עברתי אליו כדי להתחיל מחדש, ובסוף מצאתי את עצמי ישנה על הספה בסלון של ה”בית שלי”. כשהסכמתי לעבור לגור איתו, באמת האמנתי שנבנה משהו משותף. עזבתי את השכונה שלי, את השגרה שלי, את כל החפצים האהובים עליי. הבאתי איתי רק בגדים, חלומות ותקוות לדירה ישראלית קטנה וחמימה, כזוג מן השורה. הוא גר בדירת חדר קטנה בלב תל אביב, אבל הבטיח שזה זמני ושתכף נמצא משהו מרווח יותר. אני, בתמימותי, עוד האמנתי לו.
בהתחלה באמת היה נחמד. היינו ישנים יחד, מבשלים קוסקוס או שקשוקה, מתווכחים בחיבה איזה סדרה לראות בנטפליקס בערב. היה צפוף, אבל זה היה “שלנו”. עד שבוקר אחד הוא נכנס הביתה ומודיע לי: לאמא שלו יש חובות בבנק הגדול ואחותו רונית נשארה בלי דירה, כי בעל הבית מפתח תקווה זרק אותה. הסביר שזה “לכמה ימים”, רק “עד שיסדרו משהו”. לא רציתי לצאת שוביניסטית ישראלית אז אמרתי בסדר.
הבעיה היא שה”ימים” האלה הפכו לשבועות. חדר השינה נהיה פתאום של אמא שלו ושל רונית, כי “לאמא מגיעה מיטה”. רונית תפסה שליטה על הארון וגם על המקלחת, כאילו זה דירת רכוש מלאה ברחוב דיזנגוף. ואני? קיפלתי את עצמי לספה הנפתחת בסלון. בהתחלה עוד שכנעתי את עצמי שזה זמני, שתכף נמצא דירה לכולנו, בתקווה. אבל איש לא דיבר על לעבור. כל ערב, הייתי פורסה סדינים, מיישרת שמיכה, ובבוקר מקפלת הכול כדי שהסלון ייראה “רגיל”.
כמובן, ההסתבכויות לא איחרו לבוא. לא היה לי גרם של פרטיות, לא מקום לשים את השמפו שלי, לא שקט לנשום אחרי העבודה. הייתי חוזרת גמורה מהחום ומהבוס של שוקן, ולא מצאתי פינה לדרוך. ואמא שלו? כמובן, כל היום הערות: “איך את מכינה קפה? למה את יוצאת ככה מהבית? ומתי חזרת אתמול בערב?” רונית התעוררה בעשר, השאירה כלים בכיור ומבחינתה אני גרה אצלן. נהייתי האורחת בדירה של עצמי.
מה שהכי כאב זה להבין שהוא לא עושה כלום. אפילו לא פעם אחת אמר: “גם לבת הזוג שלי מגיע קצת מרחב.” לא העביר גבול, אפילו בקו אדום דק במלחמה. להפך כל היום היה מסביר לי, “תהיי סבלנית, אמא שלי במצב קשה, למה את צריכה לעשות דרמה מכל דבר”. לילה אחד, אחרי לילה מזופת על הספה, אמרתי לו שנחוץ פתרון אחר שאני לא יכולה להמשיך לישון אצל סבתא של מישהו אחר. הוא אמר לי: “מה את רוצה, זו אמא שלי, זו המשפחה שלי!” ואז סוף סוף הבנתי אותי הוא לא רואה כחלק מהחבילה.
שוחחתי שעה עם אמא שלי האחת והיחידה, רחל וארזתי חזרה לבית ילדותי ברמת גן. לפעמים הוא מתקשר, מציע שנהיה יחד אבל “כל אחד בבית שלו, בלי ספות מיותרות”. ואני? האמת שבינתיים אין לי מושג מה לחשוב. יכול להיות שלהיות לבד עדיף מכל משפחתיות ישראלית על ספה צרה בתל אביב.
