רביעי בחצר
על הספסל הקרוב לכניסה השלישית של הבניין היה מונח שקית ניילון שקופה, קשורה היטב, ולמעלה פתק לבן מודבק בנייר דבק: “תקחו.” נעמי דרור עצרה עם השקית מהסופר, כאילו מישהו לחש את שמה ברוח. השקית נראתה מטופחת מדי בשביל זבל, זרה מדי למקום שבו כל דבר זר לא נשאר אפילו דקה.
היא עלתה מדרגה, רוכנת לראות בלי לגעת. בתוכה ניתן היה להבחין בעיגולים לחמניות ממולאות, חמות כל-כך עד שניילון קרס במעט אדים. דלת הכניסה נטרקה יצאה יערה מדירת 5, צעירה עם אוזניות באוזניה, ועצרה גם היא.
“איזו מלכודת?” שאלה יערה, מסירה אוזנייה אחת.
“מאיפה לי לדעת,” משכה נעמי בכתפיה, “אולי מישהו התבלבל.”
יערה גיחכה, מביטה בחלונות סביב. בקומת קרקע היו תריסים סגורים, ומעליהם סדק קטן שבו זרק מישהו אור. החצר התקיימה תמיד באותה דריכות מוכרת, כזו שבה כולם שומעים, ואף אחד לא אומר דבר.
הגיע אופיר־שליח, ששכר חדר אצל הסבתא בקומה הרביעית, תמיד ממהר, מדבר תוך כדי הליכה.
“אה, מגניב,” אמר וכבר שלח ידו.
“אל תיגע,” קראה יערה בחדות. “לך תדע.”
אופיר משך את ידו במהירות, כאילו היה חם.
“נו באמת. הרי יש פתק.”
“פתק גם יכול להיות…” מלמלה נעמי ופתאום הופתעה איך קל עלה לה לחשוד לא רצתה, אבל החיים בחצר לימדו: עדיף לא להסתבך סתם.
עמדו עוד דקה, ולכל אחד נמצאה סיבה ללכת. יערה נמלטה לפחי האשפה, אופיר הניף יד ורץ תוך סחרור. נעמי עלתה הביתה, אבל כל הדרך הביטו עיניה בחלון חדר המדרגות השקית נותרה כמו שאלה באמצע הספסל.
בערב, כשרדה לזרוק את האשפה, לא הייתה שם השקית. רק פס של דבק על הספסל, ולנעמי ניכר אכזבה מוזרה כמו שמשהו חשוב לא התרחש אחרי הכול.
ברביעי הבא הופיעה השקית שוב, הפעם לא על הספסל, אלא על אדן החלון שבין הקומות מונחת לצד צנצנות ושלטי פרסומת ישנים. הפתק נותר: “תקחו.” נעמי חזרה מהמרפאה, עייפה, עם הפניה בכיס וראש כבד מההמתנה. נעצרה, ובפנים ראתה עוגה, חתוכה לשמונה, כל אחד עטוף במפית.
במדרגות עמדה כבר רונית מהשישית, רואת חשבון עם תיק תמידי על הכתף.
“ראית?” לחשה רונית כמו בבית כנסת. “שוב.”
“ראיתי,” ענתה נעמי.
“בטח איזה כת, הא?” ניסתה רונית להקל ראש. אבל עיניה היו מלאות דאגה.
נעמי כבר רצתה להרגיע, אבל לא מצאה על מה. עמדה ובהתה בעוגה, פתאום ברור לה שלמישהו זה לקח ערב שלם לערבב, לא לשכוח את המילוי, לחתוך ישר, לעטוף במפיות. זה היה יותר מדי אנושי בשביל להיות מלכודת.
רונית לקחה פרוסה אחת, זריזה, כמו מפחדת להתחרט, והכניסה לתיק.
“זה לילדים,” אמרה מבלי להסתכל, ועלתה.
נעמי נשארה. היא יכלה גם לקחת, אבל שמרנות ישנה עלתה בה לא לקחת אם אין למי להודות. הרגישה שתודה בלי יעד היא מין קול ריק כזה.
כעבור שעה, כשהורידה אשפה, נשארו שתי פרוסות. לידה עמד דוד יעקב מהכניסה השנייה, שתמיד מתקן אינטרקום וצועק על וועד הבית.
“נו, נעמי,” חייך אליו. “שוב צדקה אצלנו.”
“אולי פשוט מישהו אוהב לאפות,” ענתה.
“אופה ושותק,” נענע דוד יעקב בראשו. “מוזר. אבל טעים, שומעים.”
הוא לקח פרוסה בלי להסתיר, נגס מיד, לעס לאט.
“תפוח וקינמון לא מהסופר,” פסק בתיאבון.
נעמי חייכה, ובהקלה שקטה יותר משמחה.
רביעי שלישי הביא עוגות גבינה ממולאות, מסודרות בקופסת נעליים מרופדת נייר אפיה. הפתק כבר לא היה לבן אלא קטע דף משובץ: “תקחו, בבקשה.” והמילה בקשה ריגשה את נעמי יותר מהעוגות.
בבוקר ירדה להביא חלב, ראתה את עידו מהקומה התשיעית, רזה, בתלבושת בית־ספר, תרמיל על הגב, עומד מול הקופסה, מהסס.
“תיקח,” אמרה נעמי.
“ואם… אסור?” מלמל.
כתוב, לא?
הוא לקח במהירות חתיכה, דחף לכיס, שהתרחב במקום.
“תודה,” אמר, לא לה, רץ החוצה.
נעמי נשארה, לוקחת לראשונה עוגה לעצמה. אצבעותיה חשו חום דרך הנייר. בבית שמה קומקום, צלחת קטנה העוגה רכה, גבינה מתוקה, צימוקים. בעודה אוכלת, חשבה לא על הטעם, אלא כמה מוזרה נהייתה המדרגות כאילו מישהו בלתי־נראה נכנס, זוכר את השאר.
בערב פגשה בלובי את רותי מדירה 8, מחזיקה שקית תרופות.
“לקחת?” רמזה כלפי מטה.
“לקחתי,” הודתה נעמי.
“גם אני,” נשפה רותי. “מביך, אבל מה נעשה. קצבת זקנה… את הרי יודעת.”
נעמי הנהנה. יודעת היטב. וההודאה הפכה את המעלית לצפופה יותר, אבל חמימה.
הרביעי הרביעי כבר כמעט הורגש מראש. נעמי קלטה את עצמה יוצאת בשביל לחם ומבטה מחפש את אדן החלון. שם חיכה תבנית, מכוסה מגבת, ופתק: “תקחו.” תחת המגבת: לחמניות קטנות עם פרג.
ליד התבנית עמדה יערה. ביום רביעי הראשון דיברה על מלכודות.
“הנה, לא כת,” אמרה יערה עם לחמניה בחיוך.
“נראה שלא,” ענתה נעמי.
“חשבתי שזו את,” אמרה יערה בוחנת. “את תמיד יודעת הכול. חשבתי את אופה.”
נעמי גיחכה.
“אני יודעת רק להכין תה.”
“ומי כן?”
נעמי משכה בכתפיה, וגילתה שמסקרן אותה לא לדעת. יש בזה משהו מוגן אפשר לקבל טוב בלי חובות.
אבל ברביעי הבא האדן היה ריק. נעמי נעלה פעמיים את הדלת, ירדה לקומת קרקע, חיפשה את המקום הקבוע כלום. רק פרסומת לפיצה וכפפה ישנה.
הקשיבה לשקט למעלה מישהו צרח בטלפון, למטה דלת נטרקה. נעמי יצאה לחצר. הספסל היה ריק. בפנים עמדה דאגה לא על המאפים, אלא על האדם שהניח אותם. מה קרה אם הפסיק?
ליד הכניסה עמד דוד יעקב, מעשן. שלט “אסור לעשן” ממש מעליו.
“כלום היום,” אמר מראש.
“כלום,” ענתה. “אתה יודע מי היה?”
“מי יודע,” כיבה סיגריה בפח. “אולי נמאס. אולי חולה.”
“או…” נעמי לא סיימה.
“או,” הסכים.
שתקו. נעמי קלטה פתאום את רותי עם התרופות, את עידו ואת רונית בשביל מישהו, הרביעי הזה היה מעבר לפינוק.
“אני אכנס לרותי,” אמרה. “לשאול לשלומה.”
“יפה,” הנהן דוד יעקב. “אני אציץ למשה מה-15. אתמול עשה רעש, היום שקט.”
נעמי עלתה רגלית לשמינית המעלית שוב תקועה בין קומות, כרגיל. דפקה בדלת של רותי. הדלת נפתחה אחרי רגעים ארוכים.
“נעמי? מה קרה?”
“סתם, באתי. איך את?”
רותי השפילה מבט.
“לחץ דם. אתמול אמבולנס. הבן בעבודה, השכנה אצל אמא שלה. לבד.”
נעמי נכנסה, הורידה מגפיים, הניחה את השקית. ריח תרופות והחמיצות של קפיר חצי ריק. על האדן כוס ריקה.
“את חייבת לאכול,” הפצירה.
“לא נכנס. וגם לא הכנתי.”
נעמי פתחה מקרר מעט ביצים, ריבה, חמאה. שברה ביצים, חיממה מחבת, עשתה הכול כמו אוטומט, וזה עשה את רותי פחות פגיעה.
“המאפים…” הפטירה רותי פתאום. “אני אפיתי.”
נעמי סבה בבת אחת.
“את?”
“כן,” חייכה רותי בעצב. “כשהידיים עסוקות, יותר קל. לא רוצה עזרה. ככה לפחות מרגישה שיודעת לתת.”
נעמי הרגישה מחנק בגרון. לא רחמים, אלא זיהוי עצמי שגם היא אינה מבקשת.
“היום לא הצלחת,” אמרה.
“לא,” הנהנה רותי. “הראש סחרחר. לא יצאתי אפילו.”
הניחה צלחת עם חביתה ולחם.
“תאכלי,” הורתה. “ואת הרביעי… נסתדר.”
כשיצאה, בחדר מדרגות עמד דוד יעקב.
“נו?” שאל.
“רותי. היא אפתה. עכשיו קשה לה. לבד.”
הוא שרק בשקט.
“אה… בטח מישהו מהצעירים.”
נעמי ירדה, שלפה טלפון שבעיקר מדברת בו עם הבן ומשלמת ארנונה. נכנסה לצ’אט הדיירים שקראה בדממה עכשיו לחצה “כתיבה”.
האצבעות רעדו, אך לא מפחד אלא מהצעד למול הרחוב.
“שכנים,” הקלידה. “המאפים בימי רביעי רותי מדירה 8 אפתה. היא חולה וצריכה עזרה. בלי שאלות מיותרות. אני מחר מביאה מצרכים. מי שיכול שיכתוב מה יביא בבקשה.”
עברה שוב על ההודעה פשוטה, בלי רחמים ובלי הוראות. שלחה.
תשובות הגיעו בשטף: יערה “אקנה לה תרופות אחרי העבודה.” רונית “אעביר בזיכוי למזומן, תעדכני.” אופיר־שליח “אביא את השקיות מחר בבוקר.” מישהו הציע להכין מרק. אחר שאל אם צריך מד לחץ דם.
נעמי בהתה בנייד והרגישה משהו נמס בתוכה למרות שזה גם מלחיץ: שלא יגלוש לרעש מיותר.
למחרת הלכה לסופר עם רשימה: קנתה קוטג’, חלב, לחם, בננות, תה. בקופה החליטה להוסיף עוגיות שיהיה עם התה. השקיות היו כבדות. בדרך החוצה, אופיר קלט אותה:
“אעזור לך, תני.”
הושיטה שקית, ואופיר סחב בשקט, כאילו הבין שזה יותר ממצרכים.
אצל דלתה של רותי פגשו את יערה עם שקית בית מרקחת. יערה חשת מבוכה. “לקחתי לה כדורים, כמו שביקשת.”
“תודה,” חייכה נעמי.
רותי פתחה, ראתה אותם, רצתה לסרב זה היה בידה המורמת.
“לא צריך,” ענתה. “אני…”
“כבר נתת, עכשיו תתני לנו,” נעמי קבעה. “בלי דיבורים.”
רותי עצמה עיניים ובכתה חרש, לחוצה של שבועות שהתפזרה.
שבוע אחר כך, רביעי, נעמי יצאה למדרגות עם תבנית מכוסה במגבת. אפתה בלילה, בקפידה, נזכרת איך אמא שלה היתה סוגרת ושולפת קצוות. לא מושלם, אך אמיתי. על הפתק כתבה: “תקחו.” התלבטה, הוסיפה: “אם בא לכם, תשאירו פתק למה שבא לכם ליד תה בשבוע הבא.”
הניחה את התבנית על האדן, צעדה אחורה ליבה כבתחנה, לא רצתה לזייף חובה אך גם לא לבד.
חצי שעה אחר כך יצאה “סתם” נשארו בודדים, ולידם פתק מקופל. פתחה:
“תודה. אפשר בלי סוכר? לאמא יש סכרת.”
קיפלה והכניסה לכיס. ואז עידו עלה.
“עכשיו זו את?” שאל.
“לא רק אני,” ענתה. “בתור.”
עידו הנהן, לקח, ואז הציע: “אני יכול לאסוף פתקים. גם ככה רץ פה.”
“דיל,” חייכה.
בערב קפצה לרותי. זו כבר ישבה עם מטפחת, חיה מחדש.
“חשבתי שתפסיקו,” אמרה כשנעמי הניחה שקית תפוחים.
“נעשה אחרת,” ענתה נעמי, “בשביל שלא יהיה על אישה אחת.”
רותי חייכה והושיטה מחברת קטנה.
“כתבתי מתכונים, אולי תשתמשי.”
לקחה נעמי מחומם מחום הידיים.
“יועיל בטוח,” אמרה.
כשהתרחקה, כבר המתינה פתקה מחודשת, מהודקת במגנט ישן “אני שבוע הבא אביא עוגת תפוחים”.
היא לא ידעה מי כתב. וזה הפעם הרגיש נכון כי האנונימיות כבר לא הסתירה, אלא נתנה חופש לא להסביר. אבל אם היה למישהו רע, הדלת כבר לא הפחידה. אפשר היה לדפוק.
