מיכאל, הגיע הזמן שלך. הייתי ממליץ לך ללכת לרופא. לבדוק את הלב שלך.
מה לא בסדר עם הלב שלי?
אני חושב שאין לך בכלל כזה!
תשמע, אני חייב לספר לך סיפור שקרה אצלנו בבניין. יושב כלב קטן יחסית, קוראים לו צוקי, ליד הדלת של הבניין שלנו בפתח תקווה. מבולבל מסכן, כל פעם היינו נכנסים ביחד מהדלת הזאת אחרי הטיול והפעם הכול סגור. הוא יושב, מסתכל על דלת עץ ישנה, מתקלפת, רגליים קרות, ממתין.
אולי טעיתי בבניין?
הוא אומר לעצמו, אבל מיד מחליט: לא, זו הדלת! הריחות אומרים הכול. הוא משוכנע שעוד רגע הבעלים יזכרו שלקחו אותו ברכב ליער בן-שמן, השאירו אותו שם, בטח איזו בדיחה או משחק, והוא מצא את הדרך חזרה. אז הוא מחכה.
השלג, כן, השנה היה שלג בפ”ת! הכפה מתחילה לחדור דרך הכריות של הרגליים שלו, הגוף רועד, גם פרווה עבה לא עוזרת. “אני לא חושב על רעב, רק שיראו אותי, איך ישמחו, ואיך יתנו לי עצם שומנית…”
הכלבון מתקרב לערימת שלג קטנה, מתחיל ללקק, מים קרים, אולי ירגיע את הצמא אבל לא את הקור. הוא חושב: “עוד רגע יפתחו לי את הדלת, אני אשכב לידה, מול הרדיאטור הלבן הגדול, אוכל עצם, אוכל מרק, ואז אגרגר על כולם. ברור לי שזה משחק.” פעם בשבוע חיפש את החצר שלנו, ניסה להסתנן דרך דלת פתוחה לבניין, לקצת חום, אבל זכה לביטול וקיבל בעיטה מהשכן שומר-הבניין. בכי חרישי ולא נשאר כוח אפילו לנשוך.
“למה אנשים כל כך שונים?” הוא חושב לעצמו. כשהוא עם בעליו כולם מחייכים, אומרים שלום, אבל כשהוא לבד מבטים מצמיתים, ואפילו דוחפים. עכשיו צד שמאל כואב.
צוקי לא מוריד עיניים מהדלת. לא נכנס אף אחד, לא יוצא אף אחד. הוא כבר מתחיל ליילל בשקט, חולם על עצם ומכסה חמה.
רק צריך לחכות, עוד קצת.
הסערה מסתחררת. הוא כבר כמעט ולא מרגיש את הרגליים. מתכרבל לכדור קטן, המחשבות הולכות ומתרחקות. הוא יודע הוא עשה את שלו, מצא את הבית. היה קשה, אבל הוא פה. צריך לישון…
בינתיים, ויקטור כהן, שכן, גר לבד בדירה ממול. יש לו סדר יום: קם, רואה חדשות, שותה תה נענע, שוב חדשות ועוד כוס תה, עוד קצת שינה, עוד תה… אותו רוטינה כבר עשר שנים. פעם היה נהג קו רכבת ישראל, מביא אנשים מלוד לתל אביב. הוא חלק מהמטרופולין, נחוץ, חיוני.
לא נורא, אביב בפתח, אשתול שתילים במרפסת, אסתדר.
הולך למטבח, מרתיח מים. פעם היה לו עם מי להתלונן, היום כבר לא נשאר עם מי. אפילו הרגילו אותו לבדידות. הוא פותח את הארון קופסה של תה, ריקה…
כוסאמק, נגמר. טוב, נלך למכולת אומר לעצמו, שם מעיל, יוצא מהבית.
בכניסה שומם, מנורה שרופה או שמישהו גנב שוב. “אקנה אחת חדשה בדרך חזרה” הוא חושב, מדלג כמה מדרגות ופתאום נתקע במשהו. כלב, קבור בשלג, כולו רועד.
צוקי! ויקטור קולט מי זה.
צוקי, מה קרה? רגע, אני אתקשר לבעלים שלך. הוא רץ לאינטרקום והזין את הדירה. אף אחד לא עונה. מתקשר לשכנים כן, הם עונים.
לא יודעים איפה הם, הם עברו דירה, התגרשו. הדירה למכירה
השתגעתי. תודה.
ויקטור מוריד את הפוך שלו, שם אותו מתחת לכלב, מנקה לו את הפרווה מהשלג, מרים אותו פנימה, מול הרדיאטור. דופק על הדלת הראשונה נינה, שכנה, פותחת.
ויקטור, מה קרה?
נינה, אני מתחנן, תתקשרי לווטרינר ותזמיני מונית.
התארגנו ונסעו מהר, צוקי שוכב על הפוך, חצי מת. נינה מתקשרת גם לאיילת, הגרושה, שואלת.
איילת, זה השכן ויקטור. צוקי נמצא אצלך?
זה קשור למיכאל, אני לא רציתי את הכלב הזה בבית!
אנחנו בדרך לווטרינר.
מיכאל הזה לא הצליח להביא כסף אפילו למשכנתא, אבל לכלב יש, אין לי יותר מה להגיד! ביי.
ויקטור מתקשר למיכאל.
מיכאל, זה ויקטור מהבניין. צוקי חזר הביתה!
טעות בידך. צוקי אבד ביער.
אני בטוח שזה הוא.
לא ייתכן.
עובר חודשיים, צוקי מתרגל לבית חדש. האוזניים כבר לא אותו דבר, שתי רגליים עדיין כואבות, אבל הוא רגיל. ויקטור מטייל איתו שלוש פעמים ביום, בעיקר כי זה מחלץ אותו מהטלוויזיה. צוקי מלמד אותו לרוץ, לא נשאר לשקוע בשגרה.
אנשים אלו, מצחיקים. אלה חייכו אבל כמעט הרגו אותי. ויקטור תמיד מתלונן, אבל טוב לב. את אלה נושכים, את זה אוהבים!
יום אחד דופקים בדלת.
ויקטור, זה מיכאל. אני גר עכשיו עם מישהי, לה יש ילדה, היא רוצה כלב. אפשר לקחת את צוקי? סליחה על כל מה שקרה. כמה אתה רוצה שאחזיר לך על הווטרינר?
אני לא מבין אותך, מיכאל. לכלב לא אכפת כמה אתה מרוויח. צוקי הלך לאיבוד ביער. הכלב פה, על המיטה זה כבר נוריס, צוקי איננו.
צוקי, אליי!
הכלב לא זז מהמיטה, רק חושף שיניים.
מיכאל, כדאי לך ללכת להיבדק אצל רופא. נראה לי שאין לך לב.
ומה דעתך? אשמח לשמוע מה אתה חושב, תעשה לייק אם אהבת.
