ניסינו להעביר את החפצים שלכם אל מחלקת האבידות העיר השוטר, אבל… החתול שלכם לוחמני למדי. לא נתן להתקרב. קחו בבקשה את הדברים והחתול. יש לנו מספיק עניינים גם בלי זה…
בכל תחנה בארץ היו תמיד אולמות המתנה. לפעמים רחבים ומוארים, לפעמים קטנים וצפופים. יש בהם כורסאות רכות, יש בהם ספסלים קשים. כל אולם שונה, אבל את כולם מאחד דבר אחד הציפייה הבלתי נמנעת.
כמעט כל אחד שנוסע ברכבת מגיע לעיתים מוקדם מדי, פוחד לאחר, ואז יושב וממתין, בוהה בשעון, מקלל בדעתו את הזהירות המיותרת שהתיר לעצמו. מזוודות ותיקים נערמים ליד הרגליים, הזמן נמתח לאיטו, ורק מחשבות מתרוצצות בראש.
כך גם באותו היום אנשים ישבו באולם ההמתנה, מנסים להימנע ממפגשי עיניים זה עם זה. מישהי דפדפה בעיתון, אחר היה שקוע בספרו, רובם קבור במסכי הסמארטפון. חלקם אכלו כריכים שהביאו מהבית. והוא הגיע אליהם…
האולם היה בקומת הקרקע, עם דלת ישירה לרחוב. מן הסתם, ריחות האוכל שחמקו מן השקיות משכו אותו פנימה.
זה היה חתול אפור, גדול ופרוע. על צווארו היה תליון עם מספר טלפון.
אנשים גירשו אותו. בעיקר אימהות שדאגו לילדיהן:
יאללה, עוף מפה! חתול מלוכלך, אתה תדביק לי את הילד במשהו.
החתול היה נאנח ונסוג צעד לאחור. לא קיבץ ידיים להתחנן, רק מתיישב סמוך, מסתכל בעיניים, ומחכה. מסתכל, ומקווה.
הוא היה רעב, אך לא ידע כיצד לבקש.
רק לפני ימים אחדים הביאו אותו לכאן. בעליו נפטר לפתע, והיורשים מיהרו למכור את הדירה. אחד מהם מצא “פתרון” שם את החתול בתחנת הרכבת, אמר:
פה לא יניחו לו לגווע מרעב והלך.
אבל איך מבקשים? איך מסבירים לבני האדם שהוא רעב? לזה הוא לא למד מעולם.
אז מה שנותר לו זה לשבת בדממה, להביט בעיניים, לשאוף את ריחות האוכל עד שהראש מסתחרר.
ולאנשים, שחיכו חסרי סבלנות לרכבת, לא היה פנאי לעוד חתול עזוב. הם רק רצו להגיע כבר ליעדם ולשכוח מהאולם המחניק.
גבר הגיע לתחנה מוקדם מן הצפוי. נסיעה קצרה בענייני עבודה לילה בדרכים, מחר עבודה וחזרה. עוד נותרו כארבעים דקות ליציאה. משועמם, התבונן סביב, ופתאום שם לב לחתול, בדיוק ברגע שאישה צעקה עליו ואיימה ביד.
החתול התרחק, מורגל כבר לצעקות ולאיומים.
הגבר הבחין בתליון שעל צווארו והבין שזה חתול בית שהלך לאיבוד, או לפחות ברח. חשב אולי מישהו מחפש אותו. שלף מתיקו קציצות עוף שאשתו הכינה מראש לנסיעה. פתח את קופסת הפלסטיק, לקח נשימה עמוקה של ריח הבישול ומלמל:
וואו, איזה ריח… הביט בחתול. בוא הנה, מתוק. בוא, אני אתן לך.
החתול פסע באיטיות, מהסס. לא רצה שוב חבטות.
בוא, אל תפחד, הרגיע אותו הגבר. אני לא אפגע בך.
לבסוף התקרב החתול, עיניו פקוחות, בוחנות. האיש הניח קציצה עטופה בנייר. החתול השמיע מיאו קל, ואכל בשקט, בלי לפזר פירור.
רואים שאתה שייך לבית… העיר הגבר.
הציץ על המספר שעל הענק וחייג. קיבל הודעה שהמספר אינו פעיל.
הוא קילל חרישית. נותרו עשרים דקות ליציאה, והמציאות הסתבכה.
מה לעשות עכשיו? לחש לעצמו, מבולבל.
תחושת חוסר אונים גאתה בו. התקשר לאשתו, הסביר במהירות את המצב:
מה לעשות? זה חתול ביתי, הבעלים כנראה לא זמינים, והוא מסתובב רעב. כולם מגורשים אותו.
תמיד אתה מסתבך, ענתה לו אשתו, מה העניין שלך עם חתולים עכשיו?
את לא מבינה, אמר כולם דוחים אותו, והוא אפילו לא מבקש.
טוב, ענתה, האולם?
כן! שמח.
תן לי את המספר שעל הקולר.
לפני שעלה לרציף, הוביל את החתול לפינה והניח לו את כל קופסת הקציצות.
חכה פה, ליטף את ראשו. אשתי תבוא למצוא אותך.
החתול הביט עליו, היחיד, מזה כמה ימים, שערך לו חסד האכיל, דיבר, ליטף. דחף את ידו במצחו, מיאו חרישי.
חכה לה כאן. היא תעזור…
ביום למחרת היה הגבר שקוע בענייניו, רק בערב הצליח להתקשר לאשתו:
נו? מצאת את הבעלים של החתול? האכלת אותו?
חיפשתי אותו כל הערב, השיבה, והצלחתי לגלות מבעל הבניין: הבעלים נפטר, היורשים פשוט זרקו אותו בתחנה…
השתררה שתיקה.
מחר בבוקר אחזור להתחנה, הוסיפה.
אל תדאגי, ניסה לשכנע את עצמו אני יודע שתעזרי.
אני שומעת כמה אתה “לא דואג”, גערה בו. עם הלב שלך, מספיק! נלך לחפש אותו, גם אחותי תבוא, נסתדר.
הניח את הטלפון, מנסה להירגע. “מה זה משנה,” שכנע את עצמו, “כמה חתולים ברחובות. אי אפשר לדאוג לכל אחד…” אבל הדאגה לא הרפתה. משום מה העיסוק בחיי החתול האפור הזה הפך לדבר חשוב.
בלילה ישן רע. חלום הוא מלטף את ראש החתול, מסביר משהו, והחתול מביט ומנהן…
בבוקר דיווחה אשתו: הם חרשו את התחנה ושאלו את המנקים אין זכר לחתול.
תחושת אשמה כבדה אחזה בו, בלתי מוסברת.
הוא מיהר לשוב.
בערב כבר היה שוב בירושלים. במקום ללכת ישר הביתה, השאיר את חפציו אצל אחד הנוסעים ויצא לחפש את החתול.
הכי פחד לא למצוא או למצוא מאוחר מדי.
שעה וחצי התרוצץ בתחנה, הסתכל בפחי האשפה ובחורשות הסמוכות.
בסביבות חצות הצטרפה אליו אשתו, מסננת קללות בכל שפה.
בשניים בלילה, מיואשים לגמרי, התיישבו יחד על ספסל בכניסה, הדליקו סיגריה.
הרגליים שלי גמורות, נאנחה האישה.
כן. ומה עושים עכשיו?
ננוח רגע ונצא שוב. איפה השארת את החפצים?
הוא תפס את הראש:
בתחנה… אצל מישהו. הוא בטח כבר נסע!
קודם ניקח את התיקים, אם לא נגנבו נשים באוטו ונמשיך להסתובב.
עברו באולם. ליד המזוודות חיכה להם זוג שוטרים.
אלה שלכם? שאל קצין הניידת.
שלנו, ענו יחד.
למה עזבתם?
חיפשנו חתול, שוב יחד.
איזה חתול? שאל והתבונן לעבר. את זה?
על המזוודה שכב חתול אפור, ענק.
ניסינו להעביר את הדברים לחפצים אבודים, הוסיף השוטר. אבל החתול שלכם לוחמני לא פחות מכלב. אף אחד לא התקרב אליו.
הוא לא נעלם, רק הלך להסתובב, כנראה. קחו את החפצים והחתול, יש לנו מספיק על הראש.
הגבר ניגש בזהירות. החתול, שזיהה אותו, האיש שהאכיל וליטף, פרץ במיאו שמח והשתטח בגופו לקראתו.
הגבר ישב, ליטף את גבו ונשם לרווחה. אשתו התיישבה לידו.
אתה תמיד מסתבך, אמרה ולחצה את כתפו. בוא, קח את החפצים ובוא נלך.
הוא אסף מזוודה ותיק, היא את החתול הגדול, הרזה והמלוכלך. החתול גהר בראשה, מיאו חזק, מגרגר ומתאמץ ללקק את לחיה.
אשתו צחקה, מנסה להדוף את חיבתו.
בבית מיד רחצה אותו במים חמים, ייבשה היטב במגבת, הורידה תליון הצוואר, ומילאה קערה בציר עוף ריחני.
בלילה, החתול השתחל לחדר השינה, התמקם סמוך אליה. דחף אותה ברגליו הקטנות, כאילו מוודא שלא תיעלם.
הניחה יד על גבו ולחשה:
תישן, חמודי, עכשיו אתה בבית…
החתול גרגר ונרדם.
הגבר נרדם גם הוא. בחלומו, הוא ואשתו שוב חיפשו את החתול בין המסילות.
והחתול, בחלומו, חיפש כל השנים את האדם שחיפש אותו.
ובתחנה, ממש אז, התרוצצה חתולה ג’ינג’ית קטנה. הציצה בעיניים מודאגות והשמיעה קול תחנון. אנשים האיצו את צעדיהם, לא עצרו להביט.
“אי אפשר להאכיל ולהציל את כולם” חשבו בליבם, תוך כדי הליכה מהירה.
כך זה היה, וכך בטח יישאר.
