יומן אישי, יום רביעי בבוקר.
ידוע שאומרים אצלנו: “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.” אבל לפעמים, אפילו האמת הבסיסית הזאת נשכחת, ומי שמסתכל רק על האריזה מפספס את המתנה הכי גדולה בחיים. היום אני מוכרחה לשפוך את הסיפור הזה סיפור שלא עוזב לי את הראש והרבה גורם לחשוב על האנשים שמסביבי.
**סצנה ראשונה: בושה מול מגדלי עזריאלי**
השמש נצצה בזגוגיות של מגדל יוקרתי בלב תל אביב. ליד הכניסה עמדתי לבושה בבגדים הכי יקרים מהבורסה ברמת גן, עם תיק שעלותו חצי משכורת. כולי סטייל. אבל הפנים שלי… היו מסובבות בגועל. מול עמד רועי, בן הזוג שלי, בנעלי עבודה מלאות אבק, ביד שלו קסדה צהובה.
**אני (לוחשת בכעס):** “תסתכל איך אתה נראה. כולך מאובק! ביקשתי ממך במפורש להחליף בגדים לפני שאתה מגיע אליי לעבודה.”
**סצנה שנייה: שלווה מול התפרצות**
רועי אפילו לא הראה רגע של מבוכה. הוא ניער מעליו את האבק מהג’קט הג’ינס, הביט בי ישר בעיניים.
**רועי:** “הרגע יצאתי מהאתר. תפרנו עכשיו את הבסיס למגדל החדש.”
**סצנה שלישית: קרע אכזרי**
עשיתי צעד לפנים, נעשית לחוצה; לא הסתכלתי סביב. היה לי אכפת אם למישהו מהחבר’ה מהמחלקה יראו אותי עם… בנאדם שנראה כמו פועל.
**אני:** “באמת לא אכפת לי. אתה פשוט פועל בניין. אני מתביישת להסתובב ככה איתך. תמחק את המספר שלי.”
סובבתי את הגב, מנסה ללכת בסטייל תקיף, ואז דלתות הזכוכית הגדולות נפתחו.
**סצנה רביעית: חוסר צפוי באמצע העיר**
מתוך הלובי רץ אלינו גבר בחליפה מהודרת, אייפד ביד. הוא עבר לידי והתקרב ישר לרועי.
**גבר בחליפה:** “מר לוי! רגע, בבקשה! המשקיעים כבר מחכים לטיול בגג של *הבניין* שלכם עם המסוק.”
**סצנה חמישית: הרגע בו הכל מתהפך**
קפאתי במקום. לא הצלחתי לזוז, בקושי לנשום. מר לוי? בעל הבניין?
רועי חייך בעדינות, הושיט את הקסדה לעוזר.
**סוף הסיפור**
כל גופי רעד. לחשתי, כמו מישהי שגילתה שזה עשרה באב וצמה בלי לדעת מראש.
“רועי… לא היה לי מושג. למה לא סיפרת שאתה הבעלים של הפרויקט?”
הוא הביט בי הפנים שלו מלאים באכזבה קרירה.
**רועי:** “רציתי לדעת אם את אוהבת אותי או את המעמד שלי. עכשיו אני יודע.”
הוא סידר את הג’קט שחשבתי שהוא סמרטוט, ואמר:
**רועי:** “את לא צריכה למחוק את המספר שלי. אני כבר יחסום אותך. המשך יום נעים.”
רועי פנה לעבר המעלית, בדרך לגג ולשאון הרוטורים של המסוק, ואני נשארתי לבד על המדרכה, בוהה בשים לב, קולטת שזרקתי לרחוב לא ‘פועל’, אלא את הסיכוי היחיד שלי למשהו אמיתי ומלא חיים.
המסקנה? אף פעם אל תסתכל על אדם ותשפוט אותו לפי הלכלוך שעל הנעליים. מאחורי הבגדים הכי פשוטים יכול לעמוד מישהו שבונה ערים שלמות. מאחורי עניבה יוקרתית… לפעמים יש רק ריקנות.
