יומני היקר,
שוב גרשו אותי… שוב… בפעם השלישית בחיי הקצר. המזל פשוט לא מאיר לי פנים.
עבר רק שנה מאז שנולדתי, וכבר שלוש משפחות זרקו אותי. טוב, לא בדיוק זרקו. בהתחלה עוד עברתי מיד ליד, אולי מישהו יתחבר אליי. אבל אחר כך, פשוט, הוציאו אותי החוצה, התרחקו קצת מהבית, הרימו אותי, הניחו אותי בתוך פח האשפה הגדול ברחוב וברחו. כדי שלא אצליח למצוא את הדרך חזרה. והאמת? לא ניסיתי.
הבנתי הכל ישר. הבנתי לפי הפנים של האיש. אשתו כל כך כעסה אחרי ששרטתי להם את הספה החדשה, מעור, ממש יקרה. היא זו שקבעה מה יקרה לי. והוא? הוא תמיד רק הסכים לכל דבר.
הרים אותי גור חתולים בן שנה ולקח אותי עד לפח בשכונה הצמודה. אפילו לא רציתי ללכת אחריו. ראיתי לו בעיניים כבר הכל והבנתי. אין טעם.
אפילו לא טרח להיפרד, ללטף בפעם האחרונה, לבקש סליחה. פשוט זרק אותי כמו חזית אשפה.
נשפתי בלב, וניסיתי לבדוק אם יש שם משהו לאכול בין הזבל, מצאתי חתיכת עוף ישנה. אחר כך יצאתי מהפח, והתיישבתי לידו, מסתכל על השמש.
כווץ עיניים, אבל לא הסבתי מבט. מהעיגול הבוהק הגיע חום, והחום הזה עשה לי טוב.
אלה היו קרני השמש האחרונות של הקיץ, הסתיו, אפילו החורף. פתאום היה רגע קטן של התחממות, קרח דק הפשיר. אבל בתוכי משהו נסגר וקר.
הערב והלילה הגיעו כל כך קרים. אחרי שהשמש שקעה, הרוח והקור רק התחזקו.
אני, גור החתולים הג’ינג’י, קפא מקור. לא היה לי לאן ללכת או איפה להתחבא, אז מצאתי ערימה גדולה של עלים יבשים בצבע נחושת, וטמנתי את עצמי בפנים. התכרבלתי חזק. בהתחלה רעדתי, השיניים נקשו, אבל אחר כך…
אחר כך, כשמעיל הפרווה שלי התקרר והפך לנוקשה, משום מה הרגשתי דווקא חום מוזר, והרעד פסק. איזה קול טוב בתוכי לחש לי מילים מרגיעות.
קול שאמר: “תשכב, תנוח, תשן. תן לכל הצרות והכאב להיעלם…”
כל כך פשוט. לוותר ונגמר. השלווה תגיע, הכול יעבור. כל הכעסים והעלבונות ילכו.
נשמתי עמוק בפעם האחרונה והסכמתי. למה בכלל להילחם עוד? בשביל מה?
מחר מצפה לי אותו קור, אותה בדידות ורעב. אותה תחושה, של לרצות לעצום עיניים ולא לפתוח אותן שוב, אף פעם.
הרחוב מתחיל להידלק פנסים ראשונים נדלקים אי שם. מסתכל בפעם האחרונה על האור הזה מהפינה הרחוקה. פעם הייתי בוהה בפנסים האלה מהחלון שלי. עכשיו אני מתמלא באור בפעם האחרונה, והעיניים שלי נדלקות בכנפי האפלה.
והאור הקטן הזה תפס את עינה של ילדה ג’ינג’ית קטנה אחת. היא צעדה הביתה עם אבא שלה, משכה לו בשרוול.
“אבא, תראה, יש מישהו שם, בתוך העלים!”
“אין שם כלום,” נאנח האבא, מתכווץ. “בואי, מהר, קר לי.”
הוא רצה להרחיק אותה מהערימה הענקית של העלים. אבל הילדה רק התעקשה.
“אני ראיתי! ראיתי אור!”
“אור? בתוך ערימת עלים ישנים?” אבא הרים גבה. “נו באמת.”
אבל הילדה כבר כרעה ורפרפה בראש הערימה ומצאה אותי. הגור הג’ינג’י.
“אבא!” היא צעקה. “אמרתי לך! מצאתי אותו!”
“את מי?” שאל האבא מתפלא.
“הנה הוא!” היא ליטפה אותי בעדינות, מנסה להחזיק את הגוף הקפוא שלי.
“עזבי, חמודה,” אמר האבא. “הוא כבר מת. אנחנו לא ניקח חתול מת הביתה.”
“לא, הוא חי! אני יודעת! ראיתי אור בעיניים שלו!”
“אור? בחתול?” אבא משך בכתפיו. בכל זאת, ניגש אליי, הרים אותי בעדינות, ניסה להקשיב, להרגיש דופק קטן.
ואני, שכל כך רציתי רק לישון, עפעפיים כבדים, חום מטשטש עוטף התקשה לי להילחם. בתוך הראש שלי קול לחש “תישן, תישן, אל תתעורר”…
אבל הקול השני, העיקש של אותה ילדה המשיך: “היה לו אור בעיניים. ראיתי…”
מה הם רוצים ממני? למה הם מפריעים לי להירדם סוף סוף?
במאמץ פתחתי מעט את העיניים לראות מי מונע ממני את השקט.
“הנה! אמרתי!” צעקה הילדה. “הנה! שוב! האור בעיניים!”
“איזה אור?” אבא התפלא, אך הוריד את המעיל, עטף אותי ובצעדים מהירים הלך לעבר הבית.
הילדה רצה לידו: “אבא, אבא! מהר, הוא קפוא!”
נעלמנו בכניסה, ופתאום, בחלון קומה חמש נדלק אור חמים. חיממו אותי במים חמים, נתנו לי חלב חם. הילדה ישבה וליטפה אותי, מתפללת:
“אל תמות, אל תעזוב אותי.”
והקרח נמס מהפרווה וגם בלב.
החתול הג’ינג’י לראשונה הסתכל בפליאה איך אבא והבת שלו דואגים לו ביחד. קיבלתי פתאום חום שלא הכרתי. לא, לא מהרדיאטור או התנור אלא מהלב הקטן של הילדה.
ואי שם, מחוץ לחלון, עמד מישהו. לפעמים הוא מגיע בשעות כאלה, לעזור. עמד, הביט באור הדולק של קומה חמש ולחש בשקט:
“עשיתי מה שיכולתי. מה שאפשר.”
עמד לרגע, חשב, והוסיף:
“אור לא כל אחד רואה אותו. לא כל אחד. ומי שכן לא תמיד יודע לשמור.”
אבל אני, מפנה מבט לעבר הילדה הג’ינג’ית שלי, לא חושב על גדולת האדם. בני אדם חושבים על כאלה דברים. המחשבות שלי פשוטות.
אני רואה אור האור שבעיניים שלה.
