תקשיבי איזה סיפור יש לי לספר לך… בעלי פתאום התחיל ללכת כל יום לבית הכנסת. אני באמת חשבתי שהוא עובר איזו התעוררות רוחנית, שהוא חזר בתשובה או משהו כזה. אבל מסתבר שהתפילות לא היו מה שמשך אותו לשם.
כל יום ב-17:30 הוא היה יוצא מהבית. אומר לי בקול שקט כזה, “אני הולך לתפילת מנחה ועוד קצת לימוד.” חשבתי לעצמי, “נו טוב, כנראה החיים אחרי גיל חמישים משנים בן אדם.” לא חשדתי בכלל, מי היה חושב שהתפילות הן רק תירוץ?
זה התחיל בקטנה, כזה אחרי פסח. הוא התחיל לדבר פתאום על אמונה, על זה שקשה לו, שהוא מרגיש שחייב ניקוי נפשי. האמת? הנחתי שזה משבר גיל חמישים, כי הוא אף פעם לא היה דתי במיוחד. אבל אם זה עושה לו טוב שיתפלל, רק שיהיה רגוע. אני המשכתי לבשל, הוא יצא, חזר אחרי שעה וחצי כזה רגוע כאילו הוריד איזה סחבק מהכתפיים.
ואז התחלתי לשים לב לשינוים קטנים חולצה מכובסת, שער מסודר, מבשם את עצמו. אמר לי שככה זה, “צריך כבוד לבית הכנסת,” ו”גם הקדוש ברוך הוא אוהב אנשים מסודרים.” האמת? צחקתי בלב, אבל לא אמרתי כלום. מה רע? הוא לא שותה, לא עושה בלאגן, לא תקוע כל היום מול הטלוויזיה. רק הבית כנסת.
הכול התהפך בשבת אחת, כשחזרנו מארוחה אצל אחות שלו ברמת גן. בטעות לקחתי לי את המעיל שלו במקום את שלי. חיפשתי בו את המפתחות ומצאתי קבלה מבית קפה ליד בית הכנסת שתי קפוצ’ינו, שתי עוגות, יום חמישי, 18:05. ביום חמישי? הוא הרי היה “בלימוד תהילים”…
לא אמרתי כלום. עוד. למחרת החלטתי לבדוק מה קורה. נכנסתי אחריו לבית הכנסת, התיישבתי הכי מאחור. תפסתי אותו באמת מתפלל, לבד. אבל אחרי הקדיש, הוא יצא ראשון. אני יוצאת אחריו ופתאום אני רואה אותה עומדת בקרן פינת הרחוב, מחייכת, לבושה כאילו יצאה לדייט. התנשקו. לא כמו חברים.
חזרתי הביתה על רגליים רועדות. הלב שלי פעם לי כמו תוף. זה לא היה כעס, לא בכי הרגשתי בעיקר בושה. איך לא ראיתי? איך הייתי כזאת נאיבית?
יום אחרי זה הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי:
– איך קוראים לה?
הוא עצר. לא ניסה לעקם, לא התווכח. פשוט נאנח ואמר:
– שירה. הכרתי אותה בבית הכנסת. היא עוזרת בהפעלת המניינים.
– וגם אתה “עזרת” לה?
הוא שתק. השקט שלו אמר הכול.
לא עשיתי סצנות, לא צעקות, לא מריבה. רק אמרתי ברור:
– אם אתה כזה אוהב תפילות עכשיו תתפלל על דירה. מהבית הזה אתה יוצא.
הוא עבר שבוע אחרי. עקר ל*ה “חברה מהקהילה”. הילדים שלנו היו בהלם, אבל הם כבר גדולים, הבינו לבד. בת אחת אמרה לי כמה ימים אחרי:
– אמא, עדיף עכשיו מאשר עוד עשר שנים, שתהיי בת שבעים, תישארי רק עם הדמעות.
היה קשה, ממש. הרגשתי מרומה, כואבת. פחדתי שאף אחד לא יאהב אותי שוב, שאשאר לבד. אבל עם הזמן הבנתי הבדידות הזו עדיפה על חיים באשליה.
היום עברו כבר חצי שנה. לפעמים אני רואה אותם יחד ברחוב. היא מחזיקה לו את היד, והוא נראה כאילו הוא מתבלבל מעצמו. לפעמים עוברת לי המחשבה שאולי יחזור אי פעם. אבל אז אני נזכרת בריח הבושם השונה שלו, ובאיך שהוא הביט בה כשיצאו מהתפילה.
ואני יודעת: אני לא רוצה לחיות עם מישהו שצריך קירות של בית כנסת להסתתר בהם. אני מעדיפה לחיות באמת. גם אם לפעמים זה כואב.
