלה בשנה החולפת, ולפי איך שהדברים במשרד, לא בטוח שזו האחרונה. החברה בה היא עובדת פתחה סניף חדש בעיר אחרת, ומי שנוסעת לשם תמיד זו היא. לאחרים יש בעיות בריאות, ילדים קטנים, סידורים… נועה היחידה, שאף פעם אין לה “סיבות” לא להיות.
נועי, קול אמא שוב נשמע בטלפון.
לא נעים שהשכנים יחשבו ששכחנו את סבא. נכון, לפעמים הוא היה קשה, אבל בן-אדם. ולך איתו דווקא היו יחסים טובים. אז מה להגיד למרים? תבואי?
כן, אמא. אני אבוא. רק…
נועה קמה, ניגשה למגירה ולקחה את המכתב, ואז הניחה אותו מחדש.
אמא, אני פשוט לא מבינה. איך זה קרה? הוא הרי הרגיש טוב, לא התלונן כשבאתי אליו בחג.
נועה, מתוקה, מאיפה לי לדעת… הגיל שלו… הרבה גברים בגילו כבר לא בחיים. הוא היה כבר בן שמונים, ברוך השם.
שיהיה זכרו ברוך.
נועה הייתה בשוק. סבא שלה היה יקר לה, כנראה היחידה שהמשיכה את הקשר. שאר המשפחה של סבא לא דיברו אתו בשנים האחרונות, גם לא אמא שלה.
בינה לבין סבא הייתה עוינות הדדית שהתחילה עוד כשהאבא של נועה, דביר, נפטר מוקדם מדיי. סבא לא סלח לרבקה, ואמר לה שזה בגללה איבד את בנו היחיד.
רבקה אכן שכנעה את בעלה לעזוב את ההוראה ולעבור לעבודות עם משמרות, שיש כספים לשיפוץ, לבית נופש, קצת לחיות טוב.
דביר, שהיה מורה מלכתחילה, נסע לעבודה מחוץ לבית חודשים שלמים. כשחזר תמיד עם מתנות, תמיד כסף.
ופעם אחת לא חזר. הלב לא עמד בעומס.
איך סבא אהרון בכה בלוויה. לא בכה זעק כמו זאב. מראה שלא שוכחים.
מאז סבא ניתק קשר עם רבקה ואמר שדרכה לביתו חסומה.
לא צריך! סיננה רבקה. ואני לא אשמה. גבר צריך לפרנס, זה התפקיד שלו!
סבא התאפק לא לזרוק עליה מה שהיה מתחת לרגל. אבל עם נועה המשיך את הקשר.
בתקופת הלימודים באה הרבה לחופשות אצלו. וגם כשגדלה הם החליפו מכתבים.
כי סבא שלנו לא הכיר בטלפונים, לא בסמארטפונים, אפילו לא במחשב.
אולי זו אחת הסיבות שבגללן שאר המשפחה התרחקה. מי כותב מכתבים בימינו?
לכן חשבו עליו “קצת לא בסדר”, לא רק משפחה, גם חלק מהשכנים במושב.
נדפק הבנאדם… קישקשו הגמלאיות על הספסל. גם אשתו נפטרה, גם הבן…
ואחר כך התחילו לחשוד שהוא מתחיל להשתגע ממש. כי בזמן האחרון דיבר הרבה…
עם החתול.
רק שחתול אף אחד לא ראה.
נועה, אחרי השיחה עם אמה, עזבה את הנייד, הסתכלה בלי לזוז לקיר ובכתה בשקט.
כל כך רצתה לפגוש את סבא בקיץ, אבל לא הצליחה להגיע. כל פעם עוד שליחות ואז עוד אחת…
המנהל שלה כבר השתגע לחלוטין, ואם התלוננה רק חייך:
על פי החוזה, נועה, מותר לי. ואם לא טוב לך, את לא מחויבת, תמיד אפשר להתפטר. תמצאי עבודה כזו עם שכר כזה?
והשכר באמת היה גבוה. לכן כנראה השאירה מקום בקבלה והמשיכה.
אולי יום אחד המסעות ייגמרו.
בתוכה כאב לה היחס הזה איפה יחס אנושי? גם לה מגיע להיות עייפה. גם לה יש חיים או לפחות רצון שיהיו…
*****
בבית העלמין הכל מתנהל על פי המסורת: אחרי רגע של דומיה, לוח זכוכית נסגר על הארון, הגברים מורידים אותו לקבר בעזרת חבלים.
כולם משליכים גוש עפר, ואז הגברים סוגרים בחזרה את האדמה.
פרחים, זרי אבלות, קבר טרי. “יכול להיות שזהו?” לא הצליחה נועה להבין. “היה סבא… ועכשיו אין…”
עדיין נותרה סעודת האזכרה ישתו הרבה ערק, ינשאו נאומים ויזכירו בשבחו של הנפטר.
בעצם, אולי רק כך בזכות השיחות והזיכרון ימשיך סבא אהרון לחיות, לא בגופו אלא בזיכרון של בני אדם שהכירו אותו.
כשנגמרו המאכלים והערק, עזבו האורחים אחד אחד.
כל אחת לביתה.
אחרי כמה זמן נועה נותרה לבד, בודדה ומרירה.
“החמצתי. לא הספקתי עוד לראות את סבא”, נאנחה בשקט.
כדי להשתחרר מהמחשבות, החליטה לטפל בבית.
פתחה חלונות, ניקתה טוב-טוב את הרצפה הישנה, ניגבה אבק מכל פינה, סילקה קורי עכביש, ארגנה את המאכלים למקרר.
היה קל יותר לנשום.
הבית של סבא היה גדול ומסודר בפשטות, אבל מלא חמימות כפרית. מבט לחלון הראה שכבר ערב.
יצאה החוצה, נשמה אוויר רענן.
החצר הייתה מסודרת; ערוגות ירק מסודרות, אמנם השנה לא ניטעו כלום אולי כי סבא הרגיש שהסוף קרוב, לא רצה להתחייב לעוד עונה.
העצים בגינה, תפוחים וחבושים, כבר פרחו.
סבא תמיד הקפיד לשמור על החצר מטופחת.
“מי עכשיו יטפל בגינה?” חשבה לעצמה.
התיישבה על הספסל, התקשרה לאמה וסיפרה לה שסגרה הכול.
כל הכבוד, נועי. בכל זאת הוא היה אדם.
הוא היה אדם טוב, אמא. פשוט הרבה אסון היה לו בחיים. אל תכעסי.
אל תדאגי, נועי אין לי עליו כעס. שיהיה שלווה לנפשו. מתי את מתכננת לחזור לעיר? היום? מחר? לא מפחיד לך להיות שם לבד?
לא. אני לא חוזרת בקרוב. לקחתי חופשה. רוצה קצת לנשום שקט. וגם, יש עוד תשעה ימים. אולי תבואי?
יא רבא! אני לא נוסעת עכשיו עד המושב. וגם יש לי עונה בגינה.
אבל… נועה… שם גם קבור אבא שלך, עדיין לא ביקרתי מאז הלווייתו.
אמרתי לסבא שצריך לקבור בעיר, לא במושב! הוא לא הקשיב לי.
נועי, התחיל לי עכשיו הסדרה שלי. נדבר אחרי, כן? אם צריך, תתקשרי.
נועה חייכה לעצמה במרירות.
אמא שלה, כמו תמיד, מוצאת תירוצים להתחמק.
חזרה פנימה, הכינה לעצמה תה מעלי נענע, לואיזה ומליסה שסבא השאיר, שתתה והלכה לישון.
לפני השינה שלפה מהמזוודה את המכתב מסבא. כבר קראה אותו פעמיים, אבל משהו לא עזב אותה.
סבא כתב במכתב בעיקר על איזה חתול שחור בשם “שחורון”.
לא היה לו אף פעם חתול. סבא שלה בכלל לא אהב חיות.
בגלל זה פתחה את המכתב שוב, קראה.
ושוב מבולבלת.
למי התכוון? מאיפה פתאום צץ שחורון?
“את לא מאמינה, נכדה שלי, שחורון מאוד אוהב חלב. סיפרו לי שמבוגרים לא נותנים חלב לחתולים, אבל הוא גמר חצי בקבוק. מחר אבקש שוב מהשכנה חלב. היא תתפלא, בדרך כלל בקבוק חלב אחד מספיק לי לשבוע. עכשיו לא יספיק…
אגב, הוא עדיין בורח ממני. כמעט ולא ראיתי אותו. רגע אחד משהו שחור קופץ לצד המחלבה וזהו. לא ביום ולא בלילה, אפילו עם פנס. ורק מרגישה מבט בגב… מחכה לך, נכדתי. אולי את תתפסי אותו, אולי יחד. נראה לי שפגעו בו קשה, מסכן, בגלל זה לא סומך על בני אדם.”
זו הייתה רק פסקה ממה שכתב סבא על החתול.
אבל בפועל לא היה שום חתול. אף חתול לא הסתובב בחצר, וגם לא בבית.
נועה כבר כמה ימים בבית, ואם היה חתול הייתה מגלה.
רק מבט חולף זר על גבה גרם לה לחשוב.
“מחר אשאל את מרים מה זה החתול הזה…”
*****
נועה מתעוררת עם הזריחה.
בשקט מחלחלים קרני שמש דרך התריסים, ציפורים מצייצות, בתים אחרים תרנגולים. בוקר של מושב.
היא יוצאת מהמיטה, פותחת לרווחה את החלון, עוצמת עיניים ומקשיבה לקולות.
נזכרת בילדות, בחופשות אצל סבא. איך בנו ביחד תיבות לקינון לציפורים. נזכרת שהיא רצתה לשאול את השכנה על החתול.
איזה חתול? הופתעה מרים.
גם אני לא מבינה, גיחכה נועה. סבא לא הזכיר אפילו חתול אחרי הפסח, ואז פתאום כל המכתב מלא עליו.
אה… מרים הכתה במצח. לפני חודש בערך סבא שלך התחיל לדבר עם איזה חתול. עברתי ליד השער, והוא מתחנן אליו שיתגלה אליו. הצצתי ולא ראיתי כלום. למחרת שוב דיבר עם האוויר. ואז יום-יום הוא דיבר עם “החבר הבלתי נראה” שלו. סיפר לו הכול על אישה, על בן, עלייך… קרא לו “שחורון”. לא רק אני שמעתי, כולם ששמעו. אבל אף אחד לא ראה שום חתול. כל פעם שאלתי, הוא ענה: ‘כשיתפוס אותו אראה לכולם’. נועה, אני חושבת שהוא פשוט דמיין חתול. אם היה בטוח מישהו היה רואה, נכון?
כן… ענתה נועה בשקט, אבל לא נראה לי שסבא איבד את שפיותו. אולי משהו אנחנו לא מבינים, או שחתול מאוד מסתתר. פה במושב יש חתולים שחורים?
דווקא לא. אצל אף אחד אין…
נועה חזרה לחצר שלה והחלה לעסוק בניקיון, כל הזמן חושבת על החתול שאולי היה ואולי לא היה.
“באמת מוזר, אם היה חתול לאן נעלם?”
ובאותו זמן, עוקב אחריה בזהירות מתוך מחבואו, נמצא החתול השחור.
מכל האנשים שעברו בימים האלו, דווקא אליה הרגיש שחייב להתקרב. משהו בה היה דומה לסבא, שהאכיל והשקה.
אבל לנועה שחורון לא העז להתקרב. עמד בצד, וחיכה.
כנראה סבל רב גרם לו להיזהר כל כך. אנשים תמיד פגעו בו, זרקו עליו אבנים, דחפו.
נדד מכפר לכפר, מחפש מקום.
אצל אהרון, סבא שלה, הרגיש שהתמזל מזלו. מבטיו היו חמים. קולו רך.
שמע את כל הסיפורים שסיפר לאוויר על אשתו, בנו, על נועה. חתול רגיש, התקרב, האזין, אבל תמיד יצא רק כשאף אחד לא מסתכל.
כשהרגיש ריח מוות באוויר, רץ לדלת. הכל סגור. נשאר כל הלילה ישוב על המדרגה, מיילל חרישית.
עכשיו, מביט בנערה הצעירה, חש שיש לה לב טוב, כמו לסבא.
אבל עדיין מפחד.
רק ביום התשיעי, כששוב רבים באו להזכיר את סבא, התרשל, נועה הפתיעה אותו, הציצה וראתה.
הנה אתה, שחורון! קראה בשמחה. באמת סבא לא דמיין! בוא קצת, נכיר.
רק התקרבה וכבר נעלם.
מה אתה בורח, שחורון? מחר אני כבר צריכה לחזור, ולא הספקנו להכיר! חבל, אני רק רוצה שיהיה לך טוב, אל תפחד.
מרים, שהביאה לה פיתות עם גבינה לדרך, ראתה את נועה מדברת לחתול, אבל בעצמה לא ראתה שום דבר.
“משפחה של משוגעים…” חשבה, ונבהלה.
אחר הצהריים שמיים השחירו; אוויר כבד, דממה מתוחה, עם תרנגולות רועדות, גשם כבר באופק.
הא, עוד מעט תבוא סופה, אמרה נועה, אין ספק שהולך לרדת גשם חזק.
וזה באמת מה שקרה רוח חזקה, גשם כבד, רעמים מתחזקים בקולות כבדים.
נפלה טיפת מים ראשונה היא קוראת לחתול, מזמינה אותו לבית, אבל הוא לא מגיב.
שחורון, במקלט שלו, מכווץ, שומע את הצלילים המפחידים, פוחד… אולי אפילו יותר מבני אדם.
*****
הגשם מטפטף בלי הפסקה, לפעמים מתחזק, לפעמים נחלש. השעה כבר לילה וחשוך, נועה מתהפכת במיטה, לא מצליחה להירדם.
ואז מהמם פתאום!
ישרה במיטה, מסתכלת מהחלון בבהלה. ברקים מרצדים, מהבהבים, כמעט מסנוורים את החדר.
וילונות עפים, חלונות פתוחים עדיין… וכשהיא ניגשת לסגור שני עיניים זורחות מביטות מהתריס.
או, אלוהים! צועקת נועה, זזה לאחור בפחד.
עוד רגע, משהו שחור רטוב נכנס בסערה, רץ במהירות, מסתתר מתחת למיטה.
“זה שחורון”, ניחשה נועה.
ואכן מתחת למיטה ישב, רועד, חתול שחור ורטוב, בדיוק זה שראתה קודם.
לקח לה זמן להוציא אותו, אבל הצליחה.
ניגבה לו את השיער, חיממה אותו במגבת, העלתה אותו למיטה. בזמן שהסערה המשיכה בחוץ, נועה והחתול החזיקו זה את זה, חיממו.
הבזקי ברק, רעמי רעמים כבר לא הפחידו כמו קודם.
*****
את הבוקר הגיעה קרן שמש רכה והעירה אותה.
מישהי מנסה בעקשנות לפתוח חלון ברור, זה שחורון.
לאן אתה ממהר, חברי? חייכה אליו, כשהוא טיפס אל עדן החלון.
החתול עצר, הביט בה במבט של התנצלות כאילו מתבייש על “נפילה לרגע” בלילה.
מיאו… גרגר וביקש לצאת החוצה.
אבל בלי ארוחת בוקר לא! אחרי זה תחליט. להישאר כאן או לבוא איתי לעיר. אני בטוחה שסבא היה שמח אם היית איתי, וגם אני.
בכל מקרה תבחר לבד. אני רק מקווה שתבחר נכון.
היא נתנה לו לאכול, שיחררה אותו החוצה, והתחילה לארוז.
כשיצאה החוצה עם התיק, חיכה לה שחורון על המדרגה.
הביט לה בעיניים, התחכך ברגליה. קיבל החלטה הוא נוסע איתה לעיר.
הגיע הזמן להפסיק להתחבא. לחיות כמו כל חתול ביתי.
ידעתי שתעשה את זה, חייכה נועה.
מרים שכנתה, כשראתה אותה עם חתול בידיים, נדהמה.
זהו החתול?
כן, אישרה נועה. סתם דיבורים רעים היו.
סבא היה בסדר גמור.
החתול פשוט פחד, מאנשים, מהכל.
אבל עכשיו כבר לא.
וואו…
אני, נועי, אשמור על הבית. את תחזרי, נכון?
בטח. לא יודעת מתי, אבל נחזור אני ושחורון.
הנה תיקח חבילה לדרך, נתנה לה מרים פיתות.
תודה רבה, מרים, על הכול.
בנסיעה באוטובוס נועה הביטה לשמיים, ונדמה לה שאפתה בחלון בענן את פניו של סבא.
ושחורון, על ברכיה, גם הביט בשמים.
הפנים בענן חייכו אליהם ואפילו קרצו.
ואז האוטובוס המשיך, והענן נעלם.
גם אם רק דמיינו זה לא משנה.
סבא אף פעם לא ייעלם באמת; הוא נשאר בזיכרונם ובליבם. במקום בו הוא נמצא עכשיו, אין ספק שהוא שמח לדעת שהנכדה וחברו המסתורי מצאו זה את זה.
