אחרי ארבעה חודשי שיחות וואטסאפ הסכמתי להיפגש עם אילן בן חמישים ושתיים והוא פתח את הערב בחמישה טענות
אומרים שהציפייה לחג לעיתים מתוקה מהאירוע עצמו. אצלי הסיפור עם אילן נמשך כמעט ארבעה חודשים, שהפכו לסוג של סדרה יומית עם פרקים אינסופיים.
בתקופה הזו כבר למדתי את ההעדפות שלו לפרטי פרטים, זכרתי את השמות של החברים שלו מהצבא, ואפילו התרגלתי לשלוש הנקודות שהוא כותב תמיד אחרי “בוקר טוב…”.
הייתי אז בת ארבעים וחמש הגיל הזה שבו יוצאים לדייט לא בלחץ ובדריכות, אלא בסקרנות משועשעת: “בוא נראה איזה תופס נפל לי הפעם,” חשבתי כשסיימתי להתארגן.
השתייכתי לאותן נשים שיודעות ללבוש סוודר קשמיר פשוט כאילו מדובר בגלימה מלכותית, ובורכתי בהומור עצמי שמנטרל כל מבוכה.
אילן, שחגג לא מזמן יומולדת חמישים ושתיים, הרשים אותי בוואטסאפ כאדם רציני, חכם ועם נטייה דקיקה לציניות ומה שכבש אותי באמת היה התחושה של יציבות ובגרות.
“בגיל שלנו, דנה,” היה כותב מאוחר בלילה, “אנשים כבר לא מחפשים זיקוקים, אלא חמימות. חשוב לי להיות לצד אישה שמבינה בלי מילים.”
“בלי מילים גם טוב,” גיחכתי מול המראה, בזמן שצבעתי ריסים. רק שלא תהיינה כאלה מילים שממש בא ללכת מהן.
קבענו בקפה קטן ונעים עם תאורה רכה וניחוח קינמון. הגעתי בדיוק אסופה, בטוחה, משוכנעת שיהיה ערב מוצלח. נראיתי מצוין.
אילן הופיע אחרי חמש דקות. במציאות התברר שהוא קצת נמוך יותר מבתמונות, והסתכל בי בעיניים של אחד שמצא טעות בדו”ח שנתי.
הוא התיישב ממולי, חייך לשלום קצר וסיים שם. לא מחמאה, לא “איזה כיף לראות אותך”.
הוא סקר אותי בעיון, כאילו מבצע ביקורת איכות. אחר כך הסכים להזמין קפה עם עוגה ובזה נגמר הוקר.
“דנה,” פתח בטון של מורה בתדריך, “חשבתי הרבה על השיחות שלנו. כמעט ארבעה חודשים. עכשיו, כשאנחנו נפגשים, אני רוצה להבהיר חמישה דברים חשובים. יש לי חמש טענות אלייך.”
משהו בי דפק קלות כך בדרך כלל נשבר מצב הרוח. שעינתי את ראשי בכף היד ואמרתי, “חמש טענות? מסקרן. בוא נשמע.”
אילן לא הבחין בטון והרים אצבע.
טענה ראשונה: תמונות
“בתמונה שלך בשמלה הכחולה, את נראית שונה. במציאות, את… יותר מוחשית. זה מסוגל להטעות. בגיל כזה, אישה צריכה להיות כנה.”
חייכתי לעצמי בשקט. “מוחשית מתקדם, תודה שלא אמרת פסל.”
טענה שנייה: מהירות התשובות
“את לפעמים מגיבה לאט מדי. למשל, לפני שלושה שבועות כתבת לי בשעה 14:15, ענית רק ב-16:40. גברים לא אוהבים לחכות. זה זלזול.”
“נראה לי שהייתי בפגישה…” ניסיתי, אבל הוא כבר עבר הלאה.
טענה שלישית: מקום המפגש
“למה נפגשנו כאן? המקום יוקרתי מדי. הצעתי קפה פשוט יותר. הבחירה שלך משדרת אהבה להפגנה.”
הבטתי בקפוצ’ינו וחייכתי לעצמי במבוכה. הסקרנות גברה.
טענה רביעית: מראה חיצוני
“למה שמלת ערב? סך הכל קפה בצהריים. זה נוצץ מדי. גם התכשיטים לא נדרשים. אישה צריכה להבליט עומק, לא חיצוניות. אני מחפש תוכן.”
טענה חמישית: עצמאות
“את בחרת את המקום, את אומרת הרבה ‘אני’. את לא נותנת לגבר להרגיש גבר. אני צריך מישהי שמבקשת עצה, לא מציגה עצמאות. אם נהיה יחד, תצטרכי לשנות גישה.”
סיים והצטלב בידיו, מחכה שאודה או שאודה לו על הכנות.
הבטתי בו ופתאום הכול היה ברור כל השיחות שימשו מסיכה למהנדס שליטה קטנוני. לא חום הוא רצה אלא אישור מתמיד לאגו.
“אתה יודע, אילן,” אמרתי בשקט, כמעט רך, “גם אני בחנתי אותך. הספיקו לי חמש דקות.”
“באמת? והגעת לאיזו מסקנה?” סינן.
“אתה מקרה מופלא. עברת את כל תל אביב, כדי להעביר אישה שמעולם לא פגשת על טעמה, המראה שלה והזכות שלה להיות. רמה נדירה של ביטחון עצמי.”
אילן קימט את מצחו:
“אני רק מדבר בכנות.”
“לא,” נענעתי בראש. “אתה לא כנה. אתה פשוט לא מרוצה ומודד את הכול בעקומה עקומה. לא אוהב את התמונות שלי? תשקול ללכת למוזיאון, שם הכול קבוע. אני עונה לאט? קנה לך טאמאגו’צי. לא אוהב את השמלה? לבשתי אותה בשבילי, לא בשבילך.”
קמתי, תיקנתי את התיק והבטתי בו בשלווה:
“ולסיום. אם המילה ‘עצמאית’ שוברת לך את הביטחון אתה צריך שיקום, לא זוגיות. בגיל ארבעים וחמש אני מעריכה את הזמן שלי, ולא אבזבז אותו על גבר שפותח בדוח על ‘החסרונות’ שלי.”
“לך? ומה עם הקפה?” מלמל אילן.
“את הקפה תסיים לבד. זה יעזור לך לחסוך כסף. וטיפ לסיום: אם אתה רוצה שיתמקדו בפה שלך תפנה לרופא שיניים.”
כשהגעתי הביתה, חסמתי את אילן בכל הרשתות. בגיל שלי שלווה היא לא רק כוס תה ושקט אלא גם טלפון בלי גברים שמנסים להכניס אותך למגירה.
מה דעתכם: פלירט שנכשל, או הצגה מתוכננת? האם כדאי להמשיך לדבר עם מישהו שדורש ממך לשלם מחיר על מי שאת?
