יומן יום רביעי, 22 במאי
אומרים שהציפייה לאירוע לפעמים מתוקה יותר מהאירוע עצמו. אצלי, ההמתנה נמשכה כמעט ארבעה חודשים והפכה ממש לסדרה יומית, כל ערב פרק בצ׳אט מתמשך עם אליעזר.
בזמן הזה למדתי להכיר את ההעדפות שלו עד הפרט האחרון, ידעתי איך הוא שותה את הקפה, ידעתי שמות חבריו מהיסודי, ואפילו התרגלתי להודעות הבוקר שלו, שתמיד מסתיימות בשלוש נקודות.
אני, יעל, בת ארבעים וחמש, בשלב שבו לא יוצאים לדייט עם פרפרים בבטן, אלא עם סוג של סקרנות שנונה “בוא נראה מי עומד להופיע הפעם”, חשבתי בבוקר כשהתארגנתי.
יש לי את היכולת ללבוש סוודר פשוט ולהיראות כאילו אני בדרך לפרס ישראל, והכי חשוב, עם חוש הומור שמסוגל לנטרל כל בוכה מביך.
אליעזר בן חמישים ושתיים, לפחות בהתכתבות נראה בחור רציני, הגיוני, קצת מתבדח, ובעיקר מעניק תחושה של יציבות וביטחון.
“בגילים שלנו, יעל,” היה כותב לי בלילות, “כבר לא מחפשים אטרף, אלא חום. מישהי שמבינה אותי בלי לדבר.”
“בלי לדבר סבבה,” חייכתי לעבר המראה בזמן שמרחתי מסקרה. העיקר שהמילים שכן ייאמרו, לא יהיו כאלו שיגרמו לי לרצות לברוח.
קבענו בבית קפה קטן ברחביה, מקום נעים עם תאורה רכה וריח קינמון. הגעתי בדיוק בזמן מאורגנת, בטוחה בעצמי, מצפה לערב חיובי. נראיתי מצוין.
אליעזר הגיע כחמש דקות אחרי. במציאות היה נמוך מעט ממה שחשבתי, ובמבט שלו היה משהו כאילו גילה טעות רצינית בדוח כספי.
הוא התיישב מולי, חייך חיוך קצר, בירך לשלום לא מילה חמה, לא מחמאה, לא “שמח להכיר”.
סקר אותי במבט חד, כאילו בודק תעודת זהות, ואז הציע שנזמין קפה וקינוח על זה הסכמנו.
“יעל,” פתח בקול של רכז תחום בסדנא חינוכית, “ישבתי וניתחתי את השיחות שלנו. כמעט ארבעה חודשים. עכשיו, כשאנחנו נפגשים, חשוב לי להבהיר כמה נקודות. יש לי אלייך חמש טענות.”
בתוכי משהו השתגר זו בדיוק התחושה שמקבלים כשמשהו טוב נשבר. נשענתי על כף ידי וחייכתי קלות.
“חמש טענות? מסקרן. תמשיך.”
אליעזר לא הבחין בציניות שלי והמשיך באצבע הראשונה.
טענה ראשונה: תמונות
“באחת התמונות את בשמלה כחולה ונראית שונה. עכשיו אני רואה שאת… יותר בולטת. זה יכול להטעות גברים. בגילים שלנו, אישה אמורה להיות כנה יותר.”
גיחכתי לעצמי. “בולטת לפחות לא אמר ‘ענקית’.”
טענה שנייה: מהירות תגובה
“את מגיבה לאט. לפני שלושה שבועות כתבתי לך ב-14:15 וענית רק ב-16:40. גברים לא אוהבים להמתין. זה לא מכבד.”
“אני פשוט הייתי בפגישה עבודה…” התחלתי, אבל הוא כבר מתקדם לטענה הבאה.
טענה שלישית: בחירת מקום
“למה פה? המקום הזה יוקרתי מדי. הצעתי מקום פשוט. הבחירה שלך מצביעה על נטייה להחזיק מעצמך.”
הסתכלתי על כוס הלאטה ורציתי לשפוך אותה לו על החולצה. סקרנות גרמה לי להקשיב עד הסוף.
טענה רביעית: הופעה חיצונית
“למה שמלה כזאת? בסך הכול קבענו לשתות קפה. זה מוגזם לשעות היום. גם התכשיטים מיותרים. אישה אמורה למשוך עניין במהות, לא בנצנוץ. בגילי אני מחפש עומק.”
טענה חמישית: עצמאות
“את בחרת לבד את המקום, מדברת הרבה על ‘אני’. את לא נותנת לגבר להרגיש גבר. אני רוצה מישהי שמתייעצת, לא מציגה עצמאות. אם נמשיך, תצטרכי לשנות גישה.”
הוא סיים, שלב ידיים, וחיכה שאודה לו על הכנות.
הסתכלתי עליו, ופתאום הכל התבהר ארבעה חודשים של הקלדה היו רק מסכה לאיש שרק מחפש מישהי שתיתן לו להרגיש שליטה.
“אתה יודע, אליעזר,” אמרתי בשקט, אפילו בחיוך רך, “גם אני עשיתי לעצמי ניתוח קטן. זה לקח לי חמש דקות.”
“כמובן! מה גילית?” כיווץ עיניים.
“אתה מקרה ייחודי. טרחת לחצות את העיר רק כדי לערוך לי רשימת חישובים על ההופעה, הטעם והאישיות שלי כאילו אני סימון במדף. זה דורש ביטחון עצמי… לא מוצדק.”
הוא התקדר:
“אני פשוט כן.”
“לא, אליעזר,” הנדתי בשלילה, “אתה לא כן. אתה פשוט לא שלם עם עצמך ומודד הכל בעקום. לא אוהב את התמונות שלי? לך למוזיאון שם התצוגה קבועה. נראה לך שאני איטית? קנה לך טאמאגוצ’י. לא אוהב את השמלה? לא לבשתי עבורך.”
קמתי, סידרתי את התיק, הסתכלתי עליו בעיניים:
“ולסיום אם ה’אני’ שלי מאיים עליך, אתה לא צריך זוגיות אלא מסלול שיקום. אני בת ארבעים וחמש, ערך הזמן שלי גבוה מדי כדי לבזבז אותו על מישהו שפותח במאזן ‘ליקויים’.”
“את הולכת? ומה עם הקפה?” מלמל.
“את הקפה תשתה לבד עדיף, גם תחסוך.” חייכתי והתקרבתי לדלת, “ואם אתה רוצה שיסתכלו לך בפה תזמין תור לשיננית.”
בבית, הדבר הראשון שעשיתי היה לחסום אותו בכל דרך אפשרית. בגילי, שקט אמיתי זה לא רק שמיכה ונעלי בית, אלא גם טלפון נקי מאנשים שמנסים להתאים אותך לשבלונה העקומה שלהם.
המסקנה שלי: אל תמשיך שיחה עם מישהו שמתחיל בלהחשיב אותך בפרוטות. הכנות אמיתית תמיד שווה יותר מחמש טענות.
