אמא, בואי תעברי אלינו! למה שתהיי תמיד לבד? אצלנו יהיה לך טוב יותר, נוח יותר, ומישהו סוף סוף ישגיח עלייך כך אמרה לי בתי, נגה, כמעט כל ערב כשצלצלה לשאול, מה שלומך, אמא, הכל בסדר?
זמן רב סירבתי. בכל זאת שבעים וחמש שנה יש לי, ההרגלים שלי, קצב החיים שלי.
אני אוהבת לקום מוקדם, למזוג לעצמי קפה לאותה כוס סדוקה מעט, ולשבת כמה דקות ליד החלון, מביטה על עצי הברוש שמתנשאים ברחוב שלי בירושלים. אלו לא מותרות אבל זהו ביתי. שלוותי. עולמי.
אבל בדידותי גברה. במיוחד מאז שכלבתי, טלי, הלכה לעולמה לפני שנתיים. השקט בבית לעיתים רועש מדי. לטלוויזיה כבר איבדתי עניין, ספרים הנחתי בצד לאחר כמה עמודים, והשכנות יותר ויותר מבקרות את הילדים מאשר עוברות לשתות איתי תה. כבר עלה בי הרהור אולי נגה צודקת.
ובאחד מהערבים, כשנגה שוב התקשרה:
“אמא, בואי תעברי אלינו. נכין לך חדר. הכל יהיה לך קל יותר”
“טוב,” עניתי, מפתיעה את עצמי. “אם אתן באמת רוצות, אני אבוא.”
לא ידעתי שההחלטה הזו תשנה את הכל. בהתחלה לטובה. אחר-כך כבר לא בטוח.
נגה הייתה בעננים.
“אמא, את לא יודעת כמה אני שמחה!” אמרה שוב ושוב, כאילו פחדה שאתחרט. “דניאל יבוא לאסוף אותך בשבת. כבר קנינו מצעים חדשים, וילון חדש, מנורת לילה. יהיה לך מהמם!”
רציתי להאמין שזהו פרק חדש ורגוע. שאהיה קרובה למשפחה. שלא אלך לישון לבד, מאזינה לתקתוק השעון. באותו ערב ארזתי מעט בגדים, תמונות, כמה ספרים אהובים. את השאר השארתי שלא להכביד, “רק באופן זמני”. אולי שיקרתי לעצמי.
בשבת, דניאל בא בדיוק בזמן. מחויך, עוזר, נמרץ מדי לטעמי, אבל לבבי מאוד. כשסגרתי את דלת דירתי, עבר בי רעד. כמו להיפרד מחלק מעצמי.
הדירה של נגה במודיעין הייתה גדולה, מוארת, מלאה חיים צעצועים של אורי, הנכד שלי, פזורים בסלון, צבעי גואש על השולחן, סלים של כביסה מחכים. החדר שלי אכן חיכה לי מצעים חדשים, אור חמים מהמנורה, עציץ פורח. חשבתי: אולי, באמת, יהיה טוב.
הימים הראשונים היו נפלאים. נגה הכינה לי קפה משובח, אורי סיפר לי סיפורים מהגן, דניאל התבדח בארוחות הערב. יצאתי עם נגה לטיולים בפארק, בישלתי לכולם מרק עוף, ואורי אכל את הלביבות שלי בהתלהבות. הרגשתי חיונית. שמישהי, סוף סוף, שמחה לראות אותי.
אבל ביום הרביעי, משהו התחיל לחרוק.
התחיל ברעש דניאל רץ בבית בנעליים, נגה עבדה מהבית וכל הזמן בטלפון, ואורי שיחק באוטו צעצוע רועש, עם צופר ומנוע ופתאום נשמעה אזעקה. הרגשתי שאוזניי יקרסו.
הערתי בעדינות לנגה “נורא רועש כאן”, והיא חייכה:
“אימא, זו משפחה עם ילד. צריך להתרגל.”
ניסיתי באמת. אבל בלילות, כשכולם ישנו, הלב שלי דפק בעוצמה. אחרי חמש-עשרה שנות בדידות הרעש הפתאומי היה סערה בלתי נגמרת.
ואז התחילו עניינים אחרים. בארוחת ערב, דניאל מזג לעצמו כוס יין, אחריה עוד אחת. לא דרמה, אבל אחרי השלישית והרביעית היה כבר רועש. מאז אבא שלי ובכן. לא רוצה לזכור.
אורי התלונן, נגה נראתה תשושה, דניאל כעס: “אף אחד לא יודע לנוח בבית הזה.” ואני, ישבתי בסוף השולחן, ידי משולבות, מנסה להבין איפה החום המשפחתי שדימיינתי.
עוד ועוד דברים קטנים צצו.
כשנגה הייתה עצבנית, הייתה אומרת:
“אמא, אולי לפחות תנסי לא להפריע. יש לי עבודה.”
דניאל השאיר כלים מלוכלכים והעיר, חצי בצחוק:
“אמא תמיד ידעה להבריק את המטבח, נכון?”
ואורי כמעט ולא ביקר בחדרי. ואני התחלתי לא לצאת מהחדר בכלל.
כשביקשתי לבשל, נגה מיהרה לענות:
“אמא, לא צריך, תשבי לנוח.”
כשאמרתי, בואי נטייל, ענתה:
“עכשיו אין זמן. מחר. אולי.”
אבל מחר לא הגיע.
באחת השבתות, בחצות, העיר אותי ריב קולני. דניאל ונגה התווכחו בלהט. ניסיתי להרגיע, לפנות אליהם: “ילדים, די, חבל על הבריאות.” אבל נגה הביטה בי בקרירות.
“אמא, זו לא עניינך. לכי לישון.”
צייתי. חזרתי לחדר, וחשתי משהו בי נשבר.
בערב, לחץ הדם שלי הרקיע. הזעיקו רופא. הייתי צריכה להסביר, שאני לא לוקחת תרופות, למרות שבגילי כולם כבר לוקחים. “הגיע הזמן”, פסק הרופא.
לראשונה חשבתי באמת על דירתי. על המטבח עם מפת הפרחים, הכורסה ליד החלון, הספרים, השקט, החופש שלי.
המחשבה חזרה שוב ושוב. עד שיום אחד, ראיתי את אורי בסלון, שקוע בטאבלט, בכלל לא שם לב אליי. והבנתי
אני זרה פה.
אורחת, לא משפחה.
לא כזו שמחכים לה.
כזו שמסתפקים בסובלנות כלפיה.
אמרתי לנגה בערב:
“אני חוזרת הביתה.”
היא הפנתה אליי מבט מופתע, אולי אפילו מעט כעוס.
“אמא, יש לך פה הכל. למה לחזור לבדידות?”
“מותק,” עניתי ברוגע, “בדידות זה לא כמו חוסר שקט. תביני כשתזדקני.”
נגה ניסתה לשכנע, אבל לבי כבר ידע.
למחרת ארזתי את מעט חפציי, ביקשתי מדניאל שיחזיר אותי לירושלים.
כשנכנסתי לדירתי הקטנה הרגשתי, כאילו אחרי שבועות סוף כל סוף אני יכולה לנשום. שטפתי את הרצפה למרות ששוב לא היה צורך, סידרתי את העציצים, הכנתי לעצמי תה בכוס הישנה ההיא, והתיישבתי ליד החלון.
השקט חזר להיות שלי. לא הפחיד הרגיע. וחייכתי סוף כל סוף חיוך אמיתי.
חשבתי על חתול קטן, גינגי, עם עיניים ירוקות. על ידיד קטנטן עם גרגור ממלא את הבדידות.
כן. מחר אלך לעמותה בירושלים.
כי אפשר להתחיל מחדש, בכל גיל כל עוד אנחנו במקום, שהוא באמת שלנו.
