אמרתי לא למשפחה שלי
החלטתי. אני מעבירה את הדירה על שמו של יהונתן. זה בסדר מבחינתך, בת שלי?
ירדן הניחה את הכפית. המתכת השמיעה נקישה כבדה בקצה הצלוחית.
על שם יהונתן? הוא בן שלוש.
כדי שיהיה לו עתיד בטוח. ואני אעבור אלייך, ממילא את גרה לבד. יש מקום.
רבקה עמדה בכניסה, המגבעת עדיין חובשת ראשה, תיק גדול בידה, ממנו בצבץ קצה של איזה מסמך. ריח הבושם “לילה תל-אביבי” הטיפוסי שלה, אותו היא קונה כבר עשרים שנה בחנות בפינת אלנבי־בן יהודה, התפשט בכל הדירה. ריח מתקתק, כבד, שמילא כל פינה בבית הקטן ברחוב אחד העם. ירדן תמיד קיבלה ממנו תחושת דחק, כאילו ענן אפור של חמסין עומד לפרוץ.
ירדן קמה מהשולחן בלי לדבר, הלכה למטבח. הדליקה קומקום. הידיים עשו תנועות מוכרות, הוציאה כוסות, כפיות, קופסת סוכר. בראש התנגנה לה רק מילה אחת: להעביר.
את שותה תה? שאלה בקול אחיד.
בטח, תודה נשמה. האם נכנסה לסלון, ידיה שחררו סוף סוף את הכובע ונתלתה אותו על גב הכיסא. היא התיישבה על הספה, מביטה מסביב באותו מבט שמודד כל חפץ. אצלך קצת קר פה. הראדיאטור לא עובד?
עובד בסדר.
אוי, אולי סתם אני רגישה. אצלנו ביהושע בן נון חם, אילן דואג שיתקנו מייד מה שצריך.
ירדן הניחה כוס תה מול אמה, התיישבה מולה. הביטה בפנים המוכרים לה כל־כך, בקמטים ליד העין, בשפתיים שהיו לצל קו דק. שישים ושמונה. שערה כסוף, מסודר בקפידה. סוודר חדש תכלת. אילן קנה לה בשבוע שעבר, שלח תמונה: “קניתי לאמא מתנה, איזו שמחה!”
מחר ב-10 אצל עורך הדין, המשיכה רבקה ומערבבת תה. אילן דאג להכול, המסמכים מוכנים, כל הכבוד לו.
ואת החלק שלי שאלת?
רבקה הרימה עיניים. הבזיק שם תמהון.
איזה חלק? את הבת שלי. הכל נשאר במשפחה, סתם עושים על הנכד. יהונתן יגדל, יהיה לו דירה, שזה לא יקרה אצל כל אחד.
חצי מהדירה היא שלי, אמא. בניירת. חצי.
אז מה? רבקה טעמה תה, נרתעה. חם מדי. ממילא את לא גרה שם. לאילן, תמר ולילד צריך מרחב. ואני אגיד אצלך לא קשה לך, נכון?
ירדן הביטה בתמונה על הקיר. ישנה, במסגרת מהניינטיז. כל המשפחה: אבא, אמא, היא ואילן. הייתה אז בת 11, אילן שמונה. עומדת בקצה, כמעט נעלמת במסגרת. אילן במרכז, על אמא, למרות שכבר ילד גדול. מחייך. אבא מביט לשום מקום. והיא, ירדן, עומדת בצד, ידיים ישרות, פנים רציניות.
לא שאלת אותי, אמרה בלחש.
מה יש לשאול? הכוס הונחה על הצלוחית עם צליל דק. אני אמא שלך. אני יודעת הכי טוב.
תמיד ידעת טוב ממני.
נכון. רבקה הנהנה, מרוצה שהבת סוף־סוף מבינה. אילן התרגש. אמר שאני אמא חכמה. לא כל אחת ככה דואגת לילדים.
ירדן קמה, אספה את הכוס שלה למטבח. שפכה את התה בכיור. עמדה והביטה החוצה. כבר דמדומים של נובמבר, אורות הרחוב דולקים, על המדרכה שלכת רטובה. עובד עירייה עם אפוד זוהר גורף את העלים בגישה חסרת חשק.
אני אחשוב על זה, אמרה, בלי לסובב את הראש.
אין מה לחשוב, בת שלי. מחר ב-10. רשמי את הכתובת.
אמרתי, אחשוב.
רבקה השתתקה. ירדן שמעה אותה אוספת את התיק, שמה את הכובע, הולכת לדלת. השהיה.
את מאכזבת אותי, ירדן. תמיד היית עקשנית. לא כמו אילן.
הדלת נטרקה. ירדן נשארה ליד החלון עד ששמעה את מעלית. אחר כך הלכה לסלון, נשכבה על הספה בבגדים. הביטה בתקרה. סדק דק התפתל מהפינה עד מנורה. הכירה כל פיתול שלו. לא ערב ולא בוקר היא ספרה את הסדקים האלה במקום כבשים.
הטלפון רטט. הודעה מחן.
“מה קורה? קפצי ל’בית הקפה בקצה’, הבאתי לך עוגיות שיבולת שועל, בעצמי אפיתי.”
ירדן הביטה במסך. הקלידה: “תודה. אעבור מחר.”
הניחה את הנייד על החזה. עצמה עיניים.
בתודעה עלתה תמונה ישנה. הייתה בת שמונה. יום הולדת של אילן. השולחן ריק מאורחים. נשארה פרוסת עוגה ענקית עם פרח סוכר. היא הביטה בעוגה, מלקקת שפתיים. אמא חותכת, מוסרת לאילן.
לך, מתוק שלי. יום הולדת.
ומה עם ירדן? אילן עם פה מלא.
ירדן ילדה גדולה. היא תתחלק איתך בפעם אחרת, נכון ירדן?
הנהנה. קמה מהשולחן, הלכה לחדרה. שכבה במיטה, הביטה בתקרה. אבא בא אחריה, ישב לידה על המיטה, ליטף לה את הראש.
אל תיעלבי, לחש. אמא אוהבת את אילן במיוחד. הוא הקטן.
אני לא נעלבת.
אבא נאנח. יצא. ירדן נשארה לספור סדקים שאז עוד לא היו. אולי ספרה פעימות לב.
בבוקר קמה מוקדם. כאב ראש. התקלחה, התלבשה. בעבודה צריך להיות ב-7:30, עשרים דקות הליכה ל”מתחם החום”. אהבה ללכת, בעיקר בסתיו. אוויר קריר, עלים מרשרשים ותל אביב של חורף בלתי נגמר. כולם הולכים מהר, צעיפים לוחצים לצוואר, עיניים באדמה. ככה אפשר לחשוב, ואף אחד לא ייעצור, לא יפריע.
במשרד ריח קפה וניירת. מיכל, החשבת הראשית, כבר נמצאת, עוברת על דו”חות.
בוקר טוב, ירדן. נראית עייפה.
הכל בסדר. לא ישנתי מספיק רק.
צריך לקחת ויטמינים. אני עם מולטי ויטמין כל בוקר, עוזר פלאים.
ירדן הנהנה. הדליקה מחשב. פתחה אקסל, מילאה תאים. המספרים שוטפים את הראש, נעימים. לא צריך לחשוב כלום, רק להקליד.
בצהריים לא ירדה לחדר אוכל. לבשה מעיל, יצאה החוצה. הלכה לרמת אביב הישנה, ישבה ליד מזרקה שיבשה ועלים בפנים. ספסל נטוש. שלפה סנדוויץ’, לא אכלה, רק החזיקה ביד, מביטה בעצים.
הטלפון צלצל. אילן.
לא ענתה. הכניסה לתיק. מיד הודעה: “נו, ירדן? אמא נפגעה. תתקשרי.”
מחקה את ההודעה. נשכה מהסנדוויץ’. הלחם יבש, הפסטרמה חסרת טעם. הביטה במזרקה. נזכרה בגשם של גיל שתים עשרה, אמא שלחה אותה לקנות לחם. אילן עם חום, אמא צמודה אליו. ירדן יצאה לגשם סוער, החזיקה את הכיכר מתחת למעיל. כשחזרה, הניפה אמא מבט מהחדר של אילן.
תחליפי בגדים. שקט, הוא ישן.
עלתה לחדרה, התפשטה, בבגדים רטובים. התכרבלה בשמיכה. צמרמורת. בערב קיבלה חום. אמא באה מאוחר, תקעה את המדחום.
שלושים ושבע וחצי. שטויות. תה קמומיל יעבור.
למחרת הלכה לבית הספר עם חום, רעדה בכיתה, הסתתרה בסוודר. המורה שאלה, ענתה שהיא בסדר. בבית אמא הכינה מרק לאילן. כשיורדן מזגה לעצמה, אמא לקחה את הקערה.
לאילן. את תאכלי עם חמאה.
ירדן אכלה לחם עם חמאה. שתתה מים. חזרה לחדרה לעשות שיעורים.
היא חזרה בסוף ההפסקה. מיכל שלחה לה מבט דואג.
את בטוחה שאת לא חולה?
בטוחה.
בערב, כשהגיעה הביתה, שוב אילן התקשר. הפעם ענתה.
היי.
ירדן, אמא אומרת שאת לא רוצה לחתום.
לא אמרתי שלא. אמרתי שאני אחשוב.
אין על מה לחשוב. ממילא לא צריכה את הדירה, היא ליהונתן. הנכד שלך.
גם שלי.
יופי, אז תחתמי. מחר עורך הדין מחכה.
ירדן שתקה. שמעה את נשימותיו הכבדות, את המתח בקו.
שומעת?
שומעת.
תגידי משהו.
לא אבוא מחר.
מה?!
אני לא אבוא לעורך הדין.
את צוחקת עליי?! אמא שבוע רצה, אספה ניירות! קבעתי, שלמתי מראש! ואת…
אילן, זאת גם הדירה שלי. בחוק. אני לא מסכימה.
איזה הסכמה? את אחותי! משפחה! שכחת מה זה להיות משפחה?!
הוא צעק עכשיו, הטון התפרץ אליה מהנייד. ירדן הרחיקה את המכשיר, נותנת למילים לרחף: אגואיסטית, חסרת לב, תמיד היית כזאת.
אילן, תירגע.
לא אשתוק! תמיד קינאת בי! מאז שהיינו ילדים! כי אמא אהבה אותי יותר!
הטיחה את המכשיר על השולחן. קולו עוד המשיך לצרוח, עמום. ירדן הלכה למטבח, מזגה לעצמה מים, שתתה בשלוק. הידיים רעדו. הביטה בהן ארבעים ושלוש, אצבעות רזות, בלי טבעות. אף פעם לא היו.
חזרה לסלון. המכשיר שקט. אילן ניתק. שלח הודעה: “נדבר כשתירגעי. אבל תבואי בכל מקרה”.
ירדן נשכבה על הספה, לא החליפה את הסדין. התכסתה, התכרבלה. הגשם דפק בחלון, טיפות זחלו ומצאו זה את זו. היא הביטה בהן עד שהתעייפו לה העיניים. עצמה אותן, ומחשבות נדדו, תמונה אחרי תמונה, כמו פילים בתהלוכה.
בת שש־עשרה. הדואר מביא מכתב מהאוניברסיטה בירושלים התקבלה, מלגה מלאה. מעונות. היא קפצה בחדר בהתלהבות, רצה למטבח.
אמא, התקבלתי! לירושלים! מימנו אותי!
רבקה ערבבה דייסה, הסתובבה באטיות, קראה את המכתב.
לא.
מה לא?
את לא נוסעת לשום מקום. מי יישאר איתי ואילן? אבא בעבודה כל היום. אילן צריך עזרה לבגרויות. ואת תשאירי אותי לבד.
אמא, זו ירושלים. כל חיי חלמתי.
חלומות. את בת, לבת טוב בבית. תתחתני, ילדים יהיו לך. בשביל מה לך ירושלים?
אבל אמא…
אמרתי לא. ואל תספרי לאבא, הוא יתמוך בי. אני יודעת.
עמדה במטבח, מחזיקה את המכתב. אמא חזרה לדייסה. ירדן הסתגרה בחדרה, שכבה במיטה, לא בכתה. בערב שרפה את המכתב בכיור. הביטה בנייר משחיר, מתעקל, שטפה את האפר.
למחרת אמא הכריזה בארוחת הערב:
ירדן החליטה להישאר. תלמד הנהלת חשבונות במכללה. לבת פה מצוין.
אבא הביט בירדן. היא הנהנה. לא אמר מילה. אכל, קם לטלוויזיה.
אילן שאל:
תעזרי לי עם חמש יחידות? יש מחר מבחן.
בטח, ענתה.
קמה אחרי חצות, הלכה למטבח לשתות. נתקלה בכיסא, כאב חד ברגל. נשכה את היד שלא לצעוק. עמדה ליד הקיר, נושמת עמוק. אחר־כך שתתה מים, חזרה לישון. בבוקר הרגל התנפחה. אמא אמרה תשימי יוד.
ירדן פקחה עיניים. יום אפור בחוץ. שטפה פנים, סידרה שיער, התאפרה. הלכה לעבודה. מיכל שוב הראתה תמונות של נכדים. ירדן הנהנה, חייכה. בארוחת צהריים שוב הלכה לפארק. חיפשה עצמה בגלריה, מצאה את התמונה המשפחתית. את אילן עם פרחים לפתיחת שנה. אילן עם אבא בדוג בים. היא בכולן בקצה הפריים. בתמונות אחרות היא אפילו לא שם, רק טקסט: “ירדן צילמה”.
הטלפון רטט. רבקה.
ירדן לא ענתה. אחרי דקה הודעה: “בת, עורך הדין חיכה. לא באנו. אילן מאוד נפגע. קבעו שוב בעוד יומיים. תבואי?”
מחקה. הכניסה את הנייד. הלכה חזרה לעבודה.
בערב, כשפתחה את דלת הדירה, שמעה קולות במדרגות. פנתה לאחור. אילן ותמר. אילן אדום מהליכה, תמר שקטה.
ירדן, סוף־סוף נשף אילן חיכינו פה שעה.
למה?
צריך לדבר. תכניסי?
בשקט פתחה. אילן התיישב על הספה בפישוק, תמר בקצה כיסא.
תה? שאלה ירדן.
עזבי, ענייני דחוף, נופף ביד. תשבי.
ישבה מולם. תמר רעדה.
תקשיבי, ירדן, אילן רכן קדימה למה את מקשה? אמא מבוגרת, מגיע לה שקט. אצלך יש מקום, שתי חדרים. היא לא תפריע.
לא אמרתי שהיא מפריעה.
אז סיכמנו. תחתמי ודי. נרשום את הדירה על שם יהונתן ויסתיים העניין.
הדירה לא שלו, אילן.
למי, לך? את לא גרה שם!
חצי שלי. בחוק.
בחוק שמח? משפחה זה משפחה! לא עושים חשבונות.
הביטה בו. הפנים שלו אדומים כעגבנייה מחדש, הידיים מרימות תנועות ריקות. הבטן רפויה על החגורה. בן ארבעים. עובד פה ושם בבנייה, כשהוא רוצה. גר אצל אמא, על הכל מוכן. אשתו מבשלת, אמא מכבסת, נותנת כסף.
אתה עובד במשהו, אילן? שאלה פתאום.
הופתע.
מה קשור עבודה?
פשוט, עובד עכשיו?
כן, בניין. אתמול עשיתי משמרת.
כמה אתה מביא?
מספיק לי. זה לא עניינך.
אתה משלם ארנונה?
אמא אחראית. זה הבית שלה.
חצי זה שלי. חמש עשרה שנה אני משלמת.
השתתק. תמר הרימה מבט, הורידה מהר.
ו… מה הסיפור? גמגם הגיע הזמן. לך יש כסף, את לבד. לנו ילד, יקר.
ובגלל זה אתם רוצים את הדירה על יהונתן?
מה רע בזה? הנכד! סבתא מעבירה לנכד, נורמלי.
סבתא שלה, כן. שלי לא.
איזה מין בן אדם את! התפרץ אילן קמצנית! מאז ומתמיד! קינאת בי! אמא תמיד צדקה!
מה דיברה אמא?
שאת קרה, קשה. לא אכפת לך. לכן גם לא התחתנת. מי ירצה כזאת?
המילים היו כבדות, כמו אבנים. תמר התכווצה לפינה. ירדן לא זזה.
תצאו, אמרה בעדינות לא רגילה.
מה?
תצאו מהדירה שלי.
את זורקת אותי? את אחי?!
עכשיו. תצאו.
אילן פער פה, עצר. הביט בתמר. היא קמה, אספה את המעיל.
בוא, אילן לחשה.
לכי! נבח עליה, הסתובב לירדן את עוד תצטערי. אמא תדע הכל.
הוא נטרק בדלת. תמר חמקה אחריו בשקט. ירדן ישבה חסרת תנועה. הקשיבה לצעדים מתפוגגים. קמה, הלכה למטבח, שתתה מים. לא רעדו לה הידיים. בפנים היה קור גדול, חד.
נזכרה כשאילן הביא את אשתו הראשונה, רותם. קולנית, מאוד נוכחת. אמא ישר אמרה:
תישארו אצלנו, בארוחת הערב אסור שלאילן יהיה לבד. צריך משפחה.
רותם עברה תוך שבוע. קיבלה את חדר ירדן. ירדן עברה למיטה מתקפלת בסלון.
זמני, בתי, אמרה אמא עד שהצעירים יסתדרו.
ישנה בסלון שלושה חודשים. אחר כך שכרה חדר בשכונה נידחת. שילמה לבד. וגם המשיכה להעביר חצי מהוצאות הבית באחד העם, כי אמא ביקשה.
תעזרי, ירדן. קרן פנסיה קטנה. לאילן צריך עזרה, עכשיו עם משפחה.
עזרה. חודש בחודשו. נתנה לאמא. לא הודתה אף פעם. העדיפה לומר, “ברור.”
כשרותם עזבה אחרי שנה, אילן בכה לה בטלפון.
ירדן, תבואי. אני נשבר.
באה. ישבה במטבח, שמעה אותו מלכלך על רותם. איך רצתה דירה לבד! למה, אצל אמא טוב. אמא מבשלת, מכבסת, עוזרת!
ירדן שתקה. הכינה לו תה עם סוכר. אמא ליטפה את ראשו, לחשה:
נמצא לך אחת אחרת. כזאת טובה.
אחרי שנתיים אילן הביא את תמר. שקטה, מסכימה. אמא אישרה. עברה, ילדה את יהונתן, נמוגה לחלוטין.
ירדן כמעט לא פגשה בהם. הגיעה רק בחגים עם מתנה. אחר כך הלכה. אמא סיפרה על יהונתן, אילן על עוד עבודה בכאילו. תמר הגישה, פינתה הכל. ירדן ברחה הביתה.
אצלנו משעמם לך, אמרה אמא. לך יש חיים משלך.
חיים משלך. דירה ברחוב אחד העם. עבודה ב”מתחם החום”. ערבים מול טלוויזיה. מפגשים עם חן ב”בית הקפה בקצה”. זהו.
באותו לילה התקשתה להירדם. בראש חזרו מילים של אילן: “קרה. קמצנית. קינאת בי.”
אולי באמת קינאה. על אהבה. על מחילה. לו מותר להיות חלש. היא הייתה חייבת להיות תמיד חזקה.
בבוקר הדלת צלצלה. גלימה על הכתף, פתחה. רבקה עמדה בכניסה, עוגת תפוחים ביד.
בוקר טוב, בת. אפיתי עוגה. האהובה עלייך.
ירדן הזיזה עצמה לפנות דרך. אמא הניחה את העוגה החמה, פרסה באיטיות. ריח מתוק, פרוסות תפוחים שקופות.
אילן ביקש גם כן. בטח יישאר לך, כרכה, מוזגת תה. תאכלי.
ירדן ישבה, נשכה מהעוגה. כמו פעם, תמיד נשארות רק הפירורים.
טעים?
טעים.
כי טוב ככה. רבקה שפכה תה, התיישבה מולה מה דיברת עם אילן אתמול? כל ערב לא רגוע אצלו. תמר אומרת שגירשת אותם.
ביקשתי ללכת.
למה?
היה גס.
אילן?! הוא טוב לב! פשוט דאגה. חשוב ליהונתן הדירה, את מבינה?
מבינה.
יופי, אז תחתמי?
ירדן הניחה את הכוס. הביטה ישר בפני אמה. האם בטוחה בתשובה כרגיל.
לא, אמא.
לא מה?
לא אחתום.
רבקה קפאה. הכוס נעצרה.
את צוחקת.
בכלל לא.
למה? את הבת שלי! אני לבד! לאן אלך?
את לא לבד, אמא. רק בת שישים ושמונה. בריאה. יש לך קצבה. יכולה לגור לבד.
לבד?! בבית? עם אילן, תמר וילד?
בחירה שלך, לא שלי.
אבל משפחה אנחנו! משפחה לא מפרקים!
למה האהבה שלך מתחלקת? למה הכל לאילן וגם הדירה ששייכת לי?
פניה של אמא החווירו. הניחה את הכוס בחוזקה, נשפך תה.
את עוזבת אותי?
לא. רק לא נותנת שתשלטי ברכוש שלי.
זה לא רכוש! זה בית! בית של המשפחה!
מעולם לא הייתי בו באמת. תמיד הייתי זרה.
מאיפה זה בא לך?
אמא, ירדן התקרבה, הביטה ישירות את יודעת בכמה פעמים אמרת לי ‘אני אוהבת אותך’ כל חיי?
רבקה שקטה.
אף פעם, ענתה ירדן בעצמה אף פעם בארבעים ושלוש שנים. לאילן כל יום. שמעתי.
אבל… את יודעת שאני אוהבת אותך!
לא יודעת.
רבקה קמה. פניה רוטטו, שפתיים דקיקות.
לא הכרת תודה. גידלתי, האכלתי, הלבשתי. ואת…
גידלת את אילן. אותי סבלת.
איך את מעזה!
זאת האמת ואת יודעת. פשוט לא רוצה להודות.
רבקה חטפה את התיק, העוגה נשארה. דחפה עצמה לדלת.
תצטערי, ירדן. תישארי לבד. אז תביני. משפחה זה הכל. את איבדת אותה.
הדלת נסגרה. ירדן נותרה יושבת מול פרוסת העוגה והכתם על המפה. קמה, ניקתה בהיסח הדעת. שטפה צלחת אחת שוב ושוב עד שהמים התקררו. ביבשה, הלכה לסלון. שכבה, בוהה בסדק שעל התקרה. טלפון דומם.
בערב, חן: “מה נשמע? יושבת ב’קפה’? קפצי לשיחה.”
אבוא מחר, שלחה.
התיישבה ליד החלון. האורות בחוץ התרבו, הולכים ממהרים הביתה. לכל אחד בית, חום, משפחה. לה דירה שקטה, בדידות.
נזכרה כשהביאה בן זוג פעם ראשונה הביתה. הכירה אותו בעבודה, היה טכנאי מחשבים. הציע סרט, קפה. אחרי חודש הביאה אותו להכיר את המשפחה.
באו בערב. אמא ערכה שולחן, קראה לאילן. הוא יצא, שתק כולו ארוחה, תקוע בנייד. אמא שאלה את הבחור: איך קוראים לך? ענה עידו. היא הנהנה. כל הערב דיברה רק עם אילן עבודה, עתיד. אילן היה אז בן עשרים ושתיים, עבד מזדמן בשליחויות.
עידו שתק, אכל. ירדן ניסתה לדבר, אמא קטע והחזירה שיחה לאילן. כשיצאו, אמא לחשה: נראה כמה זמן הוא יחזיק.
עידו ליווה אותה. חיבק.
אמא שלך… מוזרה.
אני יודעת.
לא אוהבת אותי.
היא לא אוהבת אף אחד חוץ מאילן.
ואת?
הנידה כתפה. לא שאל עוד. אחרי חודשיים הפסיק להתקשר. כתבה לו הודעה: “ברור. שיהיה בהצלחה.” לא ענה.
מאז לא הביאה יותר אף אחד. פה ושם דייטים, נפרדו מהר. אמרו שהיא קרה, לא ברורה. לא הסבירה שחררה. רגילה.
בבוקר יצאה ל’בית הקפה בקצה’. חן עמדה, סידרה מדפים.
ירדן! דאגתי!
סתם, עומס.
טוב, שתפי. מה קורה?
רק כתפה. חן חדת מבט.
שוב אמא?
כן.
חן נאנחה. הכירה את הסיפורים. במשך שנים שמעה שברי משפטים. ירדן פחות התלוננה, לפעמים רק נשברה.
תגידי, את חייבת לה משהו? חן נשענה קדימה.
לא יודעת. מרגישה אשמה תמיד.
היא חינכה אותך לאשמה. ככה שתחיי רק למענה.
שתקה. חן המשיכה:
גם לי הייתה אמא כזאת. כל החיים אשמה. נתנה חיים חוב לכל החיים. לה זה נוח, לי לא. מתי מגיע גם לי משהו?
היא אמא.
אמא זה לא מחילה אוטומטית. לגדל ילד בלי אהבה זה פשע. האם אמא שלך כיבדה אותך?
הנידה בראש.
אז למה שתתני הכול?
חן חיבקה אותה.
את גיבורה. עשית לראשונה משהו נכון.
חיבקה חזרה. עמדו חבוקות זמן מה. אחר־כך שחררה.
לכי, תעבדי. תיכנסי עוד?
כן.
ירדן הלכה הביתה. פשטה מעיל, עמדה במטבח. חתכה פרוסת עוגה מן העוגה של אמא. אכלה בעמידה ליד החלון עוגה טובה, טעם חמוץ־מתוק של עבר.
בערב אילן התקשר בקול רך וברור.
ירדן, שלום.
שלום.
נו, בלי מריבות. גדולים כבר. נסחפתי, סליחה.
טוב.
אז בואי ככה: לא צריך סירוב, רק תסכימי שנתרום את הדירה ליהונתן. תאהבי אותו, נכון?
אילן, לא אחתום על כלום.
השתתק.
מה זאת אומרת?
לא מסכימה. הדירה גם שלי.
את פוגעת בילד! את מונעת ממנו קורת גג!
לא. הוא בתוכה, כמו תמיד.
אבל היא לא שלו!
של אמא ושלי.
משפחה!
במשפחה כולנו שווים. כאן רק אתה קובע. נמאס לי.
נמאס? לי?! אני מפרנס!
אמא דואגת לכולכם. לא אתה לה.
עזבי! צרח, ניתק.
הניחה את הנייד. הלכה לשטוף פנים. הביטה במראה פנים רטובות, שיער דבוק, עיגולים מתחת לעיניים. ניגבה. נשכבה, סגרה עיניים.
בחלום הייתה בת חמש. בחדר מלא אנשים. כולם מביטים באילן. הוא מעגל באמצע, צוחק, קופץ. אמא מחזיקה לו יד, מלטפת. אבא מצלם. ירדן בפינה, רוצה להתקרב, לא יכולה. מנסה לקרוא קול אין לה. הפה נפתח, הכל שקט. אף אחד לא שם לב אליה. אף אחד.
התעוררה מזיעה, התכרבלה עם הרגליים, נשמה עמוק. בחוץ כבר אור ראשון. קמה, הכינה קפה במטבח. התיישבה ליד חלון, צופה בעולם מתגלגל לצד המכוניות והיונים על הכביש.
הטלפון צלצל. חן.
ירדן, מה איתך?
מחזיקה.
אולי תשקלי פסיכולוג?
בשביל מה?
לעשות סדר. עזר לי הרבה.
לא בטוחה.
אולי תנסי. אני כאן להקשיב.
ירדן שתקה. חן צדקה. לפעמים בולעת דמעות בשקט בלילה.
אחשוב, אמרה לבסוף.
תחזרי אם תצטרכי. אוהבת.
סיימה את הקפה, התלבשה, הלכה לעבודה. יום שגרתי. מספרים, חישובים, דו”חות. בצהריים שוב ישבה בספסל בפארק. הודעה ממספר לא מזוהה: “זו תמר. אפשר לדבר איתך?”
“שיחה על מה?”
“על אילן ואמא שלך. אני צריכה עצה.”
“חכי להערב. ב-19:00 תבואי. לבד?”
“לבד. תודה.”
בשבע דפיקה. ירדן פתחה. תמר לבדה, חיוורת, מעיל ישן.
שלום, לחשה.
שלום. תיכנסי.
תמר קיפלה מעיל, התיישבה בקצה הספה, מורידה עיניים.
רוצה תה?
תודה.
ירדן הביאה לשתות, ישבה מולה. תמר חיממה את הידיים על הכוס והחרישה.
לא יודעת מאיפה להתחיל, אמרה לבסוף הכל קשה.
תספרי, אמרה ירדן.
תמר לקחה לגימה.
אילן רוצה שאמא תחתום ותעביר את הדירה ליהונתן. אבל עכשיו היא מתלבטת, את נגד. אילן מאוד כועס, צועק עליה, אומר שהיא זקנה תמהונית שבלי דירה אין לנו כלום. אם לא תסכים יגרש אותה.
ירדן שתקה. תמר המשיכה:
אני פוחדת. יהונתן שומע צעקות, בוכה בלילה. אילן קורא לי כישלון, לא עובדת, לא מביאה כסף. מאיים שילך אם לא תהיה דירה.
קולה רעד. ירדן הגישה ממחטה. תמר ניגבה עיניים.
למה את לא עובדת? שאלה ירדן ברוך.
אילן לא מרשה. אומר שרעיה בבית. כמו שאמא שלו לא עבדה.
אמא שלו כן עבדה. שנים, עד הפנסיה.
תמר הרימה מבט.
באמת?
כן.
השתתקה. ביקשה:
תחתמי את?
לא.
למה?
כי יש לי זכות לסרב. וסירבתי.
תמר הנהנה.
מבינה אותך. הייתי עושה אותו דבר. אין לי אומץ.
את לא חלשה. את מפוחדת. שונה.
תמר הופתעה.
מפוחדת?
אילן עשה אותך כזאת, שתלויה בו.
אני אוהבת אותו.
פחד זה לא אהבה.
תמר סיימה את התה, הניחה את הכוס.
צריכה ללכת לפני שידע שהייתי פה.
בהצלחה.
קמה לדלת, הסתובבה, לחשה:
תודה שהקשבת.
בכל עת.
הדלת נטרקה. ירדן ניקתה, שטפה כוסות. התהלכה וביררה מחשבות. תמר קורבן. היא גם הייתה פעם. ירדן מצאה כוח לצאת.
בלילה התקשתה להירדם. המחשבות נדדו לאמא. האם כועסת? מבינה?
הנייד רטט. “בת, רע לי. אילן צועק. תבואי.”
היססה. ענתה: “אמא, אלה עניינים בינך לבין אילן.”
תוך רגע “חסרת לב. אני אמא שלך.”
כיבתה טלפון, הניחה על שידה. עיניים דומעות אבל הפעם לא בוכה.
בבוקר עוד שלוש הודעות בלילה מאמא: “אמר שאצטרך לעזוב אם לא אחתום. לאן אלך?”
לא ענתה. הלכה לעבודה, ידיים רועדות מעל המקלדת.
בערב חן שוב התקשרה.
מה קורה?
אמא כותבת שאילן זורק אותה.
ומה את עושה?
לא מגיבה.
טוב מאוד. שתפתור לבד, היא מבוגרת.
קצת מפחיד לי. שאולי אני לא בסדר.
תקשיבי, את נורמלית. הן השתמשו בך שנים ואת הפסדת הכול. ככה זה אצלן להפעיל רגשי אשמה.
אבל היא אמא…
אמא זה בסדר. אבל אם כל השנים השפילה, לא מחויבת לה לכלום.
ירדן שתקה. חן המשיכה:
עמדת על שלך. תמשיכי.
תודה, חן.
יש על מי לסמוך. תדברי כשתרצי.
בלילה, ירדן ישבה במטבח. הגשם שוב התחיל. הטלפון רטט אילן. לא ענתה. הודעה: “את מרוצה? אמא בוכה בגללך”.
מחקה את ההודעה. הפכה את המכשיר.
שבוע עבר. אמא לא התקשרה, אילן גם לא. ירדן עבדה, חזרה הביתה. השקט בחדרים עבה כמו עננה.
בשבת בבוקר דפיקה. ירדן פתחה את הדלת. רבקה עמדה בכניסה, רטובה, בלי מטריה, תיק מסמכים ביד רועדת.
אפשר להיכנס? שאלה חרישית.
ירדן הניחה לה לעבור. אמא התייבשה במגבת שהביאה לה.
לא אחתום, אמרה.
ירדן שתקה.
אילן… דחף אותי. אתמול. כשסירבתי. קרא לי זקנה טיפשה. אמר שבלי דירה כולנו כלום. שאצטרך לעזוב.
קולה רעד. ירדן התיישבה מולה.
ובאת אליי.
כן. אפשר להישאר? זמנית.
מלחמות, עייפות, רחמים התגלגלו בתוכה.
כן. זמנית.
רבקה הנהנה. הורידה ראש.
תודה.
ירדן הדליקה קומקום. ידיים פועלות לבד, הראש ריק. לא יודעת מה להרגיש שמחה או עצב.
הביאה את התה, התיישבה.
סליחה, לחשה רבקה.
על מה?
על הכל. על שלא אהבתי שקול, שלא ראיתי אותך, שניצלתי אותך.
המילים כמו עפו, נעצרו באוויר. ירדן רק הביטה בה.
את לא צריכה, אמרה.
צריכה. סוף סוף אני מבינה. הייתי אמא רעה לך.
מספיק.
לא. כשאילן דחף אותי, הבנתי. אני רק נוחות מבחינתו. כשלא טוב זורקים. ודווקא את שהיית שקטה, חזקה עמדת על שלך.
ירדן קמה, הסתכלה מהחלון. הגשם פסק, שמים מבהיקים.
לא עשית אותו מפלצת, אמרה רק הרגלת אותו לקחת.
מה עכשיו?
חיים. תישארי פה. זמנית. אבל לא נהיה שדה תעופה לכולם.
מבינה.
ולא רוצה לשמוע על אילן. לא הרחמים שלו, לא כמה קשה לו. כל אחת חיה חייה. סיכמנו?
כן.
ירדן פרשה לחדר. שמעה את אמא שותפת כלים, מתנועעת בשקט במטבח. בערב ישבו כל אחת בפינה. לא דיברו. רק שקט.
בלילה בכי דק נשמע מכיוון המטבח. ירדן נעמדה בכניסה. רבקה ישבה, ראשה בין ידיה.
סליחה שהערתי, לחשה.
הכל בסדר.
ירדן הגישה לה מים. שתתה.
לא נרדמת.
גם אני.
השתתקו. רבקה שאלה:
תצליחי לסלוח?
לא יודעת.
מבינה.
תישני. מחר יום חדש.
שבה לחדר, ישבה ליד הזכוכית. תל אביב נמה, פנס בודד פה ושם.
נזכרה כשאבא מת בגיל שלושים. התקף לב. הגיעה מדי מאוחר. אמא מחזיקה את אילן במסדרון, הוא בוכה. ירדן בעמידה, אמא מחבקת רק את אילן. בלוויה אילן נושא תמונה, אמא בצידו, ירדן בסוף, רק שומרת על מטריה. אף אחד לא שם לב.
אחרי השבעה אמרה אמא:
תשמרי עלי. אילן ילדה רגיש.
ירדן הנהנה. הלכה לביתה, שוכבת, לא בוכה.
בבוקר אור. אמא במטבח עם תה. בוקר טוב.
בוקר טוב.
מה תעשי עם החיים?
אעבוד, אחיה.
ולא תנסי למצוא משפחה? בן זוג?
אני בת ארבעים ושלוש, אמא.
לא מאוחר.
התרגלתי לבד.
שתקה, ואז:
באשמתי.
לא נחזור לעבר.
איך את לא כועסת?
נגמר לי הכעס.
מחפשת דירה חדשה. מצאתי.
תישארי עוד. אם צריך. אבל על פי התנאים שלי.
הרימה עיניים בתדהמה.
באמת?
באמת.
עברו ימים. אמא חיה אצל ירדן. בישלה, ניקתה. מעט דיברו. חיו זו לצד זו, שתי נשים בפער מתמשך.
פעם בערב אמא אמרה:
מצאתי חדר ברחוב בלוך. עוברת בעוד שבוע.
ירדן הנהנה.
תודה שארחת.
שום דבר.
את שונאת אותי?
לא. רק עייפה.
מבינה.
איתות. קמה לחדר שלה, ספרה את הסדקים.
בלילה דפיקה. ירדן בכתונת בית פתחה. אילן, שיכור.
איפה אמא?
ישנה.
תעירי. צריך לדבר.
אילן, לך.
לא זז לפני שמדברים.
ניסה להיכנס. היא חסמה.
עוף או אני מתקשרת למשטרה.
צחק.
על אח אמיתי? את השתגעת?
ניסה להעיף יד. היא התרחקה, לא היכה. רבקה יצאה מהחדר.
אילן? למה באת?
אמא, בואי. תסלחי לי. נלך הביתה.
הביטה בו.
לא. אני לא חוזרת.
מה?!
לא.
אני הבן שלך!
אתה לא מכבד, לא אוהב. אני רק פתרון נוח. נגמר לי.
צעד אליה. ירדן ביניהם.
תצא עכשיו או שתקרא משטרה.
הביט, שיניו חשוקות. ירק על הרצפה, הסתובב ויצא. רבקה רעדה.
ירדן חיבקה אותה. לראשונה שנים. אמא הסתפגה בה בטיפות. יחד עמדו. אחר כך אמא לחשה:
תודה, וחזרה לחדרה.
למחרת אמא קמה, ארזה. עוברת היום.
כל כך מהר?
לא רוצה להכביד.
עמדו ליד הדלת, שתיהן מבינות שאין כבר טינה, אלא משהו שקט, חדש.
את חזקה, אמא, מילמלה ירדן.
רבקה חייכה. גם את.
תתקשרי?
בטח.
מתי?
כשצריך.
הדלת נסגרה. שקט.
