הנה נוצרה ההיכרות
יוני, מה עובר עליך? שאלה מיכל אחרי כמה דקות של שתיקה. אתה ממש לא אתה. אתה חיוור… הכל בסדר איתך?
כן, הכל בסדר, ענה יונתן, כשהתעשת לרגע. הוא הניח את המזלג בצד ושלח את היד לכוס מיץ תפוחים, מרוויח עוד קצת זמן לפני שיצטרך לענות למיכל.
*****
יונתן עמד בכניסה לבניין, אחז בידית הדלת המתכתית והתכונן למשוך אותה אליו, אבל ברגע האחרון פתאום ויתר.
לא היה לו רצון להיכנס פנימה.
הוא ידע שמחכים לו, זכר את ההבטחה למיכל שיגיע לבקר, אבל ההתרגשות שתקפה אותו לא נתנה לו מנוחה.
היה לו לא נעים, הרי הוא כבר לא ילד, וכמו תלמיד שעולה פעם ראשונה ללוח, הברכיים רעדו לו.
נשארה לו רק עוד משימה קטנה לפתוח, לעלות לקומה שלוש, למצוא את דירה מס׳ 36
אבל משהו עצר בעדו.
מין פחד לא ברור שיתק אותו, לא הצליח לסיים את מה שכבר התחיל.
כל מה שהוא רצה באותו רגע זה פשוט להסתובב ולברוח. הביתה, או לצד השני של תל אביב לא משנה. רק לא כאן.
למה הסכמתי בכלל? מלמל לעצמו, לוקח צעד אחורה. ברור שיפסלו אותי.
יונתן התרחק עוד כמה צעדים, הרים את הראש והביט בחלון הקומה השלישית, שהאור בו דלק חזק.
כל כך חזק. הרגיש לו שהאור הזה זורח אפילו יותר מכל יתר החלונות בבניין.
מין מגדלור קטן שדאג שלא יפספס את הדרך.
הוא הרי לא טעה בכתובת. הגיע בדיוק למקום, רק שבאמת, לא היה לו כוח לעלות.
הדבר היחיד שמנע ממנו לברוח היה המחשבה איך תגיב מיכל אם יברח עכשיו. הרי היא ביקשה שיגיע.
והוא גם הבטיח.
*****
“אז ככה, יוני… רק אל תיבהל,” אמרה לו מיכל בערב שלפני. “ההורים שלי רוצים להכיר אותך”
מיכל זו בת הזוג שלו.
הם ישבו באיזו מסעדה קטנה ברמת גן, אכלו יחד, דיברו, תכננו את הסופ”ש. ופתאום “ההורים שלך רוצים לפגוש אותי”. הוא הופתע, הפסיק כמעט ללעוס, הביט בה מנסה להבין אם היא רצינית או סתם מתלוצצת.
מצד אחד, אין באמת מה להיבהל. להיפך זה אפילו טבעי לגמרי שההורים רוצים לראות את הבחור שבתם בוחרת, את החתן הפוטנציאלי (אולי) שלהם. משונה היה אם לא היו מזמינים אותו אליהם.
והבעיה היא
שיונתן פחד שלא ימצא חן בעיניהם. בעצם שהוא לא במעמד ה”חתן” שלהם. ולא סתם דאג.
היו לו סיבות טובות לחשוב כך.
אמא של מיכל אילנה לוי מילאה תפקיד מרכזי באוניברסיטה תל אביב מאז הייתה מרצה צעירה, עד שהפכה לרקטור. כעת משמשת משרה בכירה במשרד החינוך.
גם אבא של מיכל חיים לוי לא טמן ידו בצלחת.
התחיל כמהנדס באחת החברות הגדולות לבנייה, הגיע לסמנכ”ל, והיום?
הוא מנהל חברת בנייה מצליחה, וגם חבר אישי של ראש העיר. רציני? ממש.
וכמובן, גם מיכל בעצמה, בגיל שלושים וקצת, עומדת בראש מחלקה משפטית בחברת השקעות גדולה.
ומה יש ליונתן להציע בגיל 35?
לא המון. הוא עוד סיסטם אדמין בחברת הייטק. וללא תואר אפילו.
המשכורת סבירה, אבל תקרת הזכוכית כבר הורגשה כל כך חזק.
איך הוא ישב ליד השולחן עם ההורים שלה? מה יספר להם? ואיך יסתכל להם בעיניים?
ואולי אתם תוהים בכלל, איך יונתן הכיר את מיכל? צירוף מקרים.
יום אחד החליט לטייל בפארק הירקון. במקרה מיכל גם טיילה שם, עם שתי חברות. רק שהן קפצו לקנות גלידה והיא נשארה לשמור על הספסל, ותוך כדי גם התקשרה לאמא שלה.
ובדיוק אז, בחור צעיר רכב לעברה על קורקינט חשמלי במהירות, שיכור לגמרי.
יונתן בקור רוח תפס את מיכל בזרוע, משך אותה הצידה, רגע לפני שהקורקינט חלף ונפל בפח אשפה.
“השתגעת?!” מיכל כעסה.
כשראתה את הבחור השיכור מתרסק, הבינה מיד שיש על מה להודות.
ומאז התחילו לשוחח. בזמן שחברות חיכו לגלידה, הם החליפו מספרים, לא עבר הרבה והפכו לזוג. חצי שנה ביחד.
כל זה חלף בראשו של יונתן באותו ערב אחרי הבשורה במסעדה.
הוא חשש מהיום שבו באמת יצטרך להכיר את ההורים שלה. פחד שיחשבו שהוא רק מחפש כסף. כבר קרה לו בעבר שבחורה שעמה יצא נפרדה ממנו בעקבות שיחת הורים לא נעימה.
ועכשיו הוא מפחד לאבד גם את מיכל…
יוני, מה קרה? שאלה מיכל אחרי שתיקה. למה אתה חיוור כזה? הכל בסדר?
כן, באמת… הצליח יונתן להחזיר את נשימתו, הניח את המזלג והצביע על כוס מיץ התפוחים.
אז, תבוא?
סליחה, לאן?
אליי הביתה. חייכה מיכל. אמא מכינה משהו טעים. ואבא… אבא מביא יין אספנות נדיר. יש לו חבר טוב שאוסף יינות והוא הסכים לפנק אותנו בבקבוק מהמרתף שלו. רק תגיד כן. תבוא?
לא יודע גמגם יונתן. נראה לי שההורים שלך לא יאשרו אותי.
למה?
כי אני בסך הכל דוד מההייטק בלי תואר, שמתקין ווינדוס ושחזר קבצים. בטח הם רוצים חתן אחר. איש עסקים, או הבן של איזה חבר כנסת, לפחות. אני? אין לי סיכוי.
אל תדאג. מיכל חיבקה את ידו. ההורים שלי פשוטים כמו כולם. חכה ותראה בעצמך. שבע בערב, כן?
טוב, הוא הנהן. אבל בלב, בכלל לא היה בטוח שייפגש איתם.
*****
והנה הגיע היום.
יונתן עומד מול הבניין של מיכל, עוד חמש דקות לשבע, החורף ברמת גן נכנס לעצמות. והוא…
…לא ממש יודע מה לעשות.
בסוף הרי לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לפגוש בהם (במיוחד כשיש לו כוונות רציניות הוא רצה להתחתן איתה).
אבל היום, פשוט לא הרגיש מוכן. הרי בעוד כמה חודשים, הבטיחו לו קידום במחלקה אולי אז יתאים מעט יותר.
יהיו לו יותר סיכויים שאילנה לוי ובעלה חיים לא יגרשו אותו מהסלון.
רק שכבר התכונן ללכת, רטט הטלפון.
מיכל.
היי יוני! קולה עליז. אנחנו כמעט מוכנים. רק אבא שלי תקוע בדרך, תיכף יגיע. אתה בא?
היי מיכלי… מלמל יונתן. כן, אני ממש…
לא שומעת טוב, יוצא לדרך?
כן, אני מתקרב רק
יוני, אם זה שוב מה שדיברנו אתמול די. הכל יהיה בסדר, מבטיחה. תרצה, אצא אליך?
ממש לא, לא צריך גמגם. אני מגיע תיכף.
יופי. מחכים.
יונתן הכניס את הטלפון לכיס, יצא לרחוב והתחיל לשפשף את הרקה, מנסה למצוא תרוץ מספיק טוב כדי לברוח.
לא עלה לו שום דבר.
“עוד חסר שיתקל בי חיים לוי ליד הכניסה…,” פחד, והתחיל להסתובב סביב הבניין.
בדרך, ניגש אליו בחור וסידר ממנו סיגריה. יונתן, שבכלל לא עישן כבר זמן, רצה להשתחרר מהלחץ. ראה בזה הזדמנות.
והנה, בעמידתו בפינת הבניין, תסס עשן בטבעת באוויר, עיניו משוטטות סביבו.
לא היה שם הרבה מה לראות מימין פח אשפה, משמאל מגרש נטוש. מיכל סיפרה שפעם היו שם מחסנים, ועיריית רמת גן מתכננת לבנות שם פרויקט מגורים בעתיד.
כלום. רק כלב, שהסתובב וחיפש איפה להתחמם בשלג (או, בעצם, באמצעות גשם השבוע האחרון).
בהתחלה יונתן נבהל כלבים עזובים לפעמים לא צפויים, במיוחד אם לא מכירים אותך.
אבל כשבחן יותר מקרוב, ראה שמדובר בכלב שוכב בקור, עייף לגמרי.
הוא פשוט שכב. באמצע השלולית. זה היה נראה עצוב עד כאב, ובכלל לא מאיים.
בבירור, לא היה לו לאן ללכת.
לא היה לו לאן לברוח מהקור של הלילה הישראלי.
*****
את הכלב הזה, ששמו היה מקס, יונתן הבחין בו לפני כמה ימים.
מקס היה פעם כלב של משפחה בשכונת הדר יוסף. חיבבו אותו, האכילו לפעמים. אבל…
…הייתה גברת אחת שלא סבלה אותו. התלוננה לעירייה, אספה חתימות וגרמה לכך שאנשים נחלקו “שיישאר” או “שיעזוב”.
הכלב הזה מסתובב פה ליד גן השעשועים! ומה אם יתקוף ילד? ראיתם איזה עיניים עצובות ומסכנות? מסוכן!
למקס היו עיניים מלאות עצב. פעם היה לו ילד בשם עדי שאהב אותו מאוד.
פעם, עדי ומשפחתו מצאו את מקס גור קטן בשול הכביש, בדרך לכליל בגליל. עדי התחנן לקחת אותו לבית. ההורים הסכימו בשם האהבה לילד.
בסיום החופשה, בחזרה לתל אביב, מקס נשאר בגליל. “איפה נשים כלב בדירה? אתה תטפל בו?” שאלו ההורים.
לא, אני קטן מדי… הודה עדי.
וכך השאירו אותו. מקס התאבל.
למזלו, לאחר חודש, עברה שם אישה ולקחה אותו לעיר. אך היא ניסתה למכור אותו בשוק כרכשה יוקרתית, ובסוף משפחה אחת קנתה אותו.
תירגעו, זה כלב גזעי, אין לי תעודות. הבטיחה.
כשגדל, והבינו שמקס “סתם מעורב”, מסרו אותו בשולי העיר.
אז עוד היה אביב, מקס שרד איכשהו.
מאז, הוא נודד ברחובות, עד שהגיע לשכונה הנוכחית. כאן אהב היה שקט ואף כלב אחר לא התעמר בו.
היה מתקרב לגן ומשגיח על הילדים, זכר את עדי.
בפנים, קיווה שיום אחד יפגוש שוב את הילד, ואולי יהיה לו בית. לא פגש. וכמה ימים קודם נאלץ לעזוב אנשים זרקו עליו אבנים, צעקו. לא רצה להפריע לאף אחד, אז הסתלק.
היום? הוא שכב על הרצפה. רעב וקפוא כל כך שלא הצליח לזוז.
ולמרות שראה את הגבר עם הסיגריה, לא פילל לעזרה. “בטח ילך…”
*****
יונתן סיים את הסיגריה, חיפש פח לזרוק אותה, כפי שאמא שלו תמיד אמרה “אם אתה רוצה עולם טוב, תתחיל בעצמך”.
כשהגיע לפח, ראה רכב מפואר נכנס לחנייה. עלה חשד שמא זה אבא של מיכל. זרק מהר את הבדל ורץ להסתתר בחצר שכח בכלל מהכלב ששכב שם.
פתאום הוא שוב ראה את מקס, במרחק קטן. חשב לעצמו “רק שלא ינבח עכשיו…”
אבל הכלב שכב בשקט, לא זז.
היי, הכל בסדר? קרא יונתן, אפילו בלי לחשוב.
מקס לא הגיב. נשאר דומם.
יונתן התקרב בהיסוס, התכופף, שלף פנס מהנייד, והניח יד על גבו.
גוף הכלב כמעט קפוא. נשם בקושי. הבין שאם לא יעזור לו עכשיו, לא ישרוד את הלילה.
בלי לחשוב פעמיים, הרים את מקס על זרועותיו ורץ לבניין. ניסה לדחוף לדירה מחוממת, להזמין מונית לטרם לילה לטרם וטרינרית.
אך כל הדלתות נעולות. והטלפון רוטט איזה פעמיים, אבל לא היה לו פנאי לענות.
כשעבר מתחת לדירתה של מיכל, הביט בחלון, התלבט. מיכל בטח תעזור, אבל ההורים… ספק אם ישמחו לדייר נוסף.
בסוף, ממש בכניסה השנייה לבניין, עצרה לידו שוב המכונית השחורה. הפנסים סינוורו אותו, מהדלת יצא גבר עם עיניים טובות.
בחור, צריך עזרה?
מצאתי כלב על הרצפה, כמעט קפוא… יש פה וטרינרית פתוחה קרוב?
לא, אבל אני יודע אחת לא רחוק. זרוק אותו במושב האחורי, ניסע.
היית מוכן לקחת?
יאללה, זמן קריטי. בוא נציל אותו.
לא היה צריך לשכנע יותר מדי. כמה דקות והם דהרו לוטרינרית, בדרך הנהג מדבר בטלפון:
מצטער, מתוקה, יהיה לי עיכוב. לא, לא ראיתי אותו. הוא לא שם? ניסית להתקשר? טוב, אם אראה אותו אחזור.
אחרי עשר דקות כבר היו בפתח המרפאה. מאחוריהם הגיעו במקביל גם מיכל, אמא שלה אילנה ו… מסתבר, חיים לוי, אבא של מיכל (הנהג!).
כולם פגשו שוב בלובי.
אמרתי לך שישב כאן ויחכה, חייך חיים, החבר שלך ממש אוהב חיות, מיכלי.
יונתן קירב ראשו לרצפה.
למה לא ענית לי? דאגתי, קראה מיכל, חיבקה אותו,
סליחה… פשוט לא ידעתי אם ההורים שלך ישמחו לאורח לא צפוי…
שטויות! מיכל צחקה. להורים שלי יש שלוש חתולות מהרחוב, אמא בכלל מאכילה קבוע את כל השכונה.
באמת?
לגמרי.
ההורים ניגשו, התחבקו, והנה, קרה מה שיונתן חשש ממנו הכירו סוף סוף.
חיים לחץ את ידו: “נו טוב, עכשיו אנחנו באמת מכירים…”
ולהפתעתו, אילנה אמרה: “אתה גבר אמיתי, יונתן. ואם תזדקק לבית חם גם לכלב הזה, כאן תמיד תקבל.”
אל תדאג, נכנס הוטרינר לחייך הכלב יחייה, רק צריך שידאגו לו.
אותו ערב, אפשר היה לקחת את מקס הביתה. כולם שמחו, ויונתן בחר להביא אותו לדירת מיכל.
החתולות שמחו, והחגיגה קצרה ערב נעים, שיחה קולחת, ויין אספנות מהמרתף של אבא.
לא האמין שחשש. אנשים טובים ורגילים, חמים ואוהבים.
אחרי כמה ימים, מקס החלים, ויונתן אסף אותו לביתו.
וכשהתארגן ללכת, מיכל הופיעה עם תיק.
אולי גם אותי תיקח? צחקה.
את? את רצינית?
הכי רצינית. בקצרה ההורים שלי החליטו שאני לא ישנה יותר בבית. רוצים נכדים. הם אומרים שחייבים להגדיל את האוכלוסיה.
יונתן פרץ בצחוק, גם מיכל וגם מקס, שרץ לידם וזנבו מקפץ באושר.
הוא עדיין לא הבין בדיוק מה יהיה, אבל ידע: משהו טוב מתחיל עכשיו.
זאת הייתה התחלה של אהבה אמיתית.
