יומן אישי, 14 באפריל, נתבג
מאז שאני זוכר את עצמי, השמיים היו האובססיה שלי. הכול התחיל בתמונה ישנה ומקומטת שנתנו לי במעון הילדים שבו גדלתי בתל אביב. הייתי אז בערך בן חמש, ישוב בקוקפיט של מטוס קל, עם חיוך של אחד שמרגיש שכל האופק שלו. מאחורי עמד גבר עם כובע טייס, ועשרים שנה האמנתי שהוא אבי.
ידו הייתה מונחת על כתפי, ועל חצי פניו השתרע כתם לידה גדול וכהה. התצלום הזה היה החוט המקשר היחיד לעברי, ולמעשה גם מפת העתיד שלי. בכל קושי, תמיד חזרתי אליו. החזקתי אותה בארנק דרך מבחנים מתישים, מצוקות כספיות, ומשמרות כפולות בעבודה כדי לשלם על שיעורי סימולטור. שכנעתי את עצמי שזה לא מקרי שמישהו שם אותי בקוקפיט הזה.
היום חלום הילדות התגשם. בגיל 27, סוף סוף התיישבתי בכיסא הקפטן בטיסה מסחרית של אל על. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי כקפטן רשמי. “מתרגש, אדוני הקפטן?” שאל אותי איתמר, הקו-פיילוט. מבט חטוף למסלול המראה שטוף שמש, ידי נחה על התמונה שבכיסי מעל הלב. “רק קצת, איתמר. אבל אתה יודע, לפעמים גם חלומות ילדות מפליגים גבוה, לא?”
האירוע בגובה 10,000 רגל
ההמראה הייתה חלקה. בעת הגענו לגובה שיוט, דלת הקוקפיט נפתחה בעוצמה. רוני, דיילת שלנו, חיוורת ונרגשת: “נדב, חייבים אותך! נוסע במצוקה!”
לא היססתי. איתמר השתלט על ההגאים ורצתי אל תא הנוסעים. אדם שכב שם במסדרון, נאבק לנשום. התיישבתי ברך לצידו ואז ראיתי: כתם הלידה הגדול על פניו. לרגע קפא המוח, אבל האינסטינקט לקח פיקוד.
הרמתי אותו והתחלתי במנובר היימליך. ניסיון ראשון כלום. שני שוב כלום. שלישי, עם כל הכוח ופיסת פלסטיק קטנה ניתזה מפיו. האיש נשם פתאום, עמוק, ושאון מחיאות כפיים חג באוויר. אבל אני הייתי כולו מרוכז במבטו זה היה האדם מהתמונה.
“למאר?” לחשתי. האיש הביט במדים שלי והחזיר מבט לעיניי, מנענע בראשו. “לא. אבל אני יודע בדיוק מי אתה, נדב. בשבילך באתי לטוס היום.”
האמת הקשה
הוא סיפר לי שהכיר את הוריי, שטס יחד עם אבא שלי אחים היו כמעט. “ידעת איפה אני, עשרים שנה…”, מלמלתי, בקושי עוצר את הדמעות. “למה לא באת לקחת אותי מהמעון?” הוא השפיל עיניים: “הכרתי עצמי. כל חיי היו טיסות. לא רציתי להשלות אותך שאני אדם שיוכל לתת יציבות. העדפתי להשאיר אותך שם, מאשר לשבור את לבך במי שאני באמת.”
הסביר שבא היום, כי סופית שללו ממנו הרישיון בעקבות ירידה בראייה. רצה לראות לאיזה אדם הפכתי. שלפתי את התמונה, הראיתי לו. “הפכתי לטייס בזכות האמונה שהתמונה הזו היא מפתח.”
“אתה טייס בגללי,” חייך בעיניים מלאות תקווה אגואיסטית. ואז פנה אליי: “נדב, אני רק מבקש להיכנס שוב לקוקפיט. דבר קטן, בשבילי.”
התיישרתי. חשתי את משקל הדרגות על כתפיי.
“חיפשתי אותך שנים, משוכנע שאתה הסיבה לאהבתי לשמיים. טעיתי. לא עשיתי את זה בגללך, אלא למען חזיון בדמות האיש שחשבתי שאתה. עכשיו, כשפגשתי אותך אני שמח שלא מצאתי אותך קודם.”
הדמעות חרשו את כתם הלידה שעל לחייו.
“אני עף כי השמיים הם הבית שלי. התמונה הזו הייתה רק זרע. אני עמלתי קשה והפכתי אותה למציאות. זה לא מגיע לך, ואין לך זכות לבקש ממני חסדים.”
הבטתי פעם אחרונה בתמונה, והנחתי אותה על השולחן שלצידו, ליד שקית הבמבה הריקה שכמעט חנקה אותו.
“תשמור עליה. לי אין בה צורך יותר.”
חזרתי לקוקפיט, סגרתי את הדלת מאחוריי, מבודד את עצמי משאר המטוס. איתמר הפנה אליי מבט: “הכול בסדר, קפטן?”
אחזתי במוט ההיגוי, מרגיש את רטט המנועים. פתאום ידעתי החיים האלה לא פשוט ניתנו לי בירושה. נלחמתי עליהם, והם שלי.
“כן,” אמרתי בקול יציב, עיני ננעצות באופק. “עכשיו הכול ברור.”
אם הייתי צריך לתת עצה אחת לעולם אל תתן לחזיונות מהעבר לקבוע מי תהיה. תבנה את חלומך בעצמך.
