להיות מאושרת זו לא חובה
אבא עזב אותנו לטובת אישה אחרת כשנועה הייתה בת ארבע בלבד. זה היה מיד אחרי ראש השנה, וביציאה מהדלת הוא אמר לה “סליחה” וסגר אחריו את הדלת הראשית.
אימא קיבלה את זה בשלווה מוחלטת, כאילו זו תוצאה צפויה מראש. אצלנו במשפחה לאף אישה לא היה קשר זוגי שנמשך הרבה שנים. אבל כמה שבועות לאחר מכן, באמצע הלילה, היא שתתה את כל האופטלגין עם הכדורי שינה שמצאה בבית, ונרדמה בשקט לתמיד.
בבוקר נועה ניסתה שוב ושוב להעיר את אימא. אחר כך גרדה משהו מהמקרר חתיכת עוגה יבשה וקצת קוטג’ וניסתה שוב להעיר את אימא. היא התעייפה ונרדמה לצידה, מחובקת אליה.
היום של טבת התקצר מהר, וכבר החל להחשיך כשנועה פקחה עיניים. הקור העיר אותה, היא משכה עליה את השמיכה ונדחפה עוד יותר קרוב לאימא, אבל זה רק העצים את הצינה שהרגישה. ברגע ההוא הבינה נועה שהקור הזה שהולך וגדל, מגיע מאימא. דמעות לוהטות הציפו את פניה.
בכניסה נשמעה הדלת. נועה הסתערה לשם בריצה. זו הייתה עינת, אחותה הצעירה של אימא.
“נויעל, את בבית. איפה אימא? התקשרתי אליה כל היום, למה היא לא עונה לי? אני דואגת!”
נועה תפסה את המעיל של דודה עינת ומשכה אותה אחריה בכוח. בעיניים גדולות, מלאות דמעות, הצביעה לכיוון החדר ושפתיה נעו בחוזקה, כאילו צעקה, אבל שום קול לא יצא רק דמעות וכתמי אף זלגו.
עינת לא זכתה לילדים בעצמה, בעלה עזב אותה אחרי חמש שנים יחד. את נועה אהבה באמת, והתייחסה אליה כמו בת. אחרי מה שקרה, עינת מיד הסדירה את כל הניירת להיות האפוטרופוס ונועה נשארה אצלה. היא התקיימה סביבה בכל אהבה שאפשר, אך גם טיפול ושיקום שנמשכו שלוש שנים לא החזירו לנועה את קולה.
החורף ההוא הביא עמו קור עז בירושלים, שלג אמיתי ונדיר. נועה בילתה עם חברותיה כל היום בגבעת התחמושת, גלשו על מזחלות, בנו משפחת אנשי שלג, עשו מלאכים בשלג וצחקו בלי סוף.
“טוב, הגיע הזמן הביתה. כל הבגדים שלך כבר עומדים מעצמם מהשלג, וכפפות הפכו לקרח. זזות. עוד בדרך, נעבור בסופר ‘מרכזי’ ונקנה חלב ואטריות,” אמרה עינת.
אנשים באו ויצאו, הדלת נפתחת ונסגרת, בחוץ ליד הכניסה ישב חתול ג’ינג’י. בעיניים חכמות, כאילו הכול בסדר, אבל כפותיו רטטו מקור. נועה התקרבה התכופפה ללטף אותו וציינה לעינת להיכנס בלעדיה לקנות.
“טוב, אני קופצת פנימה, את כאן, לא זזה!” קראה עינת.
נועה ליטפה לאט את החתול, שנתמך והתמתח לעבר ידה והתחיל לנהום בהנאה. נועה חיבקה בעדינות את צווארו, ולחצה את ראשה לראשו. דמעות רותחות זלגו על לחייה והחתול החל ללקק אותן ולהתעטש.
“די, מה את עושה? הוא חתול רחוב, תראי איך הוא מלוכלך,” גערה עינת וגררה אותה לרכב.
החתול התקרב לרכב, מביט בה ומיילל.
“אי אפשר להשאיר אותו. הוא שלי ואם אשאיר אותו כאן הוא יאבד אותי,” לחשה נועה, מחככת דמעות בזכוכית.
“זו את? חזרת לדבר? תגידי שוב! תגידי שוב!” התחננה עינת מבולבלת.
“אי אפשר להשאיר אותו. הוא ימות בלעדיי!” צעקה נועה בפיה ממש אל תוך פניה של עינת.
עינת יצאה במהירות מהמכונית, הרימה את החתול ורצה לשבת עם נועה במושב האחורי. החתול נשך קלות את המעיל שלה מרוב פחד, אבל מיד כשראה את נועה, קפץ אליה והתכרבל על ברכיה.
“אם את רוצה אותו, הוא שלך. היית צריכה רק להגיד. כבר מזמן הייתי מביאה לך אחד,” חייכה עינת חיוך רחב.
היום, כשאני חושב על כל זה, למדתי שעליי לאפשר לעצמי לבטא רגשות, גם אם לקח לי שנים למצוא את קולי מחדש. לפעמים, לאהבה בלתי צפויה אפילו של חתול רחוב יש כוח לרפא פצעים ישנים ולהזכיר לנו שבחיים יש מי שמחכה לנו, אם רק נפתח את הלב.
