אני תמיד אהיה כאן איתך
רק אל תתחילי שוב! דיברנו על זה כבר מיליון פעם! למה את חייבת לחזור לזה? נעמה נופפה בידה בעייפות ופנתה שוב אל הגז.
היום הזה כאילו נצבע בגוון אפור של חורף. הוא התחיל כשעוד היה חושך, בחמש בבוקר, כשליאב הקטן דישדש אליה לחדר ולחש לה בקול שבור:
אמא! כואב לי הגרון!
נעמה, בין חלום לערות, נישקה את מצחו הקטנטן, והחום שרף לה את השפתיים. כל העייפות נמסה, והלב דפק בכוח.
כן, מתוק שלי, יש לך חום. יאללה, בוא איתי לחשה, הרימה את ליאב ויצאה בזהירות מהחדר, סוגרת את הדלת אחרי שתשתיק את רוגזותיו של נמרוד, שאהב שינה עמוקה מדי כדי לוותר עליה בקלות.
היא בדקה מדחום, נתנה סירופ כמו בשגרה, החזירה אותו לשקע הכריות, והתבוננה בשעון המקרטע שקיבל אביה בבר-מצווה. כבר לא היה טעם לנסות להירדם, היא תמתין עד שהמרפאה תיפתח ותזמין רופאה. וידאה שהוא ישן, יצאה אל המטבח, הכינה קפה שחור ושקט, וניגשה אל החלון.
הסערה עשתה שמות בשכונה. גשם עטף את תל אביב כטלית רטובה, אך דווקא הלילה השלג נדד לחלונות. החצר היתה מכוסה שקט של לבן, רק עקבות קטנות התפזרו לצד השביל. תנועות משונות תפסו את עיניה החתול של השכנה, תמר, התרוצץ בשלג כמשוגע, דולק אחרי הרוח, נעלם ותוך רגע מגיח מתוך הערמה. החתול, אריאל, לא הסכים לעשות שום צורך בַּבַּית, ותמר הייתה פותחת לו את הדלת ברתיעה, גם בקור הזה, בשביל שיישוב כדרכו.
אמש, בדרכה לקחת את ליאב מהגן, ראתה את אריאל מהדס החוצה, טורח להתרעם בקולי קולות, ואז תמר חייכה אליה בחצי ייאוש:
בואי תראי איך החתול לוקח פיקוד. נדמה שהוא בעל הבית, ואני רק הקונסיירז׳ית, מה כבר אפשר לעשות. איחרתי פעם מהעבודה עכשיו אני משלמת מחיר!
בוקר טוב, תמר! החתול שלך הוא כבר גבר לעניין…
אהה, זה בטח הגורל שלי לגדל גברים רציניים.
נעמה רק חייכה והמשיכה הלאה. הרי הבן של תמר, עודד, היה כזה: חכם, רגיש, ועם בדיחות קטנות. היא הכירה אותו מאז שהייתה ילדה, מאז שליאתככה קראו לה אזאיבדה את אמא שלה בדרך כל כך לא הוגנת: מכונית שדרסה אותה על מעבר חצייה; הרי אמרו לה תמיד שמי שנזהראף פעם לא יקרה לו כלום.
לה ולעודד היה אז עשר שנים. נעמה, שלא הכירה אובדן, שתקה והסתגרה בחדר, רק בכתה בשקט ופחדה מהמגע של כולם. אבא שלה משך אותה לפסיכולוגית, ששלחה אותות מצוקה, המליצה לא להשאיר אותה לבד עם יגונה.
ואז עודד ממש נכנס אליהם לבית, כמעט גר שם, כי גם לאביו, הוא כבר התמודד עם שכול. חברת ילדות אמיתית, אספו אותה כולם אליהם. השכנות והשכנים באו, הביאו אוכל, עודדו, נשארו עם נעמה כשהאב נעלם לסידורים. תמר נתנה לו להישאר כמה שרצה, ורק פעם רמזה לה בסתר:
ברוך השם, היא חזרה אלינו!
הם מצאו ברחוב גורת חתולים חמודה, וביקשו חלב מהשכנה. לראשונה מאז התאונה, נעמה ביקשה בקול רם.
החתולה נשארה אצל עודד, כי לאביה של נעמה, אהרן, הייתה אלרגיה.
עודד הלך איתה לכל מקום, נעמה כה התרגלה לנוכחותו, עד ששכחה שהוא מישהו בפני עצמו. הם היו השתקפות אחד של השנייה, השלימו זה את זו, כאילו חולקים סוד עתיק, מחאות בלי מילים, סימנים בעיניים, בדיחות שלא צריך להסביר.
הדברים נהיו מוזרים רק לקראת סוף התיכון. נעמה הפכה לנערה יפהפיה, ומחזרים לא חסרו. עודד הסתפק בשתיקה, רק הביט. עד שנמרוד הופיע, ביום שנעמה נפלה במדרגות הספורט.
הכל בסדר? נמרוד הושיט יד, עזר לה לקום, והיא נשבתה כחולמת.
היא לא האמינה באהבה ממבט ראשון, פתאום גילתה שזה קורה לה.
אוי, עודד, אני גמורה! הוא פשוט…
ועודד רק החמיר פנים והתרחק; נעמה כמו תמיד שקועה בעצמה.
הם היו יחד שלוש שנים, עד שהחליטו להתחתן. הכול היה פשוט, הייתה שמלת כלה שסבתא תיקנה, עודד ישב וחיכה לה, והמתפרה אמרה:
מי זה? חתן?
לא, זה החבר הכי טוב שלי.
פתאום האהבה אל נמרוד נראתה לנעמה כמו הבטחה של אגדה. רק שאחרי החתונה, כעבור כחצי שנה, כשהיא חלתה, ולרופאים היו המלצות שעולות הרבה שקלים, נמרוד פתאום נדרך:
מה, נשתמש בכסף של החופשה?
נעמה לא ידעה מה להגיד.
לבסוף אביה זה ששילם והזעיף פנים, ולרגעים נותרה תחושת מעקף, כאילו משהו נתלש.
כשהרופאים אמרו שסיכויה להריון מסוכן, נעמה לא היססה:
לא חושבים. אני ילדת.
וכך ליאב נולד, בריא למזל כולם, אבל נמרוד נסע לחגוג את הלידה, שכח מהם לשלושה ימים. אחרי הלידה, נעמה ננעלה בפני נמרוד, רק עצרה את עצמה מלהתגרש בגלל היחס שלו לליאב. עם הילד היה רך ומסור, עד שהיה מתהפך עליו פתאום וצועק ל”לקחת מפה את הילד”.
נעמה החלה להודות שבינתיים שניהם מתפקדים כשני קווים מקבילים לגמרי אין ביניהם שום השקה, רק גשרים של נימוס, משמרות, לילות לבנים. האב עזר לה ללמוד נהיגה, נתן לה סובארו קיסרית מצ’וקמקת, ובלבד שלא תלויה עוד בנמרוד.
אביה ידע שהחתן רחוק ממושלם, שמר לה אמון ולא התערב. רק פעם, כשהייתה מותשת, מסרה לו את ליאב ונרדמה על הרצפה. ואביה אמר:
נעמה שלי, את לא לבד, את מבינה?
הנדיבות הזאת של האחרים לא הייתה ברורה מאליה. עודד, כמובן, תמיד עזר: תרופה, רופא, טוסטוס למוסך, חנות. הוא היה הכתובת לכל דבר.
היום, במטבח, צפתה איך עודד חוזר מהשליחות שלו בעבודה, ותכננה לבקש ממנו עזרה עם ליאב או רכב. כי עכשיו גם הכסף הלך והפך לדחוק; נמרוד הסביר שכל שקל חונה בעסק, והמשכורת של נעמה בקושי כיסתה אוכל וחיתולים.
היא הזמינה רופאה, הרגיעה את עצמה ורק התחילה לטגן פנקייקים המאכל האהוב של שניהם כשנמרוד נכנס למטבח, מתמתח:
שוב פעם בלאגן? למה בלילה רעשתם?
ליאב חולה, ענתה בפשטות.
טוב, מעצבן. אני במקלחת. שיהיה ארוחת בוקר מהר.
היא הכינה, שותקת, לו ולילד. רק הוא התחיל שוב:
דיברת עם אבא שלך על הדירה?
לא.
אז למה את מחכה? תבקשי שיעביר אותה על שמנו! נמאס לי לגור פה על תנאי. רק את, הילד, כסף, כסף! אני עובד כל היום ולא מספיק לך?…
באותו רגע משהו נקרע בתוכה. היא הניחה את הכף, הסתובבה ואמרה לו:
אני אגיד את זה רק פעם אחת. היום אתה אוסף את הדברים שלך והולך. אנחנו מתגרשים, נמרוד.
אין דיון על כסף, כלום. מה שחשוב הוא ליאב. תהיה אבא מעולה, גם אם לא תגור פה.
הוא התחיל להתעצבן, צחק עליה, זרק את המזלג:
תחשבי עד הערב, תכניסי שכל.
החלטתי. אתה מכיר אותי.
את לא נורמלית… מי ירצה אותך עם ילד? טוב, אני אצל ההורים.
בסדר, אמרה בשקט, גביה בגביו.
הוא יצא, והיא נתנה לדמעות להשתחרר כמו שרק בחלום אפשר לבכות באמת. רק כשליאב נכנס למטבח, ניגבה את עיניה, והגישה לו פנקייקים עם ריבה:
אמא, הראש כואב לי עכשיו.
פנקייקים יתקנו הכול?
בטח שכן. עם המון ריבה.
אחרי שהרופאה הלכה, אספה נעמה את עצמה ורצתה כבר להתקשר לאבא, כשלפתע דפיקה חרישית בדלת. זו דפיקה של עודד. רק הוא משתמש בנוק נוק הזה, סוד קטן ששניהם הבינו.
שלום
שלום, איך אתם?
הוא הביא צעצוע לליאב, כי תמיד עודד מביא משהו. ליאב שוב נעשה חולה, וצריך תרופות.
אשמור עליו, את רצה לבית המרקחת?
יש לי רשימה…
עודד לקח את הרשימה ונעלם. ואז טלפון, לא מוכר:
שלום, מדברים מבית החולים איכילוב. אביך, אהרן בנבנישתי, אצלנו…
מה קרה לו?!
התקף לב, יציב כרגע.
אני מיד מגיעה.
העולם התהפך. איך הכל יכול להתנדף ברגע? היא התקשרה לנמרוד:
אבא שלי בבית חולים. התקף לב.
אוקי. ואת רוצה מה בדיוק ממני? את הרי מתגרשת…
היא ניתקה מיד.
עודד נכנס והבין מיד.
אני הולך להביא את אמא שלי, תמר, היא תישאר עם ליאב. קדימה.
בבית החולים, ישבו שעות במבואה המוארת-אור חלומות, שותקים. לבסוף נעמה לחשה:
תודה, עודד. איזה מזל שאתה פה.
אני תמיד פה…
אני יודעת. עכשיו אני יודעת הכל.
הרופא הגיע, ראה אותה ישנה על כתפו של עודד.
המצב יציב, הוא כבר עבר לחדר. עכשיו אפשר ללכת הביתה, לבוא מחר בשעות הביקור.
נעמה בכתה אל תוך המעיל של עודד, והכאב כמו נשטף החוצהואפילו בחלום, ידעה: תמיד ימצא לה עוגן, בין מערבולות השלג התל אביבי המשונה הזה.
