התאהבתי בנעמה מהרגע הראשון שראיתי אותה. זה היה מיידיפשוט נשביתי ביופייה ובקסמה. חשבתי לעצמי כמה בר מזל אני להיות לצד אישה כל כך חכמה, מושכת ומסודרת, ולא היססתי להציע לה נישואין.
החלטנו לעבור לגור יחד, ונעמה הדגישה כבר מההתחלה שאינה אוהבת לעשות עבודות בית. היא העדיפה להשקיע בקריירה שלה, ורצתה לחלק את המשימות בבית שווה בשווה. זה נראה לי סידור הוגן והגיוני, והסכמתי מיד. לא שיערתי שיש צפויות לנו הפתעות בעתיד.
חילקנו בינינו את מטלות הבית, ונעמה הרגיעה אותי שהיא מסתדרת היטב גם בעבודה וגם בבית. סמכתי עליה ולא יצאתי מגדרי כדי להביע את דעתי.
חצי שנה עברה והתחלתי להבחין שהמציאות פחות ורודה. הקריירה של נעמה לא התנהלה כפי שקיוותההיא עבדה חצי משרה בחברה אלמונית עם שכר לא קבוע ולוח זמנים בלתי יציב. במקביל, את הכסף שהרוויחה השקיעה רק בעצמהבבגדים, טיפולים וסידורים. ואני? עבדתי שעות ארוכות מהבוקר עד הלילה, אבל נעמה זכרה בנוחות רבה את עניין חלוקת המשימות, ולעיתים התעלמה מהמטלות שבאחריותה.
בהתחלה עשתה את חלקה במרץ, אבל לאט-לאט ההתלהבות שלה דעכה. הבית הפך מבולגן עם ערימות כביסה לא מגוהצות בכל עבר. להפתעתי, היא האשימה אותי, ואמרה שאני צריך לעזור לה יותר. ההאשמות פגעו בי מאוד. היה לי קשה מאוד לאזן בין העבודה התובענית לבין הטיפול בבית. הרי מראש סיכמנו על חלוקת אחריות שוויונית.
קיוויתי שהמצב ישתנה אחרי הלידה של התינוק שלנוחשבתי שבזמן חופשת הלידה, נעמה תתפנה יותר לילד ולבית. אבל המצב רק החמיר. לפעמים אני חושב שאולי היה לי קל יותר בלי אשתי. מעבר לבעיות, גם המריבות הפכו לחלק משגרת יומנו.
אני משתדל להבין את עולמה של נעמה ולראות את הדברים מנקודת מבטה, אבל אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שצרכיי נדחקים הצידה. אני עובד קשה במשרד וממשיך לעבוד גם בבית, מטפל בכל מה שצריך. כל מה שאני רוצה הוא קצת מנוחה.
לעיתים אני מנסה להבין מה בדיוק עושה נעמה במשך היום בחופשת הלידה, ומה מונע ממנה להכין ארוחת ערב או לסדר את הבית כשאנחנו לבדהתינוק שלנו בן חודשיים בלבד, רוב היום הוא ישן. נראה לי שבזמן הזה אפשר להספיק לא מעט מטלות קטנות. אני תוהה איך נסתדר אם יבוא עוד ילד. אני תומך בשוויון ועזרה הדדית, אבל נראה שדווקא לנעמה זה קשה.
אני לא רוצה לפרק את המשפחהאני אוהב את הילד שלנו מאוד. אבל מרגיש שמיציתי את הסבלנות שלי. אין לי מושג איך להמשיך כך. מה אתה היית עושה במקומי?
