מאושרת צריך להיות תמיד
אבא עזב את הבית לטובת אישה אחרת כשנעמה הייתה בת ארבע בלבד. הוא עזב מיד אחרי חג ראש השנה, עמד בפתח ואמר לבתו, “סליחה,” ואז סגר את דלת הכניסה אחריו בשקט.
אמא קיבלה את המעשה בשלווה מפתיעה, כאילו היה זה כתוב מראש. במשפחתה של אמא אף אחת מהנשים לא הצליחה לשמר נישואין לאורך זמן. אך כעבור שבועיים, באמצע הלילה, שתתה את כל הכדורים שהיו בבית, ופרשה לשינה שלא נגמרת עוד.
בבוקר נעמה ניסתה להעיר את אמא בקול רם פעם אחר פעם. לאחר מכן איכשהו אכלה משהו ממה שהיה במקרר, ושבה לנסות להעירה. כשהתעייפה, נרדמה כשהיא מחובקת על ידה.
יום חורף ירושלמי קצר, והחשיכה ירדה מהר. כשנעמה פקחה עיניים היה כבר כמעט ערב. היא התעוררה מקור, משכה את השמיכה חזק יותר, ונדחקה אל אמא. אך ככל שהתקרבה, רק גבר בה הקור. אז, לפתע, הבינה הילדה שהקור הזה עמוק ונורא והוא בוקע דווקא מגופה של אמא. דמעות לוהטות צרבו את פניה.
בדירה נפתחה דלת הכניסה. נעמה רצה כולה בציפייה לראות מי הגיע. זו הייתה תמר, אחותה הצעירה של אמא.
“נעמוש, את בבית. איפה אמא? אני מצלצלת אליה כל היום, למה היא לא עונה? כבר דאגתי!”
נעמה החזיקה חזק במעילה של תמר וגררה אותה איתה. עיניה הגדולות של הילדה היו מלאות דמעות, ואצבעה מצביעה נמרצות אל כיוון חדר השינה. שפתיה נעו למילים חזקות, אך שום קול לא נשמע: פיה נפער, פניה התעקמו מצער, דמעות ונזלת זלגו, אך הכל בדממה.
תמר לא הצליחה להביא ילדים, ובעלה עזב אחרי חמש שנות נישואין. היא אהבה את נעמה באמת ובתמים, והייתה לה כאם שנייה. כשפגשה הטרגדיה, תמר קיבלה על עצמה את האפוטרופסות, ונעמה נשארה אצלה. היא עטפה את הילדה בחום, אך כל שנות הטיפולים והשיקום לא החזירו לנעמה את קולה.
אותו חורף הקר הגיע עם שלגים עבותים לאזור ירושלים, ושלג שקט שפרס שמיכה לבנה על העיר. נעמה שיחקה עם חברותיה כל היום בגן העצמאות, החליקו במזחלות, בנו משפחת אנשי שלג, התגלגלו בשלג ויצרו “מלאכי שלג”.
“די, הביתה. הבגדים שלך קפואים, והכפפות קשיחות מקרח. נלך. בדרך נעצור בשוק מחנה יהודה לקנות חלב ואטריות,” אמרה תמר בחיוך ובנחרצות.
אילו נכנסו ויצאו מהחנויות, ודלת כניסת המכולת נפתחת ונסגרת, אבל חתול ג’ינג’י נח לו מצד המדרגות מחוץ לחנות. הוא ישב בענייניות, עיניים חצי עצומות, כאילו כלום לא מעניין אותו ורק מתנענע בלפיתת כפותיו הקפואות. נעמה התקרבה, כרעה לידו והסתכלה עליו. סימנה לתמר שתיכנס בלעדיה.
“בסדר, אני קונה הכל מהר, את לא זזה מפה,” הזהירה תמר.
נעמה ליטפה לאטה את החתול. הוא התרומם, התמתח בגב וגרגר. נעמה חיבקה את צווארו וקרבה את ראשו ללחיה. ופתאום זרמו לה דמעות חמות, והחתול ליקק אותן, מתעטש ומוחק.
“מה את עושה? הוא רחוב, לכלוך,” גערה תמר ובעדינות משכה את נעמה מהחתול ולקחה אותה לאוטו. נעמה התנגדה וניסתה להשתחרר, אך תמר דחפה ביד רמה את הילדה למושב האחורי.
החתול התקרב לרכב, התבונן בנעמה ויילל.
“אי אפשר ככה, הוא כבר שלי, ואני עוזבת אותו,” לחשה נעמה בקול חנוק, ממרחת דמעותיה על חלון המכונית.
“זה את מדברת? תחזרי, תגידי שוב,” התחננה תמר בקול רועד.
“אנחנו לא יכולים להשאיר אותו! הוא ימות בלעדי!” צעקה נעמה, פונה בפנים לתמר.
תמר קפצה מיד מהרכב, הרימה את החתול בחיבוק, וחזרה אל נעמה למושב האחורי. החתול הג’ינג’י, מפוחד כולו, ננעץ בציפורניו במעיל, אך כשראה את נעמה, קפץ אל ברכיה ושכב שם דומם.
“אם זה החתול שאת רוצה בבקשה. היית צריכה להגיד, הייתי מוצאת לך כבר מזמן,” חייכה תמר בשמחה, וליבן התמלא מחדש בתקווה וחום.
