נקמה בצל העושר: תמר ואלירז…
תמר עומדת מול חלון ביתה המפואר בצפון תל אביב, מביטה באורות העיר שנמרחים עד קצה האופק. השמש כמעט שוקעת מאחורי גורדי השחקים, אך פניה משקפים רק את הקרירות שאופפת אותה בשנים האחרונות. היא הצליחה לבנות לעצמה חיים טובים בזכות עצמה בלבד, ולמרות הבית המרשים והרהיטים היקרים, היא חשה כי היא כלואה לא בתוך העושר, אלא בתוך מעגל אינסופי של דרישות של קרובים שתמיד מבקשים ממנה עזרה בלי שמץ של הוקרה. זהו מצב שאינה מוכנה לסבול עוד. עכשיו, היא מוצאת את עצמה נאבקת לא בעולם שבחוץ, אלא באלה שסביבה.
לפתח הדלת מופיעה אלירז, חמותה, גבוהה וקפדנית, לבושה בחליפה יוקרתית וכובע מעוצב שתמיד העיד על מעמדה החברתי. אלירז תמיד סברה שתמר חייבת לכל המשפחה, ולא פעם ניצלה זאת. היום ניכר על פניה שהיא הגיעה במיוחד עם בקשה, וכבר לפי מנח גופה ניתן להבחין שזו תחבולה נוספת להפעיל מניפולציה ולגרום לתמר לוותר על כבודה.
“תמר, נתנאל צריך לשפץ את הדירה. עם הכסף שלך, נצא מהבוץ,” אלירז אומרת בחיוך דק ומושיטה את ידה, כמצפה שמיד תקבל חבילת שטרות של שקלים.
תמר קופאת. ליבה פועם בחוזקה. היא מסרבת להאמין שאלירז מעזה להגיע אליה עם דרישה כזו. כל שנות הסבל וההשפלה שעברה צפים ברגע אחד; היא לא מוכנה להמשיך כך.
“אני לא כספומט, אלירז. אני מחזיקה אתכם כבר שנה שלמה!” תמר עונה, ומשתדלת לשמור על קול מאופק אך קשה. כל העבודה והמאמצים שלה נרמסו בכל פעם מחדש בגלל הדרישות הבלתי פוסקות.
אלירז לא נבהלת, והדיבור שלה רק מוסיף שמן למדורה. “אין גבול לבושה שלך? יש לך מספיק, את חיה כמו מלכה,” היא מזלזלת, סוקרת את הסלון כאילו הכל אמור היה להיות שלה.
זו הייתה הטיפה האחרונה. תמר מתפרצת, צועדת אל המתלה, תופסת מעיל ומשליכה אותו לכיוון אלירז.
“צאי לי מהבית! נמאס לי מהחוצפה שלך!” קולה רועם, ותמר מרגישה הקלה, סוף סוף עשתה את המעשה שהיה צריך להגיע כבר מזמן.
אלירז נרתעת, מובכת וזועמת כאחת. היא רצתה לומר עוד משהו, אך תמר כבר אינה מוכנה להקשיב.
“את עוד תתחרטי! עידו ידע איזו קמצנית את!” היא צורחת בדיוק כשדלת העץ האדירה נסגרת בפניה.
תמר נשארת לעמוד לבדה באולם המבואה, נושמת עמוק ומרגישה איך בכל שאיפה הכעס מתפוגג מעט. סוף סוף היא שמה סוף אולי מאוחר מדי, אך בכל זאת, סוף.
כמה ימים לאחר מכן תמר יושבת שוב מול החלון. הפעם, מבעד לשמשות הרבועות, היא מתבוננת לא באורות תל אביב, אלא במאבק הפנימי שהיא עוברת. היו לה כבר כמה תקופות אפרוריות בחיים, אך תמיד הצליחה להתגבר. גם הפעם אין בכוונתה להניח לאיש לנהל אותה. עידו, בעלה, עדיין לא מבין ואינו קולט עד כמה אמו משפיעה על שניהם.
היא אוחזת בסמארטפון ומקישה את המספר שלו. אין מענה. היא חשה איך המרחק ביניהם גובר מרגע לרגע. עידו אינו יודע את כל האמת, אך תמר כבר לא מסוגלת להעמיד פנים שהיא חלק מהמשחק הזה.
בערב, במסעדה חשוכה במרכז העיר, תמר יושבת לבדה בשולחן צדדי, מוארת באור הנר. שמלתה אלגנטית ופניה עייפות לא נותר בה ולו שמץ שמחה. עידו נכנס, מתלבט לרגע האם להתקרב, אך לבסוף ניגש.
“למה את לא נותנת לנו לדבר? אפשר לפתור הכול אם רק תנסי,” הוא מתיישב מולה, קולו מהוסס.
היא לא מזיזה שריר. עיניה חודרות, נשימתה איטית והיא מחליטה כאן מגיעה הנקודה הסופית.
“אתה לא מבין, עידו. זה לא מה שחשבת. אני לא יכולה להמשיך להיות הבובה שלך,” היא אומרת, כל מילה יוצאת בקושי.
עידו מביט בה המום, קם מהכיסא, מסתדר אך מילותיו מהוססות.
“אני לא רציתי שזה יגיע לזה… אתה יודעת שלא הצלחתי להעמיד אותה במקום,” מנסה להסביר, אך דבריו נשמעים כמו תירוץ.
תמר קמה, מבטה החלטי וקר.
“אני סיימתי, עידו. לא צריכה אותך יותר. זה נגמר.” היא מסתובבת ויוצאת, מותירה אותו מנותק ואבוד במסעדה הרועשת.
ימים חולפים. תמר אינה מסתירה את כאבה. היא יושבת בבית, מביטה החוצה, מרגישה את כובד האוויר סביב. אין לה תשובות לעתיד, אבל ברור לה שלא תסכים שוב להיות תלויה באף אחד.
הטלפון רוטט. המספר של עידו על הצג. היא עונה.
“תמר, את חייבת להבין אותי. את לא יכולה פשוט ללכת,” קולו נשמע בחדר.
“בחרתי כבר, עידו. אין לאן לחזור,” היא אומרת בטון עצוב אך בטוח.
היא מניחה את הטלפון על השולחן, יודעת שזה היה הצעד האחרון אל החופש שלה. בשקט הזה, בגשם הדק שמתחיל לרדת על המרפסת, תמר חשה כיצד החדווה בשחרור עולה בה. החיים שלה מתחילים באמת עכשיו.
