יומן אישי, יום חמישי
אומרים שהציפייה לחגיגה פעמים רבות מתוקה מהאירוע עצמו. במקרה שלי, ההמתנה נמשכה כמעט ארבעה חודשים תקופה שהפכה לסדרת דרמה מקוונת עם פרקים יומיים. כל ערב, היינו מתכתבים, מכירים אחד את ההרגלים והשירים האהובים, עד שכמעט הפסקתי להשתומם מהשימוש האובססיבי של רונן בשלוש נקודות אחרי כל “בוקר טוב”.
אני, איילת, בת ארבעים וחמש בגיל הזה כבר לא יוצאים לדייטים עם פרפרים בבטן אלא עם סקרנות מחויכת של חוקרת: “נראה מה הפעם ייצא מהפגישה הזאת”. אני מאלו שיודעות ללבוש סוודר פשוט כאילו זו גלימה של נשיאות, עם מספיק הומור עצמי לפזר כל מבוכה.
רונן בן חמישים ושתיים. בהתכתבויות שלנו, הוא נתפס כאיש שקול, קצת עוקצני, ובעיקר יציב, מה שסיקרן אותי במיוחד. “בגיל שלנו, איילת”, הוא כתב באחת השיחות הליליות, “כבר לא בא לנו זיקוקים, אלא חום אנושי. להיות עם אישה שמבינה דרך העיניים”. ואני חשבתי, אם כבר אז לפחות שהמילים הבודדות שהוא יבחר לא יגרמו לי לרצות לברוח.
הדייט נקבע בבית קפה קטן ונעים ברחוב דיזנגוף, עם אור רך וריח קינמון באוויר. הגעתי בזמן מסודרת, בטוחה בעצמי, מוכנה לערב טוב. בשלוש דקות איחור, רונן נכנס. במציאות היה נמוך יותר מבתמונות, והבעת פניו הזכירה לי אחד שנתקל בטעות דקדוקית חמורה באקסל.
הוא התיישב מולי, חייך קלות, ואמר שלום בלי מחמאה, בלי “שמחה לראות אותך”. בחן אותי בעין ביקורתית, כאילו אני מועמדת למשרת מנכ”ל. הציע שנזמין קפה ועוגה, זרמתי.
ואז, בקול של מפקח משמעת לפני ישיבת מורים, פתח:
“איילת, חשבתי המון. ארבעה חודשים מדברים… ועכשיו כשאני רואה אותך, חשוב לי להציף חמישה דברים שמעיקים עליי”.
משהו בי נסדק. שקעתי בכף היד ומלמלתי “חמישה? נשמע מעניין, זרוק”.
הוא לא הבחין בציניות והתחיל לספור על אצבעותיו.
ראשית התמונות שלך. “בתמונה בשמלה הכחולה את נראית שונה. פה את… יותר ‘מודגשת’. נשים בגיל שלנו צריכות להיות כנות”. חייכתי לעצמי לפחות הוא לא אמר “מפוסלת”.
שנית קצב התשובות שלך, “לפני שלושה שבועות כתבתי ב-14:15 וענית לי רק ב-16:40. גברים לא אוהבים להמתין, זה לא מכבד”. ניסיתי להסביר שהייתי בישיבה בעבודה, אבל הוא כבר עבר הלאה.
שלישית בחירת המקום. “למה כאן? יקר מדי. הצעתי משהו פשוט. זה משדר את הצורך שלך ברושם”. הבטתי בלחם הבריוש ובאמת חייכתי מתחת לשפם.
רביעית איך שהתלבשת. “השמלה הזאת מיותרת. באנו רק לקפה. גם התכשיטים מוגזמים. אני מחפש עומק, לא חלון ראווה”.
חמישית ואחרונה העצמאות שלך. “את בוחרת לבד, פועלת לבד, לא נותנת לגבר להרגיש נחוץ. אם נהיה יחד, תצטרכי לשנות גישה”.
המתנתי שייגמר, והוא סיים, חצה את ידיו, ממתין להתנצלות או הוקרת תודה על כנותו.
הבטתי בו, והבנתי: ארבעה חודשים של הודעות היו רק מעטה למניפולטור. מחשבות על חום וכנות? חיפש נוחות לעצמו.
“אתה יודע, רונן”, אמרתי בשקט, כמעט ברוך, “גם אני הספקתי לנתח משהו. וזה לקח לי חמש דקות בלבד”.
“ומה המסקנה?”, הוא שאל.
“חצית את כל תל אביב רק כדי לנזוף באישה שאתה רואה לראשונה על סטייל, מראה ועצמאות. זה תופס מקום של כבוד במדד הביטחון העצמי”.
התכווץ קלות בתשובתו: “אני פשוט אמיתי”.
“לא, רונן. אתה לא אמיתי אתה פשוט מתקשה לראות את העולם ישר. מפריעות לך התמונות? סע למוזיאון, שם הפסלים לא משתנים. לא עונה מהר? יש טמגוצ’י. השמלה? לבשתי אותה בשבילי, לא בשביל אף אחד”.
עמדתי, סידרתי את התיק, וטפחתי לו קלות על הכתף: “אם הגאווה שלך נשברת ממילה כמו ‘בעצמי’, אתה צריך לא אהבה טיפול בסדנה. בגילי, אין לי זמן לבזבז על אנשים שמתחילים קשר במפקד של ‘ליקויים'”.
“לאיפה את הולכת? והקפה?”, מלמל.
“תסיים לבד. תזכה באספרסו ותצבור מטבעות לחיסכון. וטיפ מחפשים מישהו שיפער פה ויקשיב, לך לבדיקה אצל רופא שיניים”.
בבית, לחצתי ‘חסימה’ בכל הווטסאפים. בשבילי, בגילי, אינטימיות זה לא רק שמיכה חמה, אלא גם שקט בפלאפון בלי אנשים שמנסים לסדר אותי בתבניות עקומות.
ואני שואלת את עצמי זו הייתה פליטת פה או הופעה מתוכננת? האם יש טעם להמשיך כשמהשנייה הראשונה גובים ממך מחיר על פשוט להיות את?.
